קיר הברזל – לא מה שחשבתם

הפשע נגד האנושות שביצעו מרצחי חמאס ב-7 באוקטובר פער פצע שותת בלב החברה הישראלית, וקרע את שרידי האמון שעוד נותר לחלקים בה בממשלה האטומה, המנותקת וההרסנית בתולדות המדינה. המיתוסים שטופחו בשקידה בשנות שלטונו הארוך של נתניהו התבקעו ונחשפה האמת שמאחוריהם – שהתגלתה כהיפוכם הגמור.

מתקפת הטרור הקשה והאכזרית ביותר שידעה ישראל מעודה שמה קץ בשעות ספורות ל-Pax Romana ("השלום הרומאי") ששרר לכאורה בעידן נתניהו, אשר רבים סברו בטעות כי הוא מתאפיין בשקט, יציבות וביטחון אישי חסרי תקדים. נטייתו להימנע מהסלמה צבאית מול חמאס, שמיצבה אותו בתודעת רבים כמנהיג זהיר, שקול ואחראי, התגלתה כהימור מופקר עד כדי טירוף על כך שארגון טרור רצחני עדיף לישראל כבן ברית על פני הרשות הפלסטינית, המתונה והפרגמטית בהרבה. והרטוריקה הלאומנית המתרברבת שבה עטף את חולשתו המדינית הממשית נראית חלולה מתמיד כאשר תחת משמרתו הופכת ישראל מאומה ריבונית למדינת חסות אמריקנית.

נראה שהתנהלותו הפוליטית הנוכחית של נתניהו נובעת מתמהיל של ריקבון ושחיתות שלטוניים, פתולוגיה אישיותית, יצר הישרדות אישי ופוליטי חסר מעצורים, ותלות בגורמים פוליטיים דתיים ופשיסטיים. מדיניותו רבת השנים מול החמאס, לעומת זאת, מושרשת בהשקפת עולם ימנית עמוקה. כדי להשתחרר מכבליה של זו האחרונה דווקא, ומסבך הדימויים הכוזבים שיצרה הן בנוגע לימין והן בנוגע לשמאל בכל הנוגע לביטחון, לחוסן לאומי ולשימוש בכוח, יש להתחקות אחר הנחות היסוד שלה – ולפרקן.

ברית בלתי כתובה עם חמאס

מייד עם בחירתו לראשות הממשלה ב-2009, לאחר קמפיין שבו הבטיח למוטט את שלטון החמאס בעזה, פצח נתניהו במדיניות הפוכה בתכלית. העיד על כך בשבוע שעבר באחד האולפנים גדי שמני: "אני הייתי אלוף פיקוד מרכז ב-2009 כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השנייה… באותה תקופה אנחנו ניהלנו… מערכת חורמה נגד החמאס. בנימין נתניהו עצר את הכל".

מאז 2009 ועד היום, לאורך כל שנות כהונתו, נתניהו דאג לחזק את חמאס מבחינה כלכלית וצבאית: בין היתר באמצעות מזוודות כסף קטארי שהכילו במצטבר יותר ממיליארד דולר ושחרור יותר מ-1,100 רוצחים (ביניהם יחיא סינוואר ועלי קאצ'י, מאדריכלי טבח ה-7 באוקטובר) – רוב צמרת הפיקוד הצבאית של החמאס בשנים האחרונות – בעסקת שליט.

ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", הדליף נתניהו ככל הנראה מצגת סודית מישיבת הקבינט הביטחוני, שהעריכה כי בכיבוש מחודש של עזה ייהרגו כ-500 חיילים, כדי להצדיק בדעת הקהל את רצונו להימנע ממיטוט שלטון החמאס.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בשיחה עם כתבים ישראלים ב-2018, הסביר כי הוא מאפשר הזרמת מיליוני דולרים מקטאר לרצועה, במטרה למתן את ההתקפות על יישובי הדרום. זאת,  אף על פי שהודה בראיון למגזין "טיים" ב-2019, כי ידע היטב שחמאס "לוקח את כל כספי הסיוע הבינלאומי – ויש די הרבה מהם – ומשקיע אותם בהפיכת המנהרות למכונת טרור". 

את הרציונל מאחורי התנהלות זו סיפק נתניהו בדברים שאמר בישיבת סיעת הליכוד במרס 2019: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס… זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלסטינים בעזה לפלסטינים ביהודה ושומרון".

אפילו לאחר ה-7 באוקטובר, שבו התממש האופק המפלצתי של מדיניות חיזוק החמאס של נתניהו במלואו, הוא נמנע מלהציג יעד ברור של מיטוט שלטונו; וגורמים בליכוד הביעו חשש שאינו מתכוון לעשות זאת.

בכל זאת יורשו של ז'בוטינסקי

ניתן לתאר את ההיגיון שהנחה את נתניהו בהתנהלותו מול החמאס, באופן הבא: המזרח התיכון הוא אזור מסוכן ובלתי יציב שבריתות נרקמות ומופרות בו על בסיס אינטרסים משתנים. הסדר קבע עם הרשות הפלסטינית וחלוקת הארץ במסגרת פתרון שתי המדינות יערער את הסטטוס קוו הגאופוליטי, יאלץ את ישראל לוותר על חבלי ארץ יקרים, ויעניק רוח גבית לרעיון הלאומיוּת הפלסטינית.

לכן, גרס נתניהו, מוטב לשמר את המצב הנוכחי באמצעות חיזוק שלטון החמאס ברצועת עזה, שיחליש את מעמדה הפוליטי של הרשות כמנהיגת העם הפלסטיני, ויבטיח הקפאה של התהליך המדיני עד להודעה חדשה. בחסות אותה סטגנציה מדומה, ישגשג מפעל ההתנחלויות ויקבע עובדות בשטח שמשמעותן היא סיפוח זוחל של שטחי יהודה ושומרון ומיסוד האפרטהייד המונהג בהם.

כך, ישראל תשמור על כוחה ושליטתה באזור ואף תעצימם, מבלי להסכים לפשרה מדינית שתיאלץ אותה לוותר על מה שהימין רואה כנכסים האסטרטגיים והרוחניים שלה. במילים אחרות, סכסוך נצחי לפי הגיון עוועים זה, עדיף על פני שלום.

בעוד שבתחום האזרחי, כפי שכבר נכתב מעל במה זו, דרכם של נתניהו ועושי דברו בליכוד מנוגדת באופן עמוק למשנתו הדמוקרטית־ליברלית של אבי הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי – בתחום המדיני, ביבי יכול דווקא להתהדר בהיותו ממשיך דרכו המובהק של ראש בית"ר.

בניגוד לחיים ויצמן, גדול מדינאֵי התנועה הציונית, שברבות השנים נעשה מזוהה עם תמיכה בתנועות הלאומיות הערביות ששאפו אף הן להשתחרר מעול האימפריאליזם הבריטי, ז'בוטינסקי התנגד לכך נחרצות. במאמרו המכונן "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" שפרסם בשלהי 1923, שלל ז'בוטינסקי כל ניסיון לפיוס עם ערביי הארץ בתואנה כי בעת הנוכחית הוא חסר תוחלת, וטען כי הסכסוך עמם הוא בלתי נמנע. במקום חתירה לפשרה בין שתי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית, שלא תהיה אלא תעתוע, שאף ז'בוטינסקי לכונן "קיר ברזל" שיגן על המדינה היהודית מפני כל אויב חיצוני. אצל נתניהו, כידוע, לווה הקיר (או בהתממשותו העדכנית, גדר ההפרדה) בכיפה, אף היא מברזל – אולם העיקרון נותר זהה.

תפיסת הציונות כמשרתת הכתר

נדבך פחות מוכר בהגותו המדינית של ז'בוטינסקי הוא ראייתו את התנועה הציונית כתלויה באופן עמוק באימפריה הבריטית ולפיכך כמשרתת הכתר. למרבה האירוניה, דווקא מי שהעלה על נס את גבורתו הצבאית וריבונותו של העם היהודי, התנגד לביסוס כוח המגן העברי על "חלוצים מזוינים" הכפופים למרוּת מוסדותיו הנבחרים של היישוב – המודל שעמד ביסוד ארגון "ההגנה" – וכחלופה לכך, שאף להכפיפו לצבא זר. "חיילים יהודים מהווים כוח", כך כתב, "אם נמנים הם על הצבא הבריטי ומייצגים את העוצמה הבריטית העומדת מאחוריהם. אם אינם נמנים על הצבא הבריטי – אינני מאמין בהם".

נאמן לתפיסתו זו, תיאר ז'בוטינסקי את המדינה העברית שתקום כקולוניה בריטית או כדומיניון של הכתר. נראה שגם בתחום זה יכול נתניהו להתגאות כי הוא מגשים את חזון ז'בוטינסקי, אף אם לא במכוון. הודות לשילוב בין המדיניות הביטחונית המופקרת שתוארה לעיל, לנזקיה הפנים־חברתיים של ההפיכה המשטרית ולאי־התפקוד הקיצוני של ממשלתו, תפסה מתקפת הפתע של חמאס את ישראל כשהיא חלשה מאי פעם; התוצאה, כפי שמבהירה המעורבות ההדוקה של ארצות הברית בקבלת ההחלטות של ישראל מאז פרוץ המלחמה – ששיאה בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן בישיבת קבינט המלחמה המצומצם בקריה ובדיווח כמעט יומיומי של גלנט למזכיר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין – הינה שישראל כיום היא מדינת חסות אמריקאית יותר מאשר אומה עצמאית.

כוח הוא חולשה, חולשה היא כוח

הקו המחבר בין תפיסותיהם המדיניות של ז'בוטינסקי ונתניהו, על אף התהום הערכית והאידאולוגית הפעורה ביניהם בתחומים אחרים, הוא אחד מיסודותיה של השקפת העולם הימנית באשר היא – הפחד מחולשה, שבאופן פרדוקסלי הופך דווקא לנבואה שמגשימה את עצמה.

המושג הפוליטי "ימין", שראשיתו בימי המהפכה הצרפתית, שימש במרוצת השנים לתיאור אידאולוגיות שונות בתכלית – מתמיכה במונרכיה ובאצולה (והתנגדות להחלפתן בדמוקרטיה ליברלית), ועד ליברליזם (והתנגדות להחלפתו בסוציאל־דמוקרטיה). המכנה המשותף בין רובן הוא שבהקשר הפוליטי המסוים שבו פעלו, תמכו על פי רוב אלו שהגדירו עצמם כימנים בשימור מבני הכוח והסדרים החברתיים הקיימים; לעומת השמאל, שחתר לאתגרם במטרה לעצב מחדש את החברה כדמוקרטית, צודקת ושוויונית יותר.

הצרה היא, שאותו פחד משינוי ומערעור יציבותו של הסטטוס קוו ומוויתור על עוצמה וזכויות יתר הכרוכות בו, עלול להוביל להיאחזות מקובעת וקשיחה בסדר הקיים או להתבטלות בפני בעלי כוח ושררה. הדוגמה המתבקשת ביותר לכך היא של נויל צ'מברליין, ראש ממשלתה השמרן של בריטניה, שבחרדתו מפני כוחה המתעצם של גרמניה הנאצית, המאיים לערער את הסדר הבינלאומי באירופה מן היסוד, סבר בעיוורונו שהתרפסות בפניה תוכל לפייסה. כמו נתניהו כיום, הוא התקשה להבין שישנן מפלצות בעולם – בדמות משטרים המוּנעים על ידי אידאולוגיה של רוע מוחלט – שכל השלמה עם קיומן מאפשרת להן להתעצם ולכן מהווה אקט אובדני.

למן ראשית הציונות, הנהגתה הציבה חלופה לאותה סגידה לכוח המסתירה למעשה פסיביות ותבוסתנות. כמו תנועות מהפכניות אחרות, היא הכירה בכך שכוח אינו התבצרות בקיים אלא האומץ לשנותו; האומץ לגמישות מחשבתית הצופה פני עתיד. בניגוד לז'בוטינסקי, הרצל סבר שהצלחת התנועה הציונית אינה תלויה בסדר הקולוניאלי אלא דווקא בביטולו; ויצמן הבין בהדרגה שעל הציונות להשתחרר מתלותה בבריטניה ולהכיר בלאומיוּת הערבית; ובן־גוריון והנהגת היישוב קיבלו את תוכנית החלוקה שעמדה ביסוד הקמתה של מדינת ישראל.

מורשת רבין

התעוזה המדינית שאפשרה את הגשמת הציונות היא גם זו שעמדה ביסוד תפיסת הביטחון של השמאל הציוני שמתאפיינת באקטיביזם ביטחוני, אך כזה המיועד להשיג תכלית מדינית. השבוע נציין את יום השנה לרצח רבין, שעמדתו ביחס לחמאס ולרשות הפלסטינית היתה הפוכה לזו של נתניהו. רבין שאף לחזק את הרשות בשל היותה גורם פרגמטי ומתון יחסית שניתן להגיע עמו להסכם מדיני, ומשום שראה בה, בצדק, כוח שיכול לבלום את החמאס – ארגון טרור רצחני המחויב להשמדת ישראל. את עמדתו זו ביטא, בישירות ובוטות אופייניות, בדברים הזכורים היטב שאמר בערוץ הראשון במרס 1994: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה".

בשלושת העשורים שחלפו מאז, הוסיפו מנהיגי מרכז ושמאל לדבוק באותה עמדה מפוכחת הרואה הכרח בהחלשת החמאס ובחיזוק הרשות, כתמונת ראי לדרכו של נתניהו. כיום ברור יותר מתמיד שדרך חשיבה זו, שרוב בכירי מערכת הביטחון לדורותיה שותפים לה, היא שמבטאת עוצמה, חזון ומנהיגות החיוניים להבטחת חוסנה הלאומי של ישראל – ולא התבטלותו התבוסתנית של נתניהו בפני הטרור. אי־כשירותו המובהקת של נתניהו לכהן כראש ממשלה מחייבת את סילוקו המיידי מהתפקיד, אולם אסור להסתפק בכך. יחד איתו, יש להיפטר גם מהמיתוס השקרי שאותו השכיל לטפח, ושלפיו פחדנותו המדינית והביטחונית של הימין היא כוח – ותעוזתו המדינית והביטחונית של השמאל, חולשה. יכולתה של ישראל להבטיח את שלום אזרחיה – מבחן שהממשלה הנוכחית נכשלה בו באופן המחפיר ביותר שניתן להעלות על הדעת – ולהגן על עצמה כפי שעשתה לאורך רוב שנות קיומה, תלויה בכך.

"ז'בוטינסקי היה מיואש מאפשרות של הסדר? להפך" – ד"ר אבי שילון משיב למאמר של ניר רייזלר.