סיכומי שנת 2020 התאפיינו כולם באותו הכיוון – הרצון למחוק את השנה האחרונה, שנת המגפה, מלוח השנים הגלובלי. ואכן, במישור הבריאותי המגפה מטלטלת את העולם המוכר לנו וגובה מחיר כבד וקשה בחיי אדם ובמספרים בלתי ניתנים לתפיסה של חולים ומחלימים שחלקם מתמודד עם תופעות לוואי קשות גם אחרי ההחלמה. המגפה מאלצת אותנו לצמצם את הקשרים האנושיים שלנו והופכת את כל בני ובנות ה־60 פלוס לאוכלוסייה בסיכון גבוה. 

אבל במישור הפוליטי והחברתי המגפה היא בראש ובראשונה קריאת השכמה עולמית לחשיבותה של מדינת הרווחה.

הנגיף אומנם מכה במדינות העולם באופן אוניברסלי, אך המשמעויות וההשלכות שלו מקומיות מאוד. תמיכה במשפחות צעירות, בעובדים (שכירים ועצמאיים) ובצעירים והזרמת חמצן בדמות השקעה ממשלתית למערכות ציבוריות כדי שיוכלו להמשיך ולשאת בנטל – כל אלה ועוד יקבעו כמה מהר וטוב יתאוששו מדינות שונות מהמשבר העולמי. כבר עכשיו אפשר לראות את ההבדלים בעומקו של השבר האזרחי והכלכלי בין מדינות שהנהיגו מדיניות סוציאל־דמוקרטית לפני המשבר – וודאי במהלכו – לבין מדינות אחרות. 

מדינת ישראל נכנסה לתקופת המגפה כשהיא נתונה בתוך סחרור פוליטי ומשבר אמון מתמשך בין האזרחים לבין נבחרי הציבור ומוסדות המדינה, כשהיא מתנהלת ללא תקציב. הוכינו במגפה ונשאנו עיניים אל המדינה שמובלת על ידי ממשלות ימין שבמשך עשורים הנהיגו מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית שהרעיבה את המערכות הציבוריות וצמצמה את השירותים החברתיים. קיבלנו הנחיות מרובות, משתנות תדיר ולעיתים סותרות. לא שקופות, לא שוויוניות, שמדיפות ריח סמיך של החלטות על בסיס פוליטי ולא מקצועי. 

מה שעמד ועומד לזכותם של אזרחי ישראל בטיפול במגפה הוא לא ההווה של המדינה אלא העבר שלה. הצוותים הרפואיים והעובדות הסוציאליות שעומדים בחזית המאבק בנגיף, עושים זאת על בסיסיהן המצומקים של מערכות הבריאות והרווחה הציבוריות שהעמידו ממשלות השמאל בשנות הקמתה של המדינה. האפשרות לחסן יותר מ־100,000 איש ביום נגד הנגיף התאפשרה בזכות הקמתן של קופות החולים, מעשה שראשיתו בסולידריות פועלית מימי טרום המדינה שהפכה למוסד ממשי בזכות איש אחד ששמו ברל כצנלסון, והמשכו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי שחוקקה ממשלת רבין השנייה.

עם תחילתה של שנת החיסון 2021, הופכות המשמעויות החברתיות, האזרחיות והכלכליות לתחומים הקריטיים ביותר לטיפול. במרכז הגיליון החמישי של תלם עומד המודל של מדינת רווחה דמוקרטית שכל אזרחיה שווים – מודל שעוסק באתגרים הייחודיים של מדינת ישראל, אלה שהמגפה חשפה והעמיקה, ומנסה להתוות פתרונות שמתמודדים עם חלק מהאתגרים הללו. זה המודל שיכול להוות את התרופה למכה שהנחיתה לנו הקורונה. המאמר הפותח את הגיליון הוא מאמרה של שרי ברמן, שמזכירה לנו שמשברים חריפים אינם דבר נדיר בהיסטוריה האנושית. כדי שהמשברים הללו יהפכו לנקודות מפנה פוליטיות אמיתיות, טוענת ברמן, יש צורך בתוכנית המציבה אלטרנטיבה יסודית למדיניות הקיימת ובכוח פוליטי שמאפשר את הוצאתה לפועל.

המאמרים שאחריה מחולקים לשלושה שערים, דרכם אנחנו בוחנים את ההשלכות של משבר הקורונה על ישראל, מעלים שאלות מרכזיות שילוו אותה בשנים הקרובות ומציעים פתרונות לחלק מהבעיות שחשפה המגפה. 

השער הראשון בוחן סוגיות מרכזיות בתפיסה הכלכלית וביחסים הכלכליים שעומדים בבסיס המשק הישראלי. מיקי פלד מתאר את המשבר שיצרה המגפה בקודש הקודשים של התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית השלטת – השמירה על גרעון נמוך בכל מחיר, ומסביר מה צריכה לכלול האלטרנטיבה ביום שאחרי המשבר; נעם גדרון מפנה את הזרקור אל העובדים החיוניים שהיו שקופים עד לפרוץ המגפה ומציע לשמאל להעמיד את הדאגה לסוג המשרות הזה בראש סדר העדיפויות שלו; ויעל ואודי שילוני בוחנים את הדינמיקה שנוצרה במגפה בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים ולמדינה ומציעים לאמץ את המודל החדש גם בימים שאחרי המשבר.

השער השני מצביע על כשלים במערכות שלטוניות שהיו מתחת לפני המים בתודעה הציבורית עד שהגיעה המגפה. ורדה שיפר מדגימה את הצורך הקריטי בשינוי היחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי באמצעות משרד החינוך ותפקודו, ומציעה מודל לחלוקה מחדש של האחריות הממשלתית בתחום החינוך; תמר הרמן משתמשת בנתונים ישראליים עדכניים כדי להצביע על משמעותו של משבר האמון בין האזרחים למדינה ומזכירה כי ההתגייסות האזרחית לקיום הנחיות תלויה רבות במידת האמון הזה; ורעות מרציאנו מנתחת את הסיבות שגרמו לכך שהמשרדים הממשלתיים עצמם לא יכלו לנהל את המשבר ונזקקו להפעלה של פרויקטור חיצוני ומפקדה של פיקוד העורף ומסבירה מה צריך לעשות כדי שבמשבר הבא יהיו לממשלה יכולות התמודדות עם בעיות מדיניות מורכבות.

השער השלישי עוסק במשמעויות החברתיות של המגפה. אווה אילוז מראה את השינוי שחל במשמעותו של הבית לחיינו הפרטיים והציבוריים ומסמנת את חוסר היכולת שלו למלא חלק מהפונקציות האנושיות הנחוצות לנו; מיכל יוקלה מתבוננת בחיים העירוניים ובשינוי שחל בהם בעקבות המגפה ומציעה דרכים שונות לתקן את השגרה העירונית – מהדירות ועד לרחובות – ולהשיב אותה לחיינו. נורית וורגפט מעמידה את הזקנים במרכז התמונה וטוענת כי העיסוק הציבורי והמדיניות שננקטה כלפיהם מתחילת המגפה הם ביטוי מזוקק לגילנות (agism) שנהוגה כלפי זקנים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט; עולא נג'מי ורות לוין-חן מסבירות את הפגיעוּת הרחבה והעמוקה של החברה הערבית לנגיף ולהשלכותיו באמצעות המדיניות שממשיכה לראות באזרחי ישראל הערבים אויב בטחוני ומניחות הצעות לשינויים קונקרטיים במדיניות הזו; ורון גרליץ ועירן הלפרין טוענים כי בתקופה שבה החברה הישראלית משוסעת מתמיד, צריך מחנה המרכז־שמאל להעמיד במרכז העשייה הפוליטית שלו פעולה בעלת שני ראשים שנראים מנוגדים – להילחם להחלפת השלטון תוך הדגשת חשיבותן הזהה של כל הקבוצות בחברה הישראלית. 

נאומו של יצחק בן־אהרן בפורום לבירור רעיוני בבית ברל שנתיים לאחר המהפך הפוליטי של 1977 חותם את פרק המאמרים. בן־אהרן מצביע על המעבר מתפיסה כלכלית סוציאל־דמוקרטית שאפיינה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות לתפיסה קפיטליסטית ליברלית שהחריפה עם שנות השלטון של ממשלת בגין כשורש הבעיה החברתית בעת ההיא ומבקש להציע לכך פתרון. 

מדור התרבות נפתח במאמר של נירית אנדרמן על השלכות המגפה על עולם התרבות באמצעות מבט רחב ומעמיק על תחום הקולנוע. שתי ביקורות ספרים חותמות את הגיליון. בראשונה מנתחת רוני כספי את "גברים מסבירים לי דברים" של רבקה סולניט שמאירה את מקומן של נשים והחיסרון בקולן, ספר שפורסם הרבה לפני המגפה ורלוונטי מאין כמותו גם לתקופתה; ואביעד הומינר־רוזנבלום מוצא ב"אשת הברזל", הביוגרפיה הראשונה על מרגרט תאצ'ר שפורסמה בעברית, סימנים ליכולת ההשפעה של מכונים רעיוניים ומכוני מחקר על הפוליטיקה. 

הגיליון הנוכחי של תלם מבקש להזכיר לקוראיו כי מדינת ישראל נבנתה כמדינת רווחה הנשענת על עקרונותיה של מגילת העצמאות (על כך ראו בהרחבה את הגיליון השלישי של תלם שכותרתו "המודל הישראלי"). אך זהו לא רק העבר שלנו, במדינת הרווחה הזו טמון גם עתיד טוב יותר לכלל אזרחי המדינה. בתקופה שבה רוב הישראלים מצביעים על המציאות החברתית־כלכלית כדבר החשוב ביותר לטיפול, מחנה המרכז-שמאל צריך ללכת שלושה צעדים קדימה. עליו להניח על השולחן תוכניות חברתיות־כלכליות רציניות, להכניס לשיח רעיונות גדולים שנחשבו עד לא מזמן רדיקליים ולהתעקש על סדר יום סוציאל־דמוקרטי כחלופה לשיח פוליטי העוסק בפרסונות, ברכילות ובספינים. 

זו העת לבנות מחדש את עמוד השדרה של המחנה שלנו. לא רק בכדי לצאת מהמשבר, אלא בכדי לוודא שביום שאחריו נחיה במדינה עם מערכות חברתיות ודמוקרטיות מתקדמות ושוויוניות.

טל ויינטראוב ואדם רז

לקריאת כל מאמרי תלם 05 אנו מזמינים אותך לעשות מינוי שנתי במבצע