תם הדיון על שילוב נשים ביחידות הלוחמות

מייד עם פרוץ מלחמת חרבות הברזל החלו להתפרסם עוד ועוד סיפורי גבורה של נשים לוחמות שהסתערו באומץ מול מחבלי חמאס, ופעמים רבות סיימו את הקרבות כשידיהן על העליונה. בלטו בהם סיפורן של סא"ל אור בן יהודה, מג"דית קרקל שניהלה במוצב סופה לחימה קשה במשך 14 שעות, וסא"ל ירדן שוקרון, מגד"ית בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף שהובילה קרב מול מחבלים בבסיס אורים. סיפורים ועדויות רבים מצאו מקום במהדורות החדשות השונות, בעיתונות הכתובה ובקליפים ששותפו בתפוצה רחבה, כהוקרה ללוחמות ולתפקודן מעורר ההערכה. נכון למועד כתיבת הדברים, ידוע על 42 חיילות שנהרגו מאז מתקפת הפתע האכזרית בשבת ה-7 באוקטובר.

אין זה מקרי אפוא שבין הדברים שכבר אפשר לומר לגביהם שמה שהיה הוא לא שיהיה, נמצאת גם סוגיית שילוב נשים ביחידות לוחמות בצה"ל. רבים, גם מבין אלה שהחזיקו בעמדה שמרנית עד לבוקר ה-7 באוקטובר, הצהירו שבכל האמור בשאלה זו, הדיון נגמר. כפי שכתב לי בהודעת וואטסאפ קצין בכיר במילואים שאינו נמנה עם המחנה הליברלי: "אין צה"ל לוחם בלי נשים". יתרה מזאת: בסקר שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (ה-INSS) בתחילת נובמבר, כשלושה שבועות אחרי שבת השחורה, 70 אחוז מהנשאלים הביעו דעה חיובית לגבי שילוב נשים בכל היחידות הלוחמות (34 אחוז השיבו שהם בטוחים שיש לאפשר זאת ו-36 אחוז השיבו שהם חושבים שיש לאפשר זאת).

ההצהרה "הדיון נגמר" מפנה כמובן לדיון הציבורי הענף שהתנהל בשנים האחרונות בסוגייה. הוא מוסגר רוב הזמן כוויכוח בין תפיסת עולם ליברלית, המציבה במרכזה את ערך השוויון, לתפיסות עולם שמרניות־דתיות. אך לא פחות מהדיון החברתי־ערכי, על הפרק נמצא גם דיון המשפטי שאמור היה להתנהל בימים אלה ממש בבג"ץ, ובו נדרש בית המשפט להכרעה חשובה – האם נשים יוכלו להתמיין לסיירות הלוחמות באופן הזהה למיון הגברים לאותן יחידות. נראה שהקרקע הציבורית יותר מאשר בשלה להכרעה חיובית.

קיצור תולדות שילוב הנשים

נשים שולבו בצה"ל למן יום הקמתו, במסגרת חיל הנשים אשר בוטל במהלך השנים. בעת חקיקתו הגדיר חוק שירות הביטחון תקופת שירות של 30 חודשים לגברים ו-18 חודשים לנשים. כמו כן נקבע בחוק שנשים יוכלו לבקש שחרור מהצבא מטעמי דת ומצפון, וכן בגין שלוש עילות נוספות: הורות, נישואין והיריון.

בניגוד לגברים, שיועדו לתפקידי לחימה, בתחילה נשים גויסו בעיקר ככוח שנועד לתמוך בחיילים ולאפשר לגברים להתפנות לתפקידים מבצעיים. הדבר השתקף היטב בסלוגן צה"לי ישן ולפיו "עוד חיילת לח"ן (חיל נשים), עוד חייל לחזית". החוקרות קארין כרמית יפת ושולמית אלמוג סיכמו זאת כך: "צה"ל של הדור הראשון הוא צבא של גברים כמשרתי העם, ושל נשים כמשרתות הגברים".

עם השנים, מגוון התפקידים שנפתחו לשירות נשים הלך והתרחב בכפוף לצרכים המבצעיים ולמגמות חברתיות, בראשן הדרישה לשוויון מגדרי. אחת מנקודות הציון המשמעותיות בשילובן של נשים בצבא נרשמה בעקבות מלחמת יום כיפור. לאחר שוועדת אגרנט שבדקה את מחדלי המלחמה הצביעה על הצורך בבניין כוח מאסיבי, אימץ צה"ל מדיניות חדשה ומרחיבה בנוגע לשירות נשים, והן הוכשרו גם למקצועות שעד אז היו פתוחים לגברים בלבד. אולם גם אז, המפתח שעל פיו נקבע אילו מקצועות ייפתחו התבסס על התפיסה שגיוס נשים נועד לאפשר לפַנות גברים מתפקידי עורף ולהעבירם למערכי הלחימה. עיקר מאמץ ההכשרה הופנה, לפיכך, למערכי ההדרכה ולמערך תומכי הלחימה (מדריכות לחימה, נשקיות, נהגות, מכונאיות מטוסים, קשריות ועוד).

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בתוך כך, על רקע הצורך בבניין כוח מחודש, מיצוי מיטבי של כוח האדם והגדלת המערך הלוחם, צה"ל הרחיב באותן שנים גם את מסלול ההסדר שבו משרתים חיילים דתיים, המשלבים בין שירות קרבי מקוצר ללימוד בישיבה – צעד שעתיד להציב מכשולים לשילוב נשים ביחידות לוחמות מעורבות.

אבן הדרך המשמעותית ביותר כנראה בשילוב נשים בצבא היתה בג"ץ אליס מילר ב-1995 ובעקבותיו גם תיקון חוק שירות הביטחון. בעקבות פסיקת בג"ץ שהורתה לצה"ל לפתוח את קורס הטיס לנשים, שונה החוק ונקבע בו שככלל, על כל התפקידים בצה"ל להיות פתוחים לנשים ולגברים כאחד, למעט תפקידים שאופיים ומהותם לא מאפשרים זאת. ואכן, כ-90 אחוז מהתפקידים בצה"ל פתוחים כיום לשירות נשים, למעט היחידות המתמרנות – חי"ר, מרבית יחידות ההנדסה הקרבית, מרבית יחידות השריון וחלק מהסיירות – שנותרו סגורות בפניהן.

החזית המשפטית

נקודת ציון חשובה אמורה היתה להתרחש בחודש הבא: בבג"ץ תוכנן דיון בעתירה הדורשת לפתוח את כלל הסיירות לנשים, כך שהמיון ייערך על בסיס קריטריון מקצועי בלבד. בעקבות העתירה החליט הרמטכ"ל הרצי הלוי על פתיחת סיירת מטכ"ל לנשים, בנוסף לסיירות שכבר הורה על פתיחתן קודם לכן – יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ויחידת 669 של חיל האוויר. בהסבר הרמטכ"ל שצורף לתשובה לבג"ץ בקיץ האחרון, נכתב כי על סמך ניסיונו, הסיכויים להצלחת שילוב נשים בחיל השריון נמוכים (בשנים האחרונות נערך פיילוט שבחן זאת); הוזכרה המורכבוּת שיוצר נושא השירות המשותף בכל היחידות המשותפות; וכן צוין הצורך העקרוני בפיילוטים שיקדמו להחלטה על שילוב נשים ביחידות שדה נוספות.

אי אפשר שלא לתהות כיצד התשובה הזו תיתפס היום, על רקע מה שהשבועות האחרונים לימדו אותנו. הדיבור על הצורך בפיילוט כמעט מגוחך אל מול המבחן הגדול ביותר שיכול היה הצבא לזמן לאותן לוחמות, בשטח, בשבת ההיא. גם שיקולים של שירות משותף והתחשבות במגבלות החיילים הדתיים נראים מנותקים באופן עמוק, נוכח ההבנה שנשים לוחמות הן צורך מבצעי דוחק, לא פחות. אם ביטחון ישראל תלוי גם בהן – והוא אכן תלוי גם בהן – ראוי למצוא הסדרים גמישים שיאפשרו שירות מכבד לחיילים הדתיים, אולם מבלי לפגוע ביכולותיו המבצעיות של הצבא.

הנראטיב התהפך

נראה, אם כן, שהתהפך הנראטיב שקנה אחיזה רחבה עד ה-7 באוקטובר – זה שגרס כי המשוואה שבה נדרש בית המשפט העליון להכריע היא בין שיקולי ביטחון לשיקולי שוויון. כך בדיוק מוסגרה הסוגייה גם בבג"ץ אליס מילר, כפי שעולה למשל מדבריה של השופטת טובה שטרסברג־כהן: "בהתנגשות בין ערך השוויון לבין ערך ביטחון המדינה כפועל יוצא מצורכי הצבא, ניתן לראות את ביטחון המדינה כערך עדיף ובעל מעמד גבוה ממעמדו של ערך השוויון על אף חשיבותו של האחרון. אלא שביטחון המדינה איננו מילת קסם ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו".

כעת יידרש בית המשפט להכריע כיצד הוא מאזן בין צורכי הביטחון של הצבא, הדורשים מיצוי מקסימלי של כוח אדם, לבין המורכבוּת שמזמן שירות משותף עבור חלק מהחיילים הדתיים. קל לשער שבדומה לאחריתה של מלחמת יום כיפור, גם היום יידרש הצבא להרחיב את הכוח הלוחם. אפשר וצריך לנהל דיון בשאלה האם אכן יש למהר ולהאריך את השירות הצבאי, להגדיל משמעותית את תקציב הביטחון, ולחזור ל"צבא גדול של אוחזים בנשק"; אך נראה ברור כי במציאות הביטחונית הנוכחית, צה"ל פשוט אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על שירותן של נשים לוחמות.

גם סוגיית השבי שעולה מדי פעם במסגרת הדיון הזה, כנימוק האולטימטיבי לכך שנשים אינן יכולות לשרת בקו הראשון, היא בלתי רלוונטית: ראשית, משעה שנשים החלו לשרת בצוותי האוויר, הן נחשפו לסכנה הזאת, ויתר על כן, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, בשבי חמאס נמצאות כעת גם תצפיתניות ואזרחיות. כלומר, מי שסבור כי בשל הקושי של החברה להשלים עם נפילה בשבי של נשים יש למנוע מהן לשרת גם בתפקידים אלה – יצטרך אולי גם למנוע מהן להתגורר ביישובי העוטף.

"קריסת הקונספציות" היא מטבע לשון מקובל כיום. צריך להיזהר מלאמץ גישה הגורסת שעם מחדלי ה-7 באוקטובר קרסו כל התפיסות הביטחוניות כולן. אך בכל האמור בנראטיב לפיו קידום לוחמות בצה"ל מגיע על חשבון ביטחון לאזרחי ישראל, נראה שקריסתו היא מהמוצדקות.

על ד"ר עידית שפרן גיטלמן

חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. תחומי המומחיות שלה הם צבא וחברה, מוסר בלחימה, פילוסופיה פוליטית, ודמוקרטיה וביטחון. חברה בוועד המנהל של פורום דבורה.