נתניהו מעוניין במלחמת התשה בעזה – ובישראל

המלחמה הנוכחית בעזה אמורה להיות שונה מכל המבצעים שקדמו לה, אבל בהיבט אחד לפחות היא דווקא דומה להם מאוד: היא החלה בלי מטרות ברורות. סריקה של מטרות המבצעים בעזה ב-15 השנים האחרונות, ושל דברי הרהב של נתניהו במהלכם ובסיכומם, נקראת כעת ככרוניקה טרגי־קומית של אסון ידוע מראש. בכל שלוש שנים בממוצע, יצא צה"ל למבצע במטרה "לחזק את ההרתעה", "להסיר את איום הטרור" ו"להביא לשקט ארוך טווח", וחוזר חלילה. כשאין מטרות מדיניות, אין תוצאות, וכך תושבי הדרום נידונו לחיות באותו מעגל שוטה שסופו בטבח ה-7 באוקטובר.

בליל המלחמה הראשון, בזמן שיחידות צה"ל עוד ניהלו קרבות גבורה דרמטיים לטיהור השטח הריבוני של ישראל ממחבלים, הקבינט המדיני־ביטחוני התכנס. בתום הישיבה פורסם כי מטרת המערכה היא "להביא להשמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס והג'יהאד האסלמי באופן שישלול את יכולתם ורצונם לאיים ולפגוע באזרחי ישראל לשנים רבות". מדובר בנוסח פרדוקסלי, בלתי קוהרנטי: השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של ארגוני הטרור משמעה ביטולם כישות שמנהלת את החיים בעזה ונלחמת ממנה נגד ישראל – ובמצב כזה, אין טעם לדבר על יכולת, רצון או על "שנים רבות".

אחרי הנוסח הפרדוקסלי הזה, שגם הושמטה ממנו במפגיע החובה לשחרר את החטופים והשבויים, הקבינט הוציא כעבור שבוע גרסה מחודשת של מטרות המלחמה: "א. מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית. ב. הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל. ב. מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה. ד. הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה".

אלה מטרות סבירות, גם אם מעט מעורפלות, אבל הן נעצרות במקום שבו אמור להתחיל המהלך המדיני המשלים, זה שבשמו המלחמה מנוהלת. התוכנית המפורטת ביותר שנשמעה מחבר ממשלה היא אמירתו של שר הביטחון גלנט שמטרתו הסופית של המבצע היא "יצירת משטר ביטחוני חדש בעזה והסרת אחריות ישראלית מהרצועה" – וזו אינה תוכנית מפורטת בכלל.

בנק המטרות

התוצאה המתקבלת היא סתירה לוגית: מצד אחד ישנה הסכמה גורפת שהמערכה הנוכחית לא יכולה להסתיים כמו אלה שקדמו לה, ושטבח ה-7 באוקטובר סיפק עילה חסרת תקדים להכרעת חמאס; מצד שני, הכרעה צבאית לבדה לא תספיק כדי ליצור מציאות מדינית אחרת ביום שאחרי, והדרג המדיני נמנע במופגן מניסוח מציאות מדינית חדשה, פרט לפנטזיות מנותקות והרסניות בדבר מחיקת עזה על כל יושביה.

כך, השאיפה לשים קץ לבעיית עזה בסיבוב הזה, אחת ולתמיד, שמשותפת לחברה הישראלית כולה, תסתכם במפח נפש, בהיעדר שינוי משמעותי במדיניות הישראלית. ספק אם ההצהרות האמריקאיות, בדבר הצורך לקדם את פתרון שתי המדינות לאחר המלחמה, ינערו את מקבלי ההחלטות כאן מקיפאונם הדוגמטי.

גרירת הרגליים המדינית הזאת, ההתאהבות בניהול הסכסוך וב"שיקום ההרתעה", ההימנעות מהכרעות כואבות ונדרשות – אלה אותן מחלות כרוניות שהביאו אותנו ל-7 באוקטובר. אלה לא רק הקונספציות המודיעיניות והמבצעיות, אלא תפיסת העולם הכוללת שגורסת כי שינויים במציאות כרוכים בהכרח במחירים גבוהים יותר מאשר דריכה במקום. והאנשים שהובילו את ישראל תחת הדוקטרינה הזאת, הם אלה שאמורים לחלץ אותה מתוצאותיה.

אבל זה רק חלק אחד מהמבוי הסתום האסטרטגי שהמלחמה בעזה קלעה אליו את ישראל. גם לאחר שארצות הברית סימנה עבור ישראל את היעד המדיני הרצוי – שישראל היתה מסמנת בעצמה לוּ היתה לה מנהיגות אחראית – הקבינט עדיין מורכב מגורמים שונים שלכל אחד מטרה אחרת בניהול המלחמה, יותר או פחות גלויה: לצד גלנט שקורא ל"משטר ביטחוני חדש", יש להניח שגם גנץ ואיזנקוט תומכים בגרסה כזו או אחרת של סטטוס קוו נטול הכרעות מדיניות, ולא יקדמו מיוזמתם את פתרון שתי המדינות. לעומתם, סמוטריץ' ובן גביר תומכים, מן הסתם, בכיבוש מלא וקבוע של הרצועה והקמת התנחלויות. או כמו שניסח זאת שמחה רוטמן, שאינו חבר הקבינט: "המטרה תושג כשילד יהודי יוכל ללכת ברחוב הראשי של עזה".

הנעלם העיקרי הוא מטרות המלחמה של האדם שמנהל אותה. עד כה נתניהו שיחרר לא מעט הצהרות עמומות, רובן יותר במחוזות הפאתוס מאשר בתחום האסטרטגיה המדינית. "נכה בהם עד חורמה וננקום בעוצמה על היום השחור הזה שהם עוללו למדינת ישראל ולאזרחיה", נאם נתניהו ב-7 באוקטובר. "בסיומה של המערכה, כל אויבינו יידעו שזאת היתה טעות איומה לתקוף את ישראל. מה שנעשה לאויבינו בימים הקרובים יהדהד אצלם לדורות", קרא כעבור יומיים. וכן, גם הוא הוסיף כי היעד במלחמה הוא "ניצחון מוחץ על החמאס, מיטוט שלטונו והסרת האיום שלו על מדינת ישראל אחת ולתמיד". ובכל זאת, יש יסוד סביר להניח שהמטרות של נתניהו שונות מאלה של שאר מקבלי ההחלטות. ראש הממשלה, כך נדמה, מעוניין במלחמת התשה.

מה נתניהו רוצה

המרחק בין האינטרסים האישיים של נתניהו לבין האינטרסים הלאומיים של ישראל נעשה בלתי ניתן לגישור, והוא הולך וגדל ככל שהימים עוברים – לא רק מה-7 באוקטובר, אלא למעשה מדצמבר 2016, עת החלו חקירות השחיתות נגדו. בנקודת הזמן הנוכחית, יותר מתמיד, אפשר לקבוע בפשטות שמה שטוב לישראל רע לנתניהו, ומה שטוב לנתניהו רע לישראל. אי אפשר עוד להתעלם מכך או להניח שהפעם יהיה אחרת.

אחרי שגרר את ישראל לחמש מערכות בחירות שהתנהלו כולן על שאלת כהונתו כחשוד וכנאשם; אחרי שהתעלל באזרחי המדינה באמצעות הפיכה משטרית שתכליתה מילוטו ממשפט ושימור קואליציית הימין הקיצוני; אחרי שהתנהלותו חסרת האחריות גרמה לטבח הקטלני ביותר בעם היהודי מאז השואה; ואחרי שהתברר שגם תוך כדי המלחמה הוא עסוק בחיפוש אשמים, במירוק תדמיתו ובשימור שלטונו – בשלב הזה, הדבר המופרך הוא להניח שנתניהו יציב את טובת המדינה לפני טובתו האישית.

אם כך, מה נתניהו רוצה, ואיך זה עשוי לבוא לידי ביטוי בשדה הקרב? אני מעריך שכמו לפני 7 באוקטובר, הוא רוצה את אותו הדבר – למשוך זמן.

יש מי שחושב על נתניהו כעל רב־אומן שמעצב את המציאות כחומר ביד היוצר, ותמיד משיג את התוצאה הרצויה עבורו. זה רחוק מלהיות המצב. מרגע שהוכרז נאשם, הוא נע בין אפשרויות רעות – הרכנת ראשו בפני המשפט או פתיחה במלחמה נגד רשויות החוק כולן ונגד החברה הישראלית שסופה מי ישורנו, במטרה לחמוק מאימת הדין ולהישאר ראש ממשלה. שתי האפשרויות טומנות סכנות רבות עבורו, שתיהן רעות. כידוע, הוא בחר בשנייה.

ההפיכה המשטרית מלכתחילה לא היתה תוכנית מבריקה אלא מזימה מלאת חורים שנועדה להעביר עוד יום ועוד חודש בקואליציית האימים, עד שבעיה חדשה תיווצר ותאלץ אותו למצוא תוכנית חדשה למשיכת הזמן. ההפיכה עלתה על שרטון עוד לפני שהמלחמה החלה: המתחים בתוך הקואליציה גאו, ההתנגדות הציבורית לא שככה, הלחץ מארצות הברית גבר. כל התוצאות מבחינת נתניהו היו רעות.

בניגוד לפרשנויות היותר ציניות, שלא לדבר על תאוריות הקונספירציה שמאשימות אותו בסיוע לטבח או בליבויו, המלחמה לא טובה לנתניהו. אבל ההיגיון הפשוט מראה: מרגע שהמלחמה פרצה כפי שפרצה, לנתניהו טוב – כלומר, פחות רע – שלא תיגמר. בסופה, מחכים לו העימותים על המשך ההפיכה עם חברי הקואליציה, המשך המשפט וכעת גם האישומים הציבוריים באחריות ל-1,400 נרצחים וכ-250 חטופים. כל זמן שהמלחמה מתמשכת, גם אלה יחכו.

גם התרחישים המדיניים האפשריים לאחר המלחמה רעים לנתניהו: או חזרה לנקודת ההתחלה ושימור האיום מעזה, מה שיציג את המלחמה כולה כמיותרת; או הנעת תהליך מדיני והכנסת הרשות הפלסטינית לעזה, שעלולות לחסל את נתניהו מבחינה פוליטית; או כיבוש קבוע של הרצועה והקמת התנחלויות, שיסלימו את האלימות ויהפכו את ישראל למדינה מצורעת. מול כל אלה, האפשרות הטובה ביותר מבחינתו היא התמשכות בלתי נגמרת של הלחימה. במונחים צבאיים, זה אומר דבר אחד: מלחמת התשה. מלחמה שאין הכרעה בסופה אלא המשך הלחימה עד שהצד השני יתייאש או שמשאביו יאזלו.

התשה או הכרעה

ישראל, בהתאם לתפיסת הביטחון המסורתית שלה, חיפשה תמיד להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהשיג הכרעה מהירה ככל הניתן, ונמנעה ממלחמות התשה, משום שהן גובות מחיר כבד בכסף ובכוח אדם – שני משאבים שלא היו לה בשפע במשך רוב השנים. מלחמות התשה שוחקות את המשק, פוגעות במורל הלאומי ומקשות על מהלך חיים תקין. היכולת להכריע מהר ולהימנע ממלחמת התשה תלויה, אפוא, בנכונותה של ההנהגה לקבל הכרעות מדיניות. ואכן, מרגע שישראל הפסיקה להכריע – כלומר, משעה ששאלת השטחים והפלסטינים, שבה ישראל נמנעת מהכרעה באופן כרוני, הפכה לבעיית הביטחון העיקרית, לצד העימות המתמשך מול איראן שיכולת ההכרעה בו מוגבלת – כמעט כל מלחמותיה היו וריאציות על מלחמת התשה.

אבל מה שרע עבור המשק, האזרחים, חיילי המילואים והחוסן הלאומי – טוב לנתניהו. ככל שהמשק חבול יותר, ככל שאזרחי המדינה עסוקים יותר בהישרדותם האישית ובהישרדות הלאומית, ככל שהציבור טרוד יותר במלחמה ולא מסוגל לשוב לשגרה – כך יש למדינה פחות משאבים כספיים, ציבוריים ונפשיים לבוא חשבון עם ראש ממשלתה. בסופו של יום, זה לא שונה במיוחד מהאסטרטגיה של נתניהו בחמש השנים האחרונות, שעיקרה היה הניסיון להתיש את המדינה בניסיון לחמוק מהמשפט. והמלחמה, כידוע, אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים.

במצב הדברים הנוכחי, משפטו של נתניהו לא יתחדש בעתיד הנראה לעין ותוצאותיו ממילא לא יעסיקו את הציבור. ההבטחה לבדוק את הגורמים למחדל בסוף המלחמה ולא להשאיר אבן שלא תיבדק, תוכל להמשיך להידחות. מלחמת ההתשה של נתניהו היא, אפוא, נגד מדינת ישראל עצמה. האינטרס האישי ברור. האם יש סיבה להניח שדווקא עכשיו, האינטרס הלאומי – הצורך בהכרעה – יגבר?