מה ישראל צריכה ללמוד מהתגובה האמריקאית לפיגועי ה-11 בספטמבר

המתקפה המזוויעה של חמאס על עוטף עזה ב-7 באוקטובר מתוארת שוב ושוב בתור ה"11 בספטמבר של ישראל". ואכן, קשה לחמוק מהדמיון בין היום השחור בתולדות ישראל לבין המתקפה של אל־קאעדה על ארצות הברית. המחדל המודיעיני, ההלם נוכח התעוזה המבצעית של המפגעים ומניין ההרוגים העצום; תחושת הבלבול העזה והדחף הלאומי המיידי לאחדות פנימית – כל אלה יישמעו מוכרים לכל אמריקאי שב-2001 היה מבוגר מספיק כדי לזכור את אירועֵי הימים ההם. ה-11 בספטמבר וה-7 באוקטובר לא היו אירועים זהים. ועם זאת, הם הציבו בפני ארצות הברית וישראל את אותו אתגר: כיצד להגיב למתקפה של ארגון טרור שבסיס כוחו נמצא מחוץ לגבולות המדינה?

במובנים רבים, מצבה הנוכחי של ישראל מסובך ממצבה של ארצות הברית ב-2001: מאות אזרחים ישראלים מוחזקים עדיין בשבי חמאס; האיום הביטחוני על ישראל הוא איום מתמשך וממשי, בשל הקירבה הגאוגרפית שלה לרצועת עזה; והמעורבות האיראנית במתרחש פירושה שכל תגובה ישראלית עלולה להצית מלחמה אזורית אשר תגבה מחיר כבד מהעורף הישראלי. ועדיין, חרף כל ההבדלים, יש שורה של לקחים חשובים שישראל יכולה להפיק מהאופן שבו ארצות הברית הגיבה לפני 22 שנה ליום השחור ביותר בתולדותיה־שלה.

לקח ראשון: להיזהר משינויים דרמטיים במדיניות הפנים

הלקח הראשון שאפשר ללמוד מהניסיון האמריקאי נוגע דווקא למדיניות פְנים, והוא שיש להיזהר משינויי מדיניות דרמטיים המתרחשים בחסות מצבי חירום.

התגובה של ממשל בוש ל-11 בספטמבר לא הסתכמה בפלישה לאפגניסטן ולעיראק, אלא כללה קשת רחבה של צעדי מדיניות בתוך ארצות הברית עצמה – חלקם משפיעים על חייהם של האמריקאים עד היום. האווירה הציבורית אחרי המתקפה עודדה ריכוז של כוח בידי המדינה, ובמיוחד בידי הרשות המבצעת. כתוצאה מכך, מוסד הנשיאות צבר עוצמה וסמכויות חסרות תקדים, ובד בבד, הקונגרס הוחלש באופן שהקשה עליו למלא את תפקידו ולפקח על הרשות המבצעת.

הביטוי המובהק ביותר לכך היה "חוק הפטריוט" (The Patriot Act) שנחקק באוקטובר 2001. החוק השנוי במחלוקת הרחיב באופן דרמטי את יכולתו של הממשל לאסוף מידע ולעקוב אחר אזרחי ארצות הברית, ואף אִפשר לו לעשות זאת כמעט בלי פיקוח. גם היום, יותר מ-20 שנה אחרי שנכנס לספר החוקים, "חוק הפטריוט" עדיין איתנו. בין היתר, הוא האחראי לכך שהממשלה מקבלת התרעה על כל הפקדה של יותר מ-10,000 דולר בחשבון בנק אמריקאי; הוא מעניק לממשלה גישה לרישומי שיחות הטלפון וחשבונות הבנק של האזרחים; מאפשר לה לערוך חיפוש ללא התרעה בבתים ובמקומות עבודה; ואפילו מונֵע רכישה של תרופות נגד צינון ללא מרשם (וכשתרופות אלו נקנות באמצעות מרשם, החוק מאפשר למדינה להחזיק תיעוד של הרכישה למשך שנתיים).

אפשר לטעון שכל אחת מהמגבלות הללו קשורות למאבק בטרור, ואפשר גם להתווכח על מידת הנחיצות שלהן. מה שבטוח הוא, שבמרבית המקרים חקיקת חירום מאריכה ימים יותר ממצב החירום שעבורו נוצרה.

לישראל יהיה קשה עוד יותר לעמוד בפיתוי של הרחבת סמכויות הממשלה. ראשית, האיום הנשקף לה חמור יותר ומיידי יותר מזה שנשקף לארצות הברית אחרי ה-11 בספטמבר. שנית, בישראל יש חשדנות מובנית, טראגית, בין אזרחי המדינה היהודים לאזרחי המדינה הפלסטינים, והיא תקל על אלו שידרשו להרחיב את סמכויות הממשלה בצל המשבר. שלישית, אי אפשר להתעלם ממה שקרה בישראל בעשרת החודשים שקדמו לטבח ה-7 באוקטובר, קרי, הניסיון של הממשלה המכהנת להחליש באופן דרמטי את כוחה של מערכת המשפט.

השרים שהשקיעו את כל מרצם בקידום ההפיכה המשטרית ועבדו לילות כימים כדי לסייע לנתניהו להימלט מאימת הדין, הם אותם השרים בדיוק שיבקשו עכשיו את אמון הציבור כדי להוביל את המאבק בטרור. אם אי פעם היתה בישראל ממשלה שראוי להיזהר ממדיניות הפנים שהיא מקדמת בנימוקים ביטחוניים, הרי שזו הממשלה הנוכחית.

לקח שני: להציב מטרות צבאיות ופוליטיות ריאליות

הלקח השני נוגע לַמטרות שהמדינה מציבה לעצמה בתגובה למתקפה מהסוג הזה.

הניסיון להכריע ארגון טרור בשדה הקרב ולהסיר את האיום הביטחוני שהוא מציב הן, כמובן, מטרות צבאיות חיוניות. אלא שלעתים קרובות מדי מתווספות אליהן מטרות פוליטיות שאפתניות יותר, שהניסיון להשיגן איננו ריאלי או מצריך השקעה בלתי סבירה של זמן ושל משאבים.

לאחר ה-11 בספטמבר התגבש קונסנזוס כמעט מלא לגבי הצורך לצאת למלחמה באפגניסטן. היעדים שהוגדרו למלחמה בתחילה – חיסול נוכחות ארגון אל־קאעדה באפגניסטן והפלת שלטון הטליבאן שהעניק לו מקלט במדינה – היו בני השגה וקשורים באופן ישיר לאיום הביטחוני שניצב מול ארצות הברית. אלא שכעבור זמן קצר, צורף לרשימת היעדים המקורית יעד נוסף: להקים באפגניסטן משטר דמוקרטי בסגנון מערבי.

היעד החדש לא רק היה שאפתני אלא כמעט בלתי אפשרי. אפגניסטן הרי לא היתה דמוקרטיה מעולם. אזרחיה לא הכירו מקרוב אף אחד מהמוסדות שקיומם הוא תנאי הכרחי לתפקודה התקין של דמוקרטיה. היתה זו מדינה בעלת מוסדות מפוררים וחברה משוסעת ורוויה במתחים אתניים. היא חוותה, רק בעשרות השנים האחרונות, מלחמת אזרחים, כיבוש סובייטי ושלטון תאוקרטי אכזרי. קשה לחשוב על מועמדת מתאימה פחות לדמוקרטיזציה מהירה – אולם זה לא מנע מארצות הברית להסתער על המטרה.

כדי להצליח איכשהו במשימה הזו, הממשל האמריקאי היה צריך להציף את אפגניסטן בכוחות צבא, דיפלומטים, משפטנים, מומחים אזרחיים, ארגוני סיוע הומניטרי והרבה מאוד כסף – כל זאת בהיקפי ענק ולאורך שנים. אבל זה לא קרה. הממשל לא התכונן כראוי למשימה, והוא הפך כשיר עוד פחות לעמוד בה כאשר תשומת ליבו הוסטה לחזית חדשה לגמרי, בעיראק.

ישראל צריכה לזכור היטב את הניסיון האמריקאי כשהיא שוקלת מה לעשות ברצועת עזה ביום שאחרי חמאס. כל תוכנית הנוגעת לעתידה הפוליטי של הרצועה תצטרך לקחת בחשבון את המאפיינים הפוליטיים והחברתיים שלה: החותָם ש-15 שנות שלטון חמאס הותירו על הרצועה ועל תושביה; הזעם והתיעוב שהעזתים רוחשים לישראל; מרחב התמרון המוגבל שיהיה לכל גורם אשר יוצנח לרצועה כדי לנקות את הבלגן שכל השאר התחמקו ממנו; האיום הביטחוני שהרצועה תמשיך להציב על ישראל, ללא קשר לשאלה מי ישלוט בה; ההיסטוריה הארוכה של חוסר תפקוד פוליטי בתנועה הלאומית הפלסטינית; והפיצול הפנימי שממנו היא סובלת.

יכול להיות שבעתיד תקום מדינה פלסטינית מתפקדת אשר תכלול גם את רצועה עזה. יכול להיות שהמדינה הזו אפילו תהיה דמוקרטית. אבל התרחיש הסביר יותר, לפחות בטווח הקצר, הוא שאחרי הפלת שלטון חמאס יקום בעזה משטר קלפטוקרטי מושחת שייאלץ להלך על חבל דק: מצד אחד, בשל ההגבלות המחמירות שתשית עליו ישראל, ומצד שני, בשל המגבלות של הפוליטיקה הפלסטינית המאובנת – וכל זה על רקע קהילה בינלאומית אדישה שתלך ותאבד עניין ברצועה.

התרחיש הסביר הזה חייב לעמוד לנגד עיניה של ישראל – לא רק בגיבוש האסטרטגיה הצבאית שלה בזמן המלחמה, אלא גם בעיצוב ציפיותיה לגבי עזה של תום הקרבות. מיטוט שלטון החמאס הוא אולי צעד הכרחי, אבל אין זה אומר שהוא יפתור אפילו מקצת הבעיות ארוכות השנים שמהן סובלת הרצועה.

לקח שלישי: לא לנסות להנדס את סדרי המשטר של המדינה האחרת

הלקח השלישי שישראל יכולה ללמוד נוגע לקושי העצום להנדס מבחוץ את סדרי המשטר של מדינה אחרת.

אחרי ה-11 בספטמבר לממשל האמריקאי היתה תוכנית עבור אפגניסטן, אבל בשום שלב לא היה ברור עד כמה האפגנים עצמם מגויסים לטובתה. ממשל בוש היה משוכנע כי כל אזרח בעולם משווע לכינון דמוקרטיה במדינתו, אבל ייתכן בהחלט שלאפגנים היה דווקא סדר עדיפויות אחר. סביר להניח, למשל, שרבים מהם סברו שחשוב יותר לדאוג ליציבות, לצמיחה הכלכלית ולתפקוד הסדיר של השירותים הציבוריים הבסיסיים – מאשר לקיים בחירות ולכונן סדר חוקתי חדש. במקום להבין את הצרכים ואת סדרי העדיפויות של האוכלוסייה המקומית, ארצות הברית גיבשה פעולה שנתפרה על פי מידותיה ונטיותיה שלה.

בדומה לכך, אם אחרי הפלת שלטון חמאס יתברר שהעזתים מעוניינים בממשלה לאומנית, שאמנם לא יוזמת פיגועי טרור נגד ישראל ולא משגרת רקטות לשטחה, אבל מכפישה את שמה בזירה הבינלאומית ומעודדת את אזרחיה לאי־ציות אזרחי רחב היקף – ישראל תיאלץ להשלים עם קיומה של ממשלה כזו. החזון שישראל תייעד לעזה יתגשם רק אם יעלה בקנה אחד עם הרצונות של תושבי הרצועה. הדבר נכון גם לגבי ההנהגה שלידיה תועבר הרצועה ביום שאחרי חמאס: ללא שיתוף פעולה מצד התושבים, לא יהיה למהלך הזה סיכוי.

לקח רביעי: לא לשקוע בחזיתות נוספות ובלתי הכרחיות

לקח רביעי שניתן ללמוד מארצות הברית נוגע להיקף המערכה הצבאית.

הטעות החמורה ביותר של ארצות הברית אחרי ה-11 בספטמבר היתה, ככל הנראה, שנכנסה למערכה עם גורמים שנתפסו כאיום ביטחוני, אך לא היו מעורבים במתקפת הטרור. המהירות שבה הממשל האמריקאי הסיט פתאום את תשומת ליבו מאפגניסטן לעיראק היתה מדהימה. כבר בזמן אמת ממשל בוש נראַה כמי שקודם יורה את החץ ורק אז מסמן את המטרה. במבט לאחור הרושם הזה רק התחזק.

בימים שלאחר ה-11 בספטמבר, היו מי שטענו שעיראק היתה מעורבת בפיגוע. קולות אחרים, דומיננטיים יותר, התעקשו שגם אם עיראק לא היתה מעורבת, ארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה את המשך שלטונו של סדאם חוסיין, לאור הרקורד שלו בשימוש בנשק להשמדה המונית. דבר אחד בטוח: ההתבוססות בבוץ העיראקי הסיטה כוחות ומשאבים יקרי ערך מהזירה האפגנית ופגעה בביצועים של הצבא האמריקאי. המערכה בעיראק היתה מורכבת יותר וקטלנית יותר מהמערכה באפגניסטן. היא אולי היתה חשובה, אבל לא הכרחית.

ואכן, אחת הסכנות שאורבות לישראל כיום היא התרחבות המערכה נגד חמאס למלחמה רב־זירתית, שכוללת גם את איראן ואת כוחות הפרוקסי שלה. אין ספק שאיראן מקיימת קשרים הדוקים עם חמאס ושהיא מהווה איום ממשי ומתמשך לביטחון ישראל. עם זאת, פתיחת חזית נוספת מולה עלולה להכביד על ישראל בעיתוי קריטי במיוחד, שבו חשוב יותר שתתמקד בהשבת הביטחון לדרום, בשחרור החטופים וביצירת התנאים שיאפשרו לתושבי העוטף לשוב לבתיהם.

בנוסף לשיקולים מבצעיים אלה, הניסיון לחסל את התמנון האיראני כולו – במקום להתמקד בגדיעת אחת מזרועותיו – יפגע בישראל גם בדעת הקהל העולמית. כבר עכשיו ישראל סובלת בחזית הזו משחיקה, הנובעת ממספר ההרוגים הפלסטינים הרב ומהמשבר ההומניטרי ההולך ומחריף. כפי שהמלחמה שארצות הברית ניהלה בעיראק הטילה צל על המלחמה המוצדקת־יותר שניהלה באפגניסטן, כך עלולה מלחמה בדרום לבנון להאפיל על המלחמה בעזה – זו שנתפסת על ידי הקהילה הבינלאומית, לפחות כרגע, כמוצדקת וכהכרחית.

כל זה אינו אומר שישראל צריכה פשוט להתעלם מהאיום הצפוני. אחרי הכל, בתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר, הממסד הביטחוני הישראלי הגדיר את חזבאללה כאיום החמור ביותר שנשקף למדינה. ואולם, הניסיון האמריקאי מלמד שהאיום החמור ביותר והאיום הדחוף ביותר אינם בהכרח זהים. אם המשימה הדחופה ביותר שמונחת לפתחה של ישראל היא לפגוע בחמאס ולשחרר את החטופים, מוטב שתנצל את העובדה שארצות הברית משקיעה מאמצים גדולים בהרתעת חזבאללה ותתמקד בזירה הדרומית. האיום הצפוני לא ייעלם, מן הסתם, ויהיה צורך להתמודד איתו בעתיד, אבל יצירת חיבור בין הזירות תפגע בביצועים של ישראל בכל אחת מהן.

לקח חמישי: להכשיר את הלבבות ואת דעת הקהל בקרב האוכלוסייה

הלקח החמישי, ואולי הקריטי ביותר, שישראל יכולה ללמוד הוא שנודעת חשיבות מכרעת להכשרת הלבבות ולשינוי דעת הקהל בקֶרב האוכלוסייה שמתוכה צמח ארגון הטרור.

בזמן שארצות הברית עסקה בחיסול טרוריסטים, היא יצרה בבלי דעת רבים חדשים. ממשל בוש בחר להתמקד בפתרונות צבאיים בלבד, במקום להתמודד עם הטרור בצורה הוליסטית – מה שגרם להתגברות הסנטימנט האנטי־אמריקאי ברחבי העולם וגם, בסופו של דבר, להיווצרות של דאעש.

לאחר מבצע ההפצצות המסיבי שליווה את הפלישה לבגדאד, נציגי הממשל האמריקאי הגיבו בפליאה של ממש כשהאוכלוסייה המקומית לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות. במקרה של אפגניסטן, גם ממשל בוש וגם הממשלים שבאו אחריו כשלו בגיבוש אסטרטגיה סדורה שמטרתה למנוע מהטליבאן לכבוש מחדש את השלטון ולהחזיר את המדינה שני עשורים אחורה.

בקיצור, הגישה שלפיה "אנחנו חייבים להילחם בהם שם, כדי שלא נצטרך להילחם בהם כאן" הצליחה אולי למנוע מתקפה נוספת על אדמת ארצות הברית, אך לא הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה להתמודדות כוללת עם האידאולוגיה הקיצונית שאירועי ה-11 בספטמבר ביטאו.

אם ישראל תהפוך את הרצועה לעי חורבות מבלי להתחשב בצורכי האוכלוסייה המקומית, להבטיח סיוע הומניטרי רציני ולחזק את החלופות הפוליטיות לרדיקליזם של חמאס – היא תיכשל. פלסטינים שסבלו במשך שנים תחת שלטון חמאס, אבל עכשיו נאלצים לחיות בערי אוהלים בדרום הרצועה כי הבתים שלהם נהרסו בהפצצות ישראליות מהאוויר, לא יאשימו את החמאס במצבם.

ישראל תנהג לפיכך בחוסר אחריות אם תבסס את האסטרטגיה שלה על פתרונות צבאיים בלבד, ותמשיך להשלות את עצמה שהיא וילה בג'ונגל שיכולה להתמגן בצורה מושלמת מפני סביבתה. גישה קצרת רואי שכזו תצמיח דור נוסף של צעירים פלסטינים שרק יחכו לרגע שבו יוכלו להפנות את נשקם כלפי ישראל, ושיאמינו שכל צורה של התנגדות אינה רק מוצדקת אלא גם הכרחית.

אחרי ה-11 בספטמבר, ארצות הברית האמינה שהיא יכולה להביס את ארגון הטרור שהכה בה באמצעים צבאיים, ובד בבד להכניע את תפיסת עולמו על ידי ייבוא הדמוקרטיה למזרח התיכון. ניסיון הדמוקרטיזציה אמנם נכשל, אבל ההנחה התיאורטית שבבסיסו – שיש להתייחס למניעים האידאולוגיים של תנועות פוליטיות רחבות ולא למקד מאמצים רק באגפים הצבאיים שלהן – נותרה תקפה. לכן, אם יש לקח אחד שישראל צריכה ללמוד מארצות הברית, זה שעליה לשאול את עצמה לא רק איך להגיב למתקפת הטרור שזה עתה התרחשה, אלא גם מה היא יכולה לעשות כדי למנוע ממתקפה כזו להישנות.

כדי לעשות זאת, ישראל תצטרך לחשוב איך היא מסייעת לתושבי עזה להתמודד עם האתגרים העצומים שניצבים בפניהם, וכן, איך היא יוצרת עבורם כבר בזמן הקרוב אופק מדיני שיוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית. במובן הזה, השאלה מה ישראל תעשה בגדה המערבית חשובה אפילו יותר מהשאלה מה תעשה בעזה.

המדיניות של נתניהו כלפי חמאס לאורך השנים התמקדה בהעמקת הפיצול בין הגדה לבין הרצועה. כעת ישראל תצטרך לאמץ תפיסה שונה בתכלית, ולהפוך את הגדה למודל המדגים כיצד עזה תוכל להיראות בעתיד. השאיפה של חמאס לרצח עַם אינה מבחינה בין המצב בשטחים הכבושים לבין המצב בישראל הריבונית של גבולות 67'. אבל לא כל הפלסטינים שותפים לתפיסת העולם הזו. למעשה, רובם שואפים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. כל מדיניוּת שתתעצב בחודשים הקרובים ותתעלם מהעובדה הזו, תהיה בגדר הוכחה ברורה לכך שישראל לא למדה דבר מהטעויות של ארצות הברית.

תרגום: יונתן לוי

על מייקל קופלו

מנהל המדיניות של ה-Israeli Policy Forum בוושינגטון ועמית מחקר במכון שלום הרטמן צפון אמריקה.