כשהאצבע חושבת פעמיים אם לעשות לייק

השיחה הארגונית הראשונה אחרי ה-7 באוקטובר שקיימנו בעמותת סיכוי־אופוק – ארגון משותף ליהודים ולערבים שמקדמים ביחד שוויון ושותפות בין שתי החברות – בסמוך מאוד לתחילת האירוע, לוותה בשתיקה כמעט גמורה. שתיקה שהביעה, לפחות לתחושתי אז, את הפחד, את חוסר האונים של אותו הרגע, את חוסר היכולת להכיל את הכאב האנושי ואת המראות והסיפורים הקשים, את כל המורכבות המשתקת של הסכסוך הלאומי שמרגיש פתאום נוכח מתמיד, את עול ההיסטוריה, ואת החשש הכבד ממה שעתיד לבוא.

מאז ועד היום, השתיקה התחלפה בהשתקה. את השיח של הפחד החליף שיח של נקמה, ואל אלפי הנרצחים והפצועים והמפונים היהודים, אל המשפחות השכולות והאבלות בצד הישראלי, ואל החטופים והחטופות כמובן, התווספו גם אלפי הרוגים ופצועים פלסטינים, ומספר עצום המגיע עד לכמיליון וחצי אזרחים, לפי הערכות האו"ם – רובם דור ראשון ושני ושלישי לנכבה – שנעקרו מבתיהם והפכו לפליטים בפעם השנייה.

בנוסף להכל, מה-7 באוקטובר ועד עתה, האזרחים הערבים חווים, בנוסף לפחד מהמלחמה, גם פחד ממסעות הרדיפה החברתיים, הציבוריים והמוסדיים, וחשש אמיתי להיעצר, להיחקר, או להיפגע בכל צורה שהיא, וכתוצאה מכך גם עומדים חסרי אונים אל מול הפגיעה הקשה בזכויות הבסיסיות שלהם, ובראשן חופש הביטוי והמחאה.

הרדיפה של האזרחים הערבים היא לא רק איום על חופש הביטוי שלהם, ועל היכולת הבסיסית שלהם להשמיע קול ולנסות להשפיע על גורלם, אלא ערעור של היסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. היא אינה יכולה להתקיים רק על ידי שלטון הרוב, אלא חייבת להבטיח גם את זכויות המיעוט, את יכולתו להיות שותף במשחק הפוליטי, ובדיאלוג בין הקבוצות השונות במדינה.

שיאו של גל הרדיפה הגיע בתחילת נובמבר, עם המעצר והעיכוב של יו"ר ועדת המעקב העליונה לציבור הערבי, מוחמד ברכה, ושורה של מנהיגים וחברי כנסת לשעבר, שהיו בדרכם להשתתף בעצרת מחאה שקטה וסמלית נגד המלחמה, ולהביע עמדות פוליטיות, ערכיות ומוסריות לגבי מדיניות הממשלה.

את העצרת החליטו לקיים במתכונת מצומצמת בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שגיבתה את החלטת המשטרה למנוע קיום אירועי מחאה במתכונת רחבה יותר, ומתוך חשש גדול להשלכות של קריאה להשתתפות רחבה במחאה. מדובר בשיא של הסלמה מצד גורמי המדינה, לא רק במניעת חופש הביטוי אלא בהצתה מכוונת של השטח, תוך סימון האזרחים הערבים כאויב מבית.

סממני הרדיפה

גל הרדיפה וההשתקה לא התחיל, כאמור, עם גל המעצרים של המנהיגות הערבית. נכון לתחילת החודש, הוגשו 50 כתבי אישום נגד אזרחים ערבים בעקבות פרסומים ברשתות; מורה ערביה הובלה מושפלת מתוך בית הספר ולעיני התלמידים בעקבות תמונה בפייסבוק שפרסמה לפני כמה שנים; זמרת מפורסמת נעצרה ונחקרה בעקבות הגעתה לתחנת משטרה לצורך הגשת תלונה נגדה על הסתה ואיומים שהיא מקבלת ברשתות, ועל מה נחקרה? על פרסום בפייסבוק של משפט מהקוראן שאומר "רק אלוהים מנצח", משפט שבפועל מביע סלידה ממלחמות וחיזוק לתובנה מההיסטוריה האנושית שבמלחמה אין מנצחים; אחות פוטרה מעבודתה; רופאים עוברים מבחני נאמנות על ידי קולגות מדי יום; אוניברסיטאות משעות סטודנטים ומטילות סנקציות משמעתיות על אחרים; מרצה פוטרה מתפקידה; מרצה אחרת קיבלה "המלצה" להתפטר מהמעסיק שלה שגובתה ונתמכה על ידי חברי סגל בכירים – עמיתים שלה לעבודה; עיתונאים מחלקים תעודות יושר לאזרחים הערבים מדי יום ובוחנים את התנהגותם בזכוכית מגדלת; המשטרה מורה על סגירת אולם כדי למנוע אירוע משותף, יהודי־ערבי, שקורא להפסקת המלחמה, הפסקת הרדיפה והחזרת החטופים.

על פי הנתונים שאוספת קואליציית ארגוני החברה האזרחית לחירום בחברה הערבית, עד ליום ה-9 בנובמבר, תועדו על ידה 105 מקרים של רדיפה באקדמיה, 190 מעצרים בעקבות פרסומים ברשתות, 97 מקרי פיטורים מהעבודה, 42 מהם ללא שיחת שימוע, ו-23 מקרי תקיפה של עיתונאים. וביקום מקביל, לא מעט אזרחים, שרים ואנשי ציבור יהודים ממשיכים להתבטא באופן מסית, גזעני ומעודד אלימות, בחופשיות ובלי כל רסן, ואף לקיים הפגנה בלב תל אביב הקוראת למחיקת עזה.

האזרחים הערבים והגופים הציבוריים והאזרחיים הערביים נרדפים כעת על התבטאויות ועמדות שגם אם חלקן לפעמים קשות או לא מובנות לאוזן יהודית, וכוללות ביטויי הזדהות עם הכאב הפלסטיני, או ביקורת על המדיניות או המתקפה שמובילה ממשלת ישראל, לחלוטין נופלות במסגרת גבולות הביטוי המוגנים על ידי חופש הביטוי, וברוב המקרים בוודאי אינן מסיתות לאלימות או תומכות בה. בנוסף לכלי השיטור והאכיפה, המדינה מתחילה להפעיל גם את מערכת החקיקה ומקדמת חוקים כמו חוק איסור צריכת פרסומי טרור, על מנת לגבות את מהלכי ההשתקה ולהרחיב את סמכויות גופי האכיפה.

סכנות דיכוי המחאה

חופש הביטוי והיכולת להביע עמדה ולנהל שיח הוא אחד מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי. ללא היכולת לנהל שיח – שיח פתוח וחופשי בין כל קבוצות האוכלוסייה – לא ניתן להבטיח דמוקרטיה אמיתית ומהותית. המבחן האמיתי לחופש הביטוי הוא לא מבחן הביטוי הנוח, המקובל, אלא היכולת שלנו להקשיב ולאפשר את חופש הביטוי והחירות של האחר להגיד את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. דווקא עכשיו, כשקשה ומאתגר, חופש הביטוי הוא האפשרות היחידה שלנו כחברה אנושית לנהל דיאלוג, לשכנע ולהשתכנע, להביע סולידריות ועמדות ערכיות ומוסריות מורכבות כלפי כל מה שקורה, להסכים ולא להסכים, ולהשפיע על המציאות.

התנהלות ממשלת הימין הקיצוני והמשטרה תחת אחריותו של איתמר בן גביר כלפי החברה הערבית, גם מעלה את הסיכוי להסלמה: ההתנהלות הכוחנית והמשפילה כלפי אוכלוסייה שלמה, וכלפי מנהיגיה הנבחרים, מגבירה את תחושת הניכור וההדרה, ועלולה אף להביא התלקחות אלימה ומיותרת בין אזרחים ובינם לבין כוחות המשטרה.

הרדיפה הפוליטית שאנחנו חווים כאזרחים היא כה עמוקה, עד שקיים פחד לעשות לייק לפוסט, פחד לדבר בקול רם ברחוב או בטלפון, שלא לדבר על להשתתף במפגשים או אירועים ציבוריים, להתראיין בתקשורת או אפילו להגיע לתחנת משטרה ולהתלונן נגד הסתה או רדיפה. זהו פחד שאנחנו, או ילדינו, ניעצר באלימות, שעובדים יפוטרו, ושסטודנטים יושעו מהלימודים אם רק יביעו הזדהות עם הכאב האנושי של תושבי עזה, או אם ידרשו לעצור את המלחמה, או את התקיפה של אזרחים חפים מפשע בעזה או בגדה. קיים גם הפחד מפגיעה פיזית ממשית כמו שכמעט קרתה במכללת נתניה וגם בחריש רק לאחרונה.

השיח הציבורי משתיק ומשתק

גם השיח הציבורי שמתנהל מאז אירועי ה-7 באוקטובר מייצר קרקע פורייה לרדיפה ולהשתוללות של ההסתה וההשתקה – שיח של "אנחנו או הם", שיח שעושה דה־לגיטימציה לכל סוג של אמפתיה לכאב של האחר, דה־לגיטימציה לתחושת השייכות הלאומית של האזרחים הערבים לקולקטיב הפלסטיני, שהיתה לפני המלחמה ותימשך גם אחריה.

זהו שיח שמקשה על ההבנה וההכלה של התחושות המורכבות של האזרחים הערבים בימים אלה – מערבולת של פחד וכאב ואֶבל מכל מה שקורה בישראל ובעזה ובגדה, תחושות שאינן מתחרות אחת בשנייה, אלא משתלבות יחד, ונובעות ממעגלי השייכות המקבילים והחופפים שבמסגרתם חיים האזרחים הערבים בישראל: המעגל הלאומי, המעגל האנושי ומעגל האזרחות.

במשך השנים ניסתה מדינת ישראל, שוב ושוב, לנתק את האזרחים הערבים מזהותם הלאומית, לאלץ אותם לבחור צד, להתנות מתן זכויות אזרחיות בסיסיות בהתנערות מהזהות הזו, ולייצר פילוג בתוך החברה הערבית עצמה, על ידי חיזוק זהויות דתיות או חברתיות במטרה שיגברו על הזהות הלאומית.

אולם, ההיסטוריה האנושית, וגם ההיסטוריה של יחסי ישראל עם האזרחים הערבים, מלמדות שכל הניסיונות האלה נכשלו וייכשלו, ושבלתי אפשרי לנתק קולקטיבים לאומיים ממעגלי שייכות לאומיים ומזהויות לאומיות בעולם של מדינות לאום. כמו שאי אפשר לצָפות מיהודי ארצות הברית לוותר על זהותם היהודית למען הזהות האזרחית האמריקאית, או מקוויבקים בקנדה לוותר על שייכותם הלאומית תמורת אימוץ הזהות האזרחית הקנדית, לא ניתן לצפות מערבים אזרחי ישראל לוותר על זהותם הפלסטינית לטובת הישראליוּת.

אלא שבניגוד לדוגמאות הללו, הבעיה האמיתית היא לא בריבוי זהויות לאומיות ואזרחיות, ובעצם קיומם של מעגלי שייכות שונים, אלא בהתנגשות ביניהן כתוצאה מהחיבור החזק בהגדרת המדינה בין הזהות הלאומית־דתית היהודית לזהות האזרחית־דמוקרטית, מהמלחמה ומהסכסוך הלאומי והכיבוש, שלא התחילו ב-7 באוקטובר, אלא שנים רבות לפני כן.

מה כן צריך לקרות?

במקום להתעסק בהשתקה וברדיפה, בדיכוי אזרחים ובפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות קולקטיביות, הגיע הזמן שהמדינה תכיר בזהות הפלסטינית של אזרחיה הערבים, תכבד אותה, ותאפשר להביא אותה לידי ביטוי במרחב הציבורי והפוליטי. המדינה צריכה להבין שבלי לטפל בבעיה מהשורש – לסיים את הכיבוש ולחתור לבנייה של חברה משותפת המבוססת על כבוד הדדי לזהויות השונות של קבוצות האוכלוסייה השונות, על כל מרכיביהן הלאומיים, התרבותיים והחברתיים – לעולם לא נוכל לחיות פה יחד באמת.

ההתנגשות היומיומית בין זהויות ובין אנשים שמייצרת מדיניות ממשלת הימין בשגרה, וביתר שאת בחירום, לא תעלים את הזהות הלאומית הפלסטינית, אלא תגביר את העוינות ותחושת ההדרה של אזרחי המדינה הערבים ותביא אותנו, שוב ושוב, להתלקחות ועימות.

ברמה המעשית, במקום להפעיל כוחות שיטור ואכיפת חוק נגד האזרחים הערבים, הממשלה צריכה להיות עסוקה, כל כולה, בהגנה ובסיוע לאזרחים – כל האזרחים, יהודים וערבים כאחד – במסגרת המשבר חסר התקדים שבו אנו נמצאים, וכולנו, האזרחים, צריכים להיות עסוקים, כל כולנו, במאבק אזרחי להפסקת ההרג והסבל של שני העמים, ובקידום אופק ותקווה עבור כולנו.

מתוך כך, אני קוראת לכל הגופים והמוסדות, בהם התקשורת, מערכת החינוך, האקדמיה, מערכת הבריאות וכל המגזר הציבורי והעסקי, וגם לחברה האזרחית, לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותם על מנת שלא לשתף פעולה עם מסע ההשתקה וההפחדה; להפסיק את הפגיעה באזרחים הערבים, להעביר מסר ברור של סובלנות והכלה, ולהבטיח שהמרחבים הציבוריים יהיו משותפים לכלל האזרחים.

על ראשי רשויות בכלל, ובערים משותפות בפרט, להוות דוגמה ומודל של סובלנות והכלה לתושבים, להפיץ מסרים חיוביים ולהבטיח את החוסן העירוני ואת שלומם של כל התושבים; על מנהלי מוסדות אקדמיה וחינוך להנחות את הצוותים המקצועיים להימנע מנקיטה בסנקציות ולהימנע מפגיעה בסטודנטים ואנשי סגל בעקבות ביטויים ברשתות, פוגעניים וקשים ככל שיהיו, ולהפעיל מסלולים חיוביים ליצירה של דיאלוג פתוח וחופשי בתוך הקמפוסים; על מוסדות רפואיים ומקומות עבודה בכלל לשמור על זכויות העובדים, להגן על עובדים ערבים מפני רדיפה והסתה, ולא לשתף פעולה עם ניסיונות ההשתקה. ובמקום שהמשטרה תמנע קיום של אירועי מחאה בחברה הערבית, עליה להפסיק את המעצרים והחקירות של אזרחים ערבים בעקבות פרסומים ברשתות, ולהפנות את כל המשאבים הנדרשים כדי להבטיח את זכותם הבסיסית והדמוקרטית למחות ולהביע את עמדותיהם בחופשיות. 

ולסיום אומר: ניהול ארגון משותף ליהודים ופלסטינים בעת הזו הוא לא פשוט, ומעלה מורכבויות ושיחות מאתגרות. ובכל זאת, אנחנו מצליחים לעבוד יחד ולהשתחרר ממעגל השתיקה והשיתוק ולפעול לקידום המטרות המשותפות שלנו, כי אסור לנו לשקוע בהווה, עלינו להרים את הראש, להסתכל אל האופק, ולהאמין, יותר מתמיד, ביכולת שלנו כבני אדם, אזרחים, שכנים, קולגות לעבודה ולחיים, וגם כעמים, למצוא את הדרך לשתף פעולה, ולצעוד לכיוון עתיד טוב יותר לכולנו.

על עו"ד רגד ג'ראיסי

מנכ"לית שותפה של עמותת סיכוי-אופוק הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.