יש מפלצות גם בשמאל

טעיתי. טעינו.

טעיתי כשבכל סבבי הלחימה עד עכשיו, מרבית התגובות שלי היו אוטומטיות, למשל: "חמאס הוא גם ארגון טרור, אבל איתם חייבים לעבוד" או "טוב, מישהו באמת מופתע שהוא הפעיל אלימות?". טעיתי כשניסיתי למצוא הסברים, להתפתל, להתאים לשיחה שהתקיימה סביבי. אל תִטעו – אני עדיין אמשיך לפעול למען שותפות ושוויון של ישראלים ופלסטינים, למען סיום הכיבוש ונגד פשיזם ואלימות. אבל טעיתי. חמאס הוא, מסתבר, מה שהוא אמר שהוא: ארגון התנגדות אלימה, בראש ובראשונה. ואני, בראש ובראשונה, ישראלית.

טעיתי גם כשחשבתי שלי ולשמאל הפרוגרסיבי באירופה ובארצות הברית יש ראיית עולם משותפת. כמי שנעה בשנתיים האחרונות במעגלי השמאל הניו יורקי, התחושה אף פעם לא היתה נוחה לחלוטין, אבל מצאתי את הדרכים ליישב את הסתירות הלוגיות – למשל, מה ההיגיון בקריאה להפסיק לממן צבאות, בד בבד עם חוסר האמון המופגן באפשרות של הסכמים בינלאומיים – ולהחליק על מה שאפשר, כי הרוב התיישב לי בול.

אבל בשבת ההיא נחצה קו. אנשים וארגונים רבים וטובים שהיו מבחינתי סמן ימני (שמאלני) בכל הקשור להשמעת קולם של אלו שלא נשמעים; ליצירת רעיונות חדשים ולהפצתם; ולהשראה לפעולה למען עולם טוב יותר – האנשים והארגונים הרבים והטובים הללו הצדיקו, ועודם מצדיקים, את הזוועות שנעשו לנו.

דוגמאות לא חסר: החל מג'ייסון היקל, מחבר ספר הקאלט פחות זה יותר, שמיהר לצייץ באותה השבת הצדקות לטבח וציטט בפומפוזיות את ההוגה פרנץ פאנון, מחלוצי הפוסט־קולוניאליזם; עבור בראסל ריקפורד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל, שאמר בהפגנה שמעשי חמאס היו "מרטיטים" (exhilarating) עבורו; וכלה בארגונים כמו The People’s Forum, מרכז תרבות פרוגרסיבי בלב מנהטן עם לא פחות מ-45 אלף עוקבים באינסטגרם, שלא מצא לנכון להביע צער או אמפתיה כלפי הישראלים בגילוי הדעת שהוציא לתמיכה בשחרור פלסטין (אותו ארגון אגב הגדיל ותיאר בעזרת תרשים זרימה את כל בעיות העולם, ושרטט איך כולן התחילו ונגמרות בקולוניאליזם לבן, ואיך הפתרון לכולן הוא "אינתיפאדה גלובלית").

וכך, בעוד אני עוברת בהיסטריה בין קבוצות וואטסאפ שונות, כדי לוודא שכל אהוביי בחיים, העולם פצח בתחרות מי עושה רומנטיזציה גדולה יותר לחמאס כתנועה עממית מעוררת השראה שמפיחה חיים בספרֵי ה-decolonization (דה־קולוניאליזציה).

אני לא מרגישה יותר שיש לי חלק בשמאל הזה, שמאל שבשם האידאולוגיה איבד צלם אנוש.

אין זו תופעה חדשה: כבר היו תנועות שמאל שתזוזה אחת יותר מדי על המחוג הביאה אותן להשלים מעגל ולפגוש שם את הימין הקיצוני – מהמאואיזם ועד הסטליניזם. ההיסטוריה ידועה. עם זאת, כשאת חלק מזה, ההרגשה היא אחרת.

את מעריכה את האנשים האלה, את קוראת אותם, את חלקם את אפילו מכירה אישית – מאיזשהו כנס אקדמי או מהפגנה בשדרה. כשרק הגעתי לניו יורק, הרגשתי שנפתח בפניי עולם חדש ומרגש, ושהאנשים בו מדברים בשפה שלי. אותו עולם תמיד אמר Free Palestine אבל לא היה בזה כדי לבטל אותי. זה עדיין לא מבטל אותי. אבל באותה שבת ארורה העולם הזה התהפך עליי. החידוש לא היה שהוא מתנגד לישראל, אלא הבוטות, האכזריות, חוסר החמלה.

חוסר היכולת של השמאל הפרוגרסיבי להביע עמדה אנושית זרק אותי לתהומות הפחד והאימה של כל ישראלית ושל כל יהודייה. אבל אני לא מאשימה אותם. רובם המוחץ של הפעילים האלה חיים בעולם מושגים של שחור ולבן, של טוב ורע. של עליונות לבנה – ומנגד עמים ילידיים שנגנבה להם האדמה. של הון מזהם ומשחית – ומנגד מעמד פועלים מדוכא.

ישראל, בניתוח הזה, היא תוצר קלאסי של קולוניאליזם התיישבותי, שבו היהודים לקחו בכוח אדמה לא להם שהיתה שייכת לפלסטינים הילידים. זהו לא ניתוח שגוי במהותו, ועלינו כישראלים לתת עליו את הדעת. אבל זה רחוק מלהיות הניתוח היחיד, ואת זה רובם לא יודעים, לא רוצים לדעת, לא מעוניינים להבין.

הם רוצים לשחרר את פלסטין. לאן לשחרר אותה? איך לשחרר אותה? מה יהיה עם היהודים שגרים שם? לא מעניין. הסיפור הציוני הוא, לדידם, גזענות פר אקסלנס, והיהודים, כמו האמריקאים הלבנים, צריכים לחזור למדינות שלהם (שאגב, מבחינת רובם מדובר רק באירופה, כי רובם לא פגשו מעולם יהודי מזרחי).

הרבה ממי שמפיצים עכשיו את השנאה הזו, גדלו בעולם שבו כל המשברים מגיעים עד אלייך, לכף היד, 24/7. הם רואים את העולם נכחד בגלל תאגידי ענק מזהמים; רואים את חובות הקולג' נערמים בחסות פוליטיקאים ציניים וטיפשים; רואים את המדינה שלהם מצמצמת זכויות נשים עד לרמה של שליטה ברחם שלהן – והם מרגישים חסרי אונים.

בקונטקסט הזה, המאבק הפלסטיני הוא, מבחינתם, המאבק שלהם. הם אוהדים אותו כי ישראל – על שמרנותה, על כוחה הצבאי, על הברית החזקה שלה עם הממסד האמריקאי – היא הרע שצריך לנצח ולהכחיד. ומנגד, חמאס הוא תקווה; גוף אמיץ ומרגש שלא נכנע גם בתוך הדיכוי הישראלי. יתרה מכך, התמיכה שלהם במאבק הזה מנקה אותם, במידה מסוימת, מהאשמה שהם חשים כלפי הקולוניאליזם שאבות־אבותיהם ביצעו: אם נשחרר את פלסטין, נוכל להיגאל מחטאי העבר (אבל זה לא יפריע לנו חלילה להמשיך לגור על אדמה גנובה). Win-Win.

אני חושבת שהבנתי בימים האלה, לראשונה, שבעולם הגדול יש דבר כזה "קיצוניים משני הצדדים". יש מפלצות גם בשמאל. בישראל זה בחיים לא יקרה; תציצו בהצהרות בצלם, שוברים שתיקה ואמנסטי ותגלו גינוי גורף ועמדות הומניסטיות חד משמעיות. תביטו גם בפעילות מסביב לשעון של הקרן החדשה לישראל שמעבירה תקציבים, ציוד ואספקה לכל הארץ, ליהודים ולערבים. לשדרות, לאופקים ולקיבוצים.

אבל פה, בברוקלין, המשחק הוא שונה. פה השמאל הפרוגרסיבי פועל תחת סד נוקשה של חוקים, והחוקים הללו, כך הסתבר החל מה-7 באוקטובר, כוללים הימנעות גמורה מהבעת חמלה כלפי בני אדם שעברו את הזוועות האנושיות הקשות ביותר האפשריות, כל זמן שאתה מתנגד לממשלה שלהם.

מדוע בישראל זה לא כך, תשאלו? משום שאנחנו – ישראלים ופלסטינים – לעולם נחוש את המחיר של הסכסוך על גופנו. הם – לא. הם קיצוניים כי זה לא עולה כלום. להפך. הם גורפים הון פוליטי וחברתי על הגב שלנו. לנו, ישראליות ופלסטיניות, אין בית אחר. אין לנו ברירה זולת לחיות ביחד. קיצוניוּת לא תביא אותנו לשם. אבל מבחינתם? מבחינתם פשרה היא לא סקסית. מורכבות לא באה בחשבון.

בצד הדעות הקשות והבורוּת, שהיו נחלתם של ארגונים רבים שעניינים נע מצדק אקלימי ועד לתנועות יהודיות שמאליות, חשוב לומר שהיו גם הרבה אחרות ואחרים; מובילי דעה שהפגינו ערכי שמאל אמיתיים ולא ביקשו הוכחות פורנזיות שחמאס אכן עשה את מה שאנו יודעים שעשה: החל מהאינטלקטואל הציבורי האפרו־אמריקאי קורנל ווסט, עבור בהוגות החשובות ג׳ודית באטלר ונעמי קליין, ועד אנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, אילהאן עומאר, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וכמובן ברני סנדרס. הללו הוכיחו שאפשר להיות אמפתיים ולהראות הזדהות ואף כאב, גם כלפי יריבים פוליטיים.

עבורי ועבור חבריי שמאמינים בשוויון, שלום ודמוקרטיה, השבר הוא עמוק. האכזבה היא קשה וכואבת. אבל, ובזה אני מוכנה להישבע, אף אחת מאיתנו לא הולכת להרים ידיים. אסור לנו לתת להם את הכוח הזה. אנחנו חייבות להמשיך לחתור בכל הכוח – ואפילו חזק יותר מבעבר – לשותפות ולשלום בין ישראלים לפלסטינים. אנו חייבים זאת בשביל האחיות והאחים שלנו – הביולוגיים ואלו שבחרנו לנו. ישראלים ופלסטינים. בשביל המתים, השבויים, הפצועים – בגוף ובנפש. בשביל אלו שדיברו על הפסקת אש וקראו להפסיק לירות על אזרחים, ונמצאות עכשיו בדירות מסתור כי ממשלת ישראל בחרה במקארתיזם־על־מלא.

אין לנו ברירה. השבר הוא גדול, ואני לא יודעת האם ואיך הוא יתאחה אי פעם, אבל אנחנו צריכות להגדיר מחדש את מה שחשבנו שידענו: להבין מהו השמאל הגלובלי שאיתו אנחנו מזדהות, וגם לדבר על זה. בלי בושה. להגיד שיש לנו זכות לגור בארץ הזו בדיוק כמו שיש לפלסטינים, ושלפלסטינים מגיעים חיים טובים ובטוחים עם זכויות, בדיוק כמו ליהודים. להגיד בקול גדול וברור וחזק שאין לנו מקום אחר, והדרך היחידה היא ביחד.

מתוך החורבן הזה, שממדיו הזוועתיים טרם התבררו כל צורכם, אני רוצה להציע תקווה. אני רוצה להציע שהקריאה הגדולה ביותר שהשמאל יכול לקרוא כרגע היא לפתיחה במשא ומתן להסכם קבע. עכשיו. הפסקת אש מיידית, החזרת החטופים, וישיבה לשולחן הדיונים.

אני לא חיה מתחת לסלע – אני יודעת שהסיכוי שאנשים כמו נתניהו וגלנט, ואפילו גנץ, ייכנסו למשא ומתן מרצונם החופשי אפסי. אבל אולי, רק אולי, מעצמות העולם, שישראל כרגע תלויה בהן יותר מתמיד, יכולות לעשות פעם אחת משהו טוב עם כל הכוח הכלכלי והפוליטי שלהן, ולהכריח אותה ואת הפלסטינים לדבר.

זהו רגע היסטורי; השאלה היא לאיזה כיוון הוא ילך. עוד הפסקת אש שתוביל לעוד סבב בעוד שנתיים, שלוש, חמש שנים – או שינוי מסלול אמיתי. ג'ודית באטלר, אחת האינטלקטואליות הציבוריות המשמעותיות ביותר בשמאל הפרוגרסיבי, כתבה השבוע: "העולם שאותו אני רוצה לראות הוא עולם שיתנגד לנורמליזציה של שלטון קולוניאלי ויתמוך בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית וחופש, עולם שיממש, הלכה למעשה, את התשוקה העמוקה ביותר של כל יושבי הארצות הללו לחיות ביחד בחופש, אי־אלימות, שוויון וצדק. התקווה הזו ללא ספק נראית נאיבית, אפילו בלתי אפשרית, עבור רבים. אף על פי כן, חלק מאיתנו חייבים להחזיק בה בעוצמה, לסרב להאמין שהמבנים שקיימים היום ימשיכו להתקיים לנצח. לצורך כך, אנחנו זקוקים למשוררים ולחולמים שלנו, לטיפשים הלא מאולפים, מהסוג שיודע איך להתארגן". אנחנו חייבים להמשיך להיות החולמים האלו, לא לוותר על התקווה, ולהמשיך לפעול ביחד.

על צליל רובינשטיין

בת 33, מתגוררת בברוקלין, ניו  יורק. עובדת בארגון Fair Labor Association המקדם זכויות אדם בשרשרות אספקה גלובליות. בעבר עבדה בשתיל־הקרן החדשה לישראל ובארגון מגמה ירוקה, והיתה פעילת שלום, זכויות אדם ואקלים.