ההתמודדות האמיתית עם חמאס לא מתקיימת בזירה הצבאית

רבות דובר על ההפתעה הגדולה של ה-7 באוקטובר. עם זאת, אני, יחד עם כל מי שקצת התעמק בהתפתחויות בחמאס לאורך השנים, לא היה מופתע. אפילו כתבתי על כך בהרחבה. נכון, אני וגם האחרים לא ידענו שתהיה תקיפה קונקרטית ב-7 באוקטובר, אבל הנכונות של חמאס לפעול היתה ידועה־גם־ידועה. בספטמבר, חודש לפני המתקפה, הועלו לאתר אל־קסאם של חמאס סרטוני וידאו תחת הכותרת "א־רוכן א־שדיד" ("היסוד החזק"). מדובר בסדרה של חמישה תרגילים צבאיים אשר כללו השתלטות ופריצת גדרות של יישובים בעוטף עזה. אמנם שמות היישובים היו בדיוניים, אולם היה להם מצלול עברי והכוונה מאחורי הדברים היתה ברורה לחלוטין.

בין היתר, אפשר היה לראות בסרטונים חטיפה של אזרחים, טכניקה להתגברות על הגדרות בקיבוצים, ואפילו השבתה של העיניים האלקטרוניות באמצעות רחפנים. הייתי בטוח שכפי שאני רואה את הסרטונים האלה, כך גם אחרון הטירונים בחיל המודיעין, המופקד על ניטור תכני חמאס, צופה בהם. לכן גם לא עלה בדעתי לדווח על שראו עיניי. אם הופתעתי ממשהו ב-7 באוקטובר, זה מעוצמת הכשל המודיעיני והתפקוד הצבאי.

האויב המושבע של חמאס

למעשה, כבר ב-2015 היתה לחמאס תוכנית לכבוש את יישובי העוטף ולקחת שבויים. היא אמנם לא היתה אופרטיבית, אולם מגמות שהתרחשו מאז בארגון, ובראשן הדומיננטיות ההולכת וגוברת של מפקד גדודי עִז א־דין אל־קסאם, מוחמד דף, הפכו את האופרטיביוּת שלה לשאלה של זמן. בדבריי הבאים אסקור את המגמות הללו, שלמעשה הובילו לאירועי ה-7 באוקטובר, אבל עוד קודם לכן, אניח מעט רקע לדברים. 

ההתמודדות בנושא הפלסטיני היא התמודדות א־סימטרית. מבחינה זו, ההתבוננות על מלחמות או על סכסוכים דרך העיניים של יחסי כוחות איננה רלוונטית כבר 50 שנה, מאז 1973, ואולי גם קודם. אשר לחמאס, מסוף שנות ה-80 ואילך, הארגון הגיע לעוד ועוד הישגים כתוצאה מכך שכפה את רצונו עלינו. כיצד? משום שאנחנו לא עשינו את מה שהיה צריך מבחינה מדינית־ביטחונית כדי להתמודד עמו. 

האויב המושבע של חמאס הוא ההסדר המדיני. מאז החל החוקר הפלסטיני ד"ר ח'ליל שקאקי לפרסם את סקריו, אפשר לזהות בהם כלל ברזל: בכל נקודת זמן שבה הציבור הפלסטיני חש שיש תוחלת מדינית קרובה וזמינה, הוא תמך בתנועה הפלסטינית שייצגה את התוחלת הזאת. מנגד, כאשר גבר הייאוש בציבור הפלסטיני מהדרך המדינית, כך גברה התמיכה הציבורית בחמאס.

כך למשל, כשהיה ניסיון להגיע להסדר מדיני באוסלו, המניות של חמאס כה צנחו, עד שסירב להשתתף בבחירות בגדה ב-1996, כיוון שסבר שיפסיד בהן. מנגד, החמאס החליט כן להשתתף בבחירות בעזה ב-2006, לאחר הנסיגה החד־צדדית מהרצועה, מאחר שהיה בטוח שייצא מהן נשכר. יש לציין כי חמאס ניצח אז את הבחירות בהפרש קטן מאוד, חרף הכישלון העצום שספגה האסטרטגיה המדינית של מחמוד עבאס שהתבטאה בהחלטתה של ישראל לסגת חד־צדדית. מכל מקום, כתוצאה מההתנתקות זכה חמאס ברוב בפרלמנט, ולא עברו ימים רבים והוא סילק את ארגון פתח מעזה. 

איך הגענו ל-7 באוקטובר

מאז ההתנתקות, ישראל התחילה לתרום אקטיבית לחיזוק חמאס, ובהמשך אף התפתחה בישראל "דוקטרינת הבידול" (בין חמאס לפתח), שאת ההשלכות שלה הרגשנו ב-7 באוקטובר. לאורך כל השנים הללו ממשלות ישראל הניחו שחמאס מורתע כי הוא חרד לגורלו, ואם רק נשכיל לתת לו דמי חסות, הוא יירתע מעימות נרחב. האומר זאת כאילו אומר שחמאס זנח לאנחות את מחויבותו הדתית למסגד אל־אקצא. הארגון קיבל לפיכך מקטאר לאורך השנים בין שלושה לחמישה מיליארד דולר – סכום שבו נקב איסמעיל הנייה בראיון לאתר חדשות קטארי, ואני סבור שזו עדות מהימנה. 

גם אם נניח – וזו הנחה די מופרכת – שכל דולר מהמיליארדים האלה היה מיועד לצרכים אזרחיים, נשאלת השאלה, מה אלה צרכים אזרחיים? בין היתר, זה לשלם למשפחות שאהידים שלכולן יש חמולות גדולות עם ילדים צעירים. הילדים האלה בהכרח גדלים, והיום הם אלה שלוחמים בנו. מכל מקום, המשפחות הללו של מחבלי החמאס, הן אלה היוצאות נשכרות מהלחימה בנו. משום כך היה ברור (או צריך היה להיות ברור) שכל דולר שניתן למערכת האזרחית של חמאס מֶפָנֵה דולר למערכת הצבאית, ועינינו רואות את ההכנה וההתכוננות של חמאס בעזה לעימות הזה. 

החמאס איננו ארגון מונוליתי. בשנת 2020 היו מגעים קדחתניים בינו לבין פתח על קיום בחירות לרשות הפלסטינית. בחמאס היו שתי דעות, שני מחנות עיקריים. האחד של סאלח אל־עארורי, שרצה להשתלב בבחירות לצורך השתלטות על הגדה בהמשך. הגישה השנייה היתה של מוחמד דף, של החרמת הבחירות.

החמאס בסופו של דבר הכריע לטובת השתלבות וקיום בחירות, אולם מדינת ישראל התנגדה להשתתפות ערביי ירושלים המזרחית, וכיוון שהיה ברור לכל שלא יכולות להתקיים בחירות פלסטיניות בגדה ללא השתתפות כלשהי של ערביי ירושלים המזרחית – הצעד של ישראל טרפד למעשה את המשא ומתן, ויחד איתו גם את הבחירות. כתוצאה מהתמוטטות האופציה של הבחירות, ההשקפה היחידה שנותרה בשטח היתה ההשקפה של מוחמד דף. התוכנית שלו לכיבוש יישובי העוטף וגביית מחיר של חטופים נעשתה אופרטיבית. ב-7 באוקטובר היא הופעלה. 

היום שאחרי

אני סבור שה-7 באוקטובר צריך ללמד אותנו שאסור לנו לעסוק ביום אחרי בגישות של היום שלפני. כל הגישות הללו של ניהול הסכסוך, צמצום הסכסוך, שלום תמורת שלום ואין שלום – על כולן אבד הכלח. גם ההסתכלות של הסכסוך עם חמאס כסכסוך צבאי היא תפיסה שגויה שצריכה לעבור מן העולם: חמאס עוסק בתודעה לא פחות ממה שהוא עוסק בטילים. 

למעשה, חמאס רוצה לשמר את רגעי הניצחון על ישראל ב-7 באוקטובר, באמצעות השארת החטופים אצלו. זה יהיה בבחינת מזכרת עוון עבור הציבור הישראלי. אני גם סבור שחמאס יעמוד על כך שישוחררו אסירי פתח והחזית העממית. מי בפתח? מרואן ברגותי. מי בחזית העממית? אחמד סעדאת. כך החמאס משמר את מנהיגותו, את מעמדו, בציבור הפלסטיני כולו – גם בגדה המערבית. 

ובכן, מה יש לעשות ביום שאחרי? בקצרה, לצאת מהצינוק הצבאי, וליצור הֶקשר מדיני אמין, על בסיס היוזמה הערבית. ישראל מתעלמת זה 21 שנה מיוזמת השלום הערבית. ההתנתקות החד־צדדית של אריאל שרון אף נועדה לטרפד את היוזמה הזאת. עם זאת, די לקרוא את עקרונות היוזמה כדי להבין את הקו הפרגמטי שלה.

אין בה למשל סעיף הדורש את הפינוי של כל ההתנחלויות. אין זה אומר שהפלסטינים מוכנים שכל ההתנחלויות יישארו, אבל המשמעות היא שיש מקום למשא ומתן. מעבר לכך, יש ביוזמה הערבית אמירה מפורשת שבעיית הפליטים תהיה בפתרון שיהיה מוסכם על ישראל. כלומר, אם ישראל לא תסכים – לא תהיה שיבה. וזו עמדת פתיחה, לפני המשא ומתן.

היוזמה הערבית יכולה אפוא לתת מענה לבעיות הביטחון הלאומי של ישראל. בסופו של דבר, אין לנו מנוס מכך, אם אנו רוצים למלא את החלל הריק בעקבות הבסת החמאס, ככל שתהיה תבוסה כזאת. חשוב לומר גם לומר שבכל מקרה, החמאס לא ייעלם. אנשיו יברחו לדרום הרצועה, ויקראו לעצמם בשם אחר, ובצורה כזאת ישקמו וינצלו את הדחפים בדרום הרצועה להמשך ה"מוקאוומה" (התנגדות). הדרך היחידה להחליש את חמאס היא באמצעות חתירה להסדר מדיני. עם זאת, אני אישית חושש שאנחנו נפספס גם את ההזדמנות הזאת. 

על ד"ר מתי שטיינברג 

מומחה לסוגיית הלאומיות הפלסטינית ולאסלאם הפונדמנטליסטי ומחבר הספר עומדים לגורלם – התודעה הלאומית הפלסטינית 1967-2007. היה בעברו יועץ לראשי השב"כ בשנים 1996–2003. המאמר הוא עיבוד להרצאה שנתן שטיינברג במסגרת צוות חשיבה משותף למכון "מתווים" ולקרן ברל כצנלסון ב-5 בנובמבר 2023.