אני רוצה להציל את הזיכרון של אודי מפני ההתרגלות. האם זה אפשרי?

באחת האזכרות הראשונות לאחי ולמשפחתו, לאחר שדיברתי כהרגלי על החוסר ועל הכאב, שאל אותי אחד משכניו של אודי (לשעבר, כמובן) מדוע תמיד אני מדגיש את הרע. מדוע אני מתעקש לדבר על הכאב ועל החוסר ולא על המידות הטובות שאנו יכולים ללמוד מדרכם של המנוחים הצדיקים, ואפילו מהרצח עצמו. בעיקר הוא תהה מדוע אני "מדבר בכעס". אני לא זוכר מה עניתי, אבל הוא צדק.

כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה.

במילים אחרות, אני מתנגד לסיפור.

לא, לא רק מתנגד: אני כועס על הניסיון להפוך את האובדן לסיפור. לנראטיב. להכפיף אותו למבנה ידוע ומוכר, לסיפור שיש לו לקח, ושהסוף שלו, כמו סופו של כל רומן, מצדיק את ההתחלה וגלום כבר בפתיחה. אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו.

אוסטרליץ, גיבורו של זבאלד, מסביר את ההתנגדות שלי טוב ממני.

"העיסוק שלנו בהיסטוריה", הוא אומר, "הוא עיסוק בתמונות שכבר הוכנו מראש תמיד, הן חקוקות בתוך החלל הפנימי של ראשנו ואנחנו בוהים בהן כל הזמן, בשעה שהאמת נמצאת היכנשהו במקום אחר". דבריו של אוסטרליץ – שהגיע לאנגליה כילד במלחמת העולם השנייה ואינו זוכר את ילדותו – נסובים על ההיסטוריה, על סיפורי העבר הגדולים, והם נכונים באותה מידה גם לחיים הפרטיים שלנו, למיליוני המיתות הנוצקות בדמות צלמיות מוכנות מראש, צלמיות של תפיסות עולם, של אידיאלים, של עקרונות מופשטים.

דחיסת הסיפור האישי של אחי לתבנית מותירה מחוץ לה את כל מה שאינו תואם את הצֶלֶם. הפיכתו לאידיאל מוחקת אותו כבשר ודם. כמו כל אדם, אודי לא היה סיפור אחד. הוא היה אנשים רבים. לי הוא היה אח, להוריי הוא היה ועדיין בן, לילדיו הוא אב, לילדיי הוא דוד, לתלמידיו הוא היה מורה, והוא היה גם שכן וחבר ובן זוג ומכר ובן דוד.

אני יודע, ספרות היא גם ניסיון לתת לעולם פשר. טמונה בה האפשרות לחלץ אותנו מהסופיות שלנו, ממגבלות הגוף, באמצעות המחשבה על אפשרויות אחרות, על ריבוי סיפורים. בטלן אכבר אורביס טרטיוס, בורחס מספר על פרויקט של כתיבת אנציקלופדיה לכוכב לכת שלם, בדוי מיסודו. ככל שהסיפור מתקדם, כוכב הלכת הבדוי נעשה יותר ויותר ממשי. כביכול, עצם הכתיבה עליו מאשרת ומחזקת את קיומו. הסיפור הוא שיר הלל לכוחה של הספרות וליכולתה העצומה להעשיר את העולם שלנו, לחשוב עליו אחרת, לראות אותו דרך עדשות מרובות. הוא גם אזהרה מפני השתלטות האמנות על העולם, מנטייתה לכפות את נקודת המבט שלה עלינו, ומהשתוקקותה של הממשות להיכנע. "הוראת ההיסטוריה ההרמונית (ורצופת הפרשיות המרגשות) כבר ביטלה את ההיסטוריה שלימדו אותי בילדותי", הוא כותב לקראת סוף הסיפור. "בזיכרונות כבר תופס עבר בדוי את מקומו של האחר" (תרגום: יורם ברונובסקי). אנחנו חושבים על החיים שלנו בתבניות ספרותיות מוכרות: מתוך הספרים שקראנו, מתוך הסרטים שראינו, מתוך הסיפורים ששמענו. אנחנו נוטים לפרש את ההיסטוריה כנראטיב עקבי וידוע מראש שסיפורינו האישיים מאשרים ומחזקים. אם כן, הבעיה היא שהשפה עצמה, הכלי שבאמצעותו אנחנו חושבים, היא גם המכשול. הרי שפה אינה רק מחסן של מילים; היא גם הנשא של כל אותן תבניות ספרותיות.

באחת האיגרות שלו, ז'אן פרנסואה ליוטאר כותב שעלינו לכתוב לא "את אשר השפה כבר יודעת לומר, אלא את שעליה להיות מסוגלת לומר" (תרגום: אמוץ גלעדי). אני רוצה להיות מסוגל, כפי שכתב ליוטאר בהמשך האיגרת, להשתמש בשפה ולהתגבר עליה. להשתחרר מאותה "מורשת של מילים, תכסיסים ויצירות". אודי נרצח, ואני רוצה לשמור את ייחודיותו. ליוטאר ביקש "להציל את הרגע מפני ההתרגלות והמאוזכר", ואני רוצה להציל כך גם את המתים. אני רוצה להציל את הזיכרון של אודי מפני ההתרגלות והמאוזכר. האם זה אפשרי? האם אפשר לפעול באמצעות השפה נגד השפה?

אוסטרליץ מתייאש מכשירותה של השפה ושורף את כל כתביו. "דווקא הדבר שבדרך כלל עשוי לעורר את הרושם של חוכמה שיש לה מטרה, הבעת רעיון באמצעות מיומנות סגנונית מסוימת, דווקא הדבר הזה נראה לי בעת ההיא מעשה שרירותי או מטורף לגמרי", הוא מסביר. "בשום מקום לא ראיתי עוד את הקשר בין הדברים, המשפטים התפוררו למילים יחידות, המילים לרצף שרירותי של אותיות, האותיות לסימנים שבורים".

בפעם האחרונה שהייתי בפריז עברתי כל יום ליד תחנת אוסטרליץ, תחנת הרכבת שעל שמה נקרא ספרו של זבאלד. בתחנה הזו נפגשים המחבר ואוסטרליץ, איש הקרוי על שמה של תחנת רכבת הקרויה על שם קרב. אוסטרליץ כשמה של תחנה, כשמו של מהגר שאיבד אפילו את שמו. מאז שקראתי את הספר, ועוד לפני שראיתי את התחנה, היא בעיניי סמל לחורבן, לפרידה כפויה, לחלל. בכל פעם שהתקרבתי לתחנה – בדרך כלל על אופניים, בדרך לספרייה שבה כתבתי את הפרקים הקודמים – חשבתי לעצור. בכל פעם המשכתי הלאה.

לקראת סוף השהות שלי בעיר אזרתי אומץ ועליתי על קו המטרו שעובר בתחנה. תחנת אוסטרליץ נמצאת על גדתו הדרומית (השמאלית) של הסיין, והרכבת, המגיעה מגדתו השנייה, יוצאת מתוך מנהרה ועולה על גשר, היישר לתחנה עצמה. חרדה סתומה התעוררה בי כשהרכבת עצרה בתחנה, ואני ירדתי לחפש את אוסטרליץ באוסטרליץ. גיליתי שהאימה נקברה: רובו של המבנה המפואר חסום היום לגמרי, רק שטח קטן עדיין משמש את הנוסעים. מהתחנה המפוארת נשארה רק חזיתה. לא מצאתי את מה שחיפשתי, לא מצאתי את מה שפחדתי למצוא. הסתובבתי ועליתי בחזרה למטרו.

אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות.

אז איך בכל זאת לכתוב על חוסר?

אפשרות אחת היא באמצעות פנייה לקונקרטי. ואם כך, מה קונקרטי יותר מחפצים? בהחיים הוראות שימוש, לדוגמה, ז'ורז' פֶּרק כותב את ההיסטוריה של בניין פריזאי באמצעות החפצים שיש בו: הרהיטים, הציורים, חפצי הנוי, הספרים וכלי בישול – כל אחד מהם הוא שריד לאדם שהשתמש בו, שיצר אותו, שצפה בו. אחד החפצים האלה הוא רגל שולחן אכולת תולעים. "פעולת התולעים היתה מחתרתית, פנימית, ויצרה אינסוף תעלות ותעלונות מלאות שחק עץ. מבחוץ לא נראה דבר מעבודת החתרנות הזאת" (תרגום: עידו בסוק). משחזר הרהיטים שמצא את השולחן מבין שאי אפשר לשמר את הרגל המקורית, ו"לאחר שניקה בשאיבת אוויר את התעלות מכל המתלעת שלהן, החל להזריק לתוכן תערובת כמעט נוזלית של עופרת, אלום וסיבי אסבסט לבן. הפעולה עצמה הצליחה, אך התברר עד מהרה שגם משחוזקה כך, נותרה הרגל רופפת מדי […] או אז עלה על דעתו הרעיון להמיס את העץ שנותר, וכך נתגלתה ההתענפות הפנטסטית הזאת, עקבות מדויקים של מה שהיו חיי התולעת בחתיכת העץ הזאת, התערמות קפואה, מינרלית, של כל התנועות שהיוו את קיומה העיוור, עקשנותה שאין כיוצא בה, מסלולה קשה העורף, המימוש הנאמן של כל מה שהיא אכלה ועיכלה, תולשת מתוך דחיסותו של העולם".

אני אוהב את הדימוי הזה: לא מה שהותרנו בעולם אלא דווקא החלל שנשאר אחרינו, מה שתלשו המתים מתוך דחיסותו של העולם.

בתת־עולם, דון דלילו נוקט אסטרטגיה דומה, ומגולל את קורות חייהם של גיבוריו באמצעות החיפוש אחר כדור הבייסבול שבאמצעותו הוכרע משחק מפורסם (לחובבי בייסבול) מ-1951. מי שמחפש את הכדור אינו אוהד הקבוצה המנצחת (הג'יינטס), אלא דווקא אוהד הדודג'רס, שהפסידו. הכדור הוא זיכרון ההפסד. כמו פֶּרק, גם דון דלילו מספר את הזמן באמצעות החלל, את ההיסטוריה באמצעות ההיעדר.

לפני שהתגייס, נתתי לאודי במתנה מהדורת כיס של אורות התשובה, מאת הראי"ה קוק. זה ספר שעשה עליי רושם עז כשמצאתי אותו במקרה בספרייה של הישיבה התיכונית שבה למדתי. זה ספר ששייך לסיפור אחר, למסלול חיים שהלכתי בו כמה שנים ופרשתי ממנו. זה כדור הבייסבול שלי, רגל השולחן המתולעת. כיום, אורות התשובה אינו סתם שריד לקשר בינינו – הוא סמל להפסד, להתהפכות עמדותינו. אני כבר מזמן איני במקום שבו הייתי כשנתתי את המתנה הזאת. והוא, לוּ היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.

כן. בהתנגדות שלי למסר, ללקח, לנראטיב, ישנו גם עניין אישי: כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפס את חייו ומשמעותם. אורח חייו לא היה אורח חיי, אמונותיו לא היו אמונותיי ודעותיו לא היו דעותיי. אני לא יכול להתנחם בבית מדרש שמוקם לזכרו, לא בשכונות שאולי הוקמו על שמו, לא בחוברות שיצאו.

אני לא מוכן לקבל את המשמעות שאולי היה מייחס למותו בעצמו, ואני לא יכול גם לקרוא את חייו לפי ערכים שהיו זרים לעולמו. כעסתי, ואני עדיין כועס, גם עליו. אני כועס על כך שמסר את חייו למען אידאולוגיה וערכים ששנואים עליי. אני כועס על כך שנכפה עליי לזכור את חייו כפי שהוא הבין אותם.

וכך, כמעט בעל כורחי, אני נדחק לעמדה שאין לי ברירה אלא להחזיק בה: סירוב וכעס. הם עדיפים על שכחה.

אני לא יודע אם הפרקים הקודמים – אם הספר הזה כולו, אם הקריאות שלי בבורחס, בתנ"ך, בגמרא, בקפקא, בז'ורז' פרק – הם הדרך שלי לכתוב עליו או החומה שאני מעמיד ביני ובין החלל. אולי הם ההתעקשות שלי לזכור אותו בדרכי, לחשוב עליו, להשאיר אותו לידי.

אז רק עוד סופר אחד, עוד נתיב. לא רכבת, עגלה.

איש צבא עולה לעגלה. העגלון רוצה לספר לו על בנו שמת, אבל לאיש הצבא אין סבלנות. "מהר, מהר. הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז" (תרגום: דבורה בארון). אחריו עולים שלושה צעירים שיכורים, חוזרים מבילוי או יוצאים לבילוי. "ואצלי… בן מת אצלי בשבוע זה", הוא אומר, ונענה "כולנו עתידים למות…".

"נו, דפוק בסוסה, דפוק", מאיץ בו אחד הנוסעים. "רבותי, אנוכי אינני יכול לנסוע כך – מתי יביא אותנו למקומנו?".

רחמינו אולי נכמרים על יונה העגלון, גיבור סיפורו של צ'כוב יַגוֹן, אבל בעצם איננו שונים כל כך מהנוסעים. גם סבלנותנו אינה אינסופית. מתי כבר יביא אותנו צ'כוב למקומנו? מה הפואנטה? אנו רוצים לדעת כיצד מת בנו של העגלון. שיספר כבר, שיתקדם, שישתחרר הפקק התוקע את הסיפור. אנו סקרנים אך סקרנות אינה חמלה, איננו רוצים להשתהות עם יונה ביגונו, אלא להתקדם, לעבור הלאה.

וכך ממשיך הסיפור. בכל פעם שנדמה לנו שהנה, סוף־סוף נשמע את סיפור המוות, תקוותינו נכזבות. "יונה הפך את פניו ומתכונן לספר איך מת בנו, אולם כאן מתאנח הגיבן ומודיע שכבר הגיעו למקומם". ואנו, הרוצים כבר לדעת כיצד מת, עדיין לא באים על סיפוקנו. מות הבן הפך עבורנו לבידור.

והעגלון. "כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת־נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלוויה, את הנסיעה לבית־החולים כדי לקבל את בגדי־המת", וכדי שהסיפור יפעל את פעולתו על המספר "השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות".

סוף־סוף מוצא יונה למי לספר על מות בנו, לסוסתו, והסיפור, מה לעשות, משעמם. זה השלב האחרון במבחן שבו מעמיד אותנו צ'כוב. האם תהיה בנו האדיבות לשמוע את הצער, האם נהיה סבלניים כסוסתו של יונה כשהוא מספר לה "קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאיתנו מבלי ביקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו־יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?".

לא מוסר השכל, לא סיפור חיים מרתק, לא תובנות, לא יופיו של הבן ולא צדיקותו המופלגת. היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.

כמה ימים אחרי הרצח חלמתי על אודי. הוא היה חי, ואני ידעתי שהוא מת. החיוך שלו הבהיר לי שגם הוא יודע שהוא מת, אבל עדיף שלא נדבר על זה. מאז בקושי חלמתי עליו.

לפני כמה ימים חלמתי עליו שוב. הוא היה אמור להגיע ולא הגיע, ומתוך החלום התעוררתי לחלום אחר שבו נזכרתי שהוא מת ושהחלום הראשון, הפנימי, היה רק חלום. וכך, בחלום השני, שוב נודע לי, כאילו זו היתה הפעם הראשונה, שהוא לא יגיע לעולם, שכבר לא אראה אותו. שלא אספר לו שהוא מת.

על מוטי פוגל

מבקר ספרות, עורך ומסאי. חיבורו לא ממואר ראה אור בספטמבר 2023 בהוצאת "אפרסמון".