הייתי שרת חוץ ותיווכתי בין ישראל חמאס. ברור לי שהוא חייב ללכת

בוקר אחד, בנובמבר 2012, דפקתי על דלת הסוויטה של הנשיא ברק אובמה במלון ראפלס בפנום פן, קמבודיה, בשעה כל כך מוקדמת שהוא בקושי יצא מהמיטה. היתה לי שאלה דחופה שלא יכלה לחכות עד שהנשיא יסיים את קפה הבוקר שלו: האם כדאי לנסות ולתווך במאמצים להשיג הפסקת אש בעזה? אז, כמו היום, ארגון הטרור האסלאמיסטי הקיצוני יזם עימות על ידי תקיפה חסרת הבחנה של אזרחים ישראלים; צה"ל הגיב בהפצצות אוויריות; ונראה היה שפלישה קרקעית לעזה היא עניין של זמן.

הנשיא ואני דנּו בשאלה האם עליי לעזוב את דרום־מזרח אסיה, לטוס למזרח התיכון ולנסות לנהל משא ומתן על הפסקת הלחימה לפני שהמצב יסלים עוד יותר. השיקול לנסוע היה ברור: עצירת האלימות תציל חיים ותמנע מהעימות להידרדר למלחמה אזורית רחבה יותר.

השיקולים נגד הנסיעה היו מורכבים יותר אבל לא פחות משכנעים. הנשיא אובמה חשש כמוני מהמסר שעשוי להשתמע מנסיעתי ולפיו לישראל לא עומדת הזכות להגן על עצמה מפני טרוריסטים. אם להתקפות של חמאס לא יהיו השלכות, זה עשוי לדרבן את הארגון להסלים. ידענו גם שלחמאס יש היסטוריה ענפה של הפרת הסכמים ושלא ניתן לסמוך עליו.

לאמיתו של דבר, שני הצדדים נראו כמי שממאנים להתרחק משפת התהום. בדיפלומטיה, הכל עניין של מינוף ושל תזמון. אם אנסה לנהל משא ומתן על הפסקת אש ואכשל, האמינות של אמריקה באזור תספוג מכה, והסבירוּת שנוכל לנהל יוזמה מוצלחת בשלב מאוחר יותר – תקטן.

בסופו של דבר, החלטנו שזה שווה את הסיכון. נסעתי לאזור והתחלתי במסע דילוגים דיפלומטי בין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית. בקהיר, עברתי לתוך הלילה, שורה אחר שורה, על ההצעה שעליה עבדתי עם ראש הממשלה נתניהו בירושלים. המצרִים שוחחו בטלפון עם מנהיגי חמאס בעזה. לבסוף עלה בידי להכריז ​​שכל הצדדים הסכימו להפסקת אש.

מדיניות הבלימה של ישראל נכשלה

במהלך הטיסה הארוכה הביתה, שאלתי את היועץ שלי, ג'ייק סאליבן – כיום היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ו ביידן – האם חמאס מקיים את ההסכם שזה עתה חתמנו. בינתיים כן, הוא ענה. חשתי הקלה על שמנענו שפיכות דמים נוספת, אבל חששתי שבסך הכל הנחנו מכסה ארעי על קדירה מבעבעת שככל הנראה תגלוש בעתיד שוב.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

למרבה הצער, החשש שלי התברר כנכון. ב-2014 הפר חמאס את הפסקת האש ופתח במלחמה נוספת על ידי חטיפת נערים ישראלים ושיגור רקטות נגד אזרחים. ישראל הגיבה בעוצמה, אך בתום המערכה, שלטון חמאס בעזה נותר על כנו. הטרוריסטים התחמשו מחדש, והדפוס חזר על עצמו שוב ב-2021, וגרם לאבדות נוספות. כל זה הגיע לשיא בטבח הנורא של אזרחים ישראלים בחודש שעבר – הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים מאז השואה.

הדין וחשבון ההיסטורי הזה מחדד שלוש תובנות לגבי המשבר הנוכחי ולגבי עתידו של האזור. ראשית, ה-7 באוקטובר הבהיר שמעגל הדמים הזה חייב להסתיים ושלא ניתן לאפשר לחמאס לבצר שוב את שלטונו, להתחמש מחדש ולצאת למתקפות נוספות – תוך המשך השימוש בתושבי עזה כמגנים אנושיים מתכלים. שנית, הפסקת אש מלאה שתותיר את החמאס בשלטון תהיה מקח טעות. נכון לעכשיו, המאמץ להשיג הפוגות הומניטריות מצומצמות, המאפשרות לסיוע להיכנס ולאזרחים ולחטופים לצאת, הוא פתרון נבון יותר. שלישית, "מדיניות הבלימה" (policy of containment) ארוכת השנים של ישראל נכשלה – והיא זקוקה לאסטרטגיה חדשה ולהנהגה חדשה.

ביידן צדק

ישראל ועזה הן לא רק שמות על המפה עבורי. התאבלתי עם משפחות ישראליות שיקיריהן נחטפו או נהרגו בפיגועים. אחזתי בידי הפצועים במיטות בית החולים שלהם. ביקרתי בפיצרייה בירושלים לאחר פיגוע ולעולם לא אשכח את המחזה.

גם בעזה הייתי. דיברתי עם פלסטינים שסבלו רבות מהעימותים של העשורים האחרונים ושחולמים על שלום ועל מדינה משלהם. לפני שחמאס תפס את השלטון, פגשתי נשים שהשתמשו בהלוואות קטנות מארצות הברית כדי להקים עסקים חדשים ולהפוך למפרנסות במשפחותיהן, כולל תופרת שבזכות העובדה שהצליחה סוף סוף לקנות מכונת תפירה – יכלה לשלוח את שתי בנותיה לבית הספר. עשרות שנות הניסיון שלי באזור לימדו אותי שהורים פלסטינים והורים ישראלים אולי מתפללים אחרת, אבל הם חולקים את אותן תקוות עבור ילדיהם – בדיוק כמו האמריקאים. בדיוק כמו הורים בכל העולם.

אשר על כן אני משוכנעת שחמאס חייב ללכת. ב-7 באוקטובר, הטרוריסטים הללו רצחו תינוקות, אנסו נשים, וחטפו אזרחים חפים מפשע. הם ממשיכים להחזיק בעשרות רבות של חטופים. הם הוכיחו שוב ושוב שהם לא יעמדו בהפסקות האש, שהם יחבלו בכל מאמץ לכונן שלום בר־קיימא, ושהם לעולם לא יחדלו לתקוף את ישראל.

חמאס לא מדבר בשם העם הפלסטיני. הוא מציב בכוונה מתקנים צבאיים בתוך בתי חולים ומתחתיהם, ובתוך מחנות פליטים ומתחתיהם, וזאת מכיוון שהוא מנסה למקסם – לא למזער – את הנזק שנגרם לאזרחים הפלסטינים, עבור התעמולה שהוא מנהל. המשבר ההומניטרי בעזה שובר לב, וכל הרוג פירושו דם נוסף על ידיו של חמאס.

לכן, צודק ממשל ביידן שאינו דורש כרגע הפסקת אש מלאה אשר תיתן לחמאס הזדמנות להתחמש מחדש ולהנציח את מעגל האלימות. אם זה יקרה, חמאס קרוב לוודאי יטען שניצח והוא ימשיך לשחק תפקיד מרכזי בְמה שמכונה "ציר ההתנגדות של איראן".

מה ישראל צריכה לעשות

ככלל, הפסקות אש מקפיאות סכסוכים במקום לפתור אותם. בשנת 1999, הרודן הסרבי סלובודן מילושביץ' קרא להפסקת אש בקוסובו, שָם צבאות נאט"ו ניסו לעצור את מסע הטיהור האתני האכזרי שלו באמצעות תקיפות אוויריות. היה זה חלק מניסיון ציני לשמר את שליטתה של סרביה בקוסובו, וממשל קלינטון המשיך בהפצצות עד שכוחותיו של מילושביץ' נסוגו.

בימים אלה, בעלי בריתו בעולם של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, קוראים להפסקת אש באוקראינה מכיוון שהם יודעים שהקפאת הסכסוך תותיר בשליטתה של רוסיה חלקים גדולים משטח אוקראינה שאותם כבשה באופן בלתי חוקי. פוטין יוכל לתגבר את חייליו ואז לחדש את העימות בתזמון נוח מבחינתו.  

ב-2012, הקפאת העימות בעזה היתה תוצאה שהאמריקאים והישראלים היו מוכנים לקבל. אולם המדיניוּת שנקטה ישראל מאז 2009, של בלימת החמאס במקום השמדתו, נכשלה. הפסקת אש כעת, שתחזיר את המצב לזה ששרר לפני ה-7 באוקטובר, תותיר את תושבי עזה במובלעת נצורה תחת שליטתם של טרוריסטים, ותותיר את הישראלים חשופים להתקפות נוספות. היא גם תגזור שבי מתמשך על עשרות חטופים.

הפסקות אש יכולות לאפשר נקיטת יוזמות שמטרתן השגת שלום בר־קיימא – אולם רק כאשר העיתוי הוא נכון ויחסי הכוחות נמצאים בנקודת שיווי המשקל הנכונה. בבוסניה בשנות ה-90 היו 34 הפסקות אש כושלות עד שההתערבות הצבאית שנקט ממשל קלינטון גרמה לכל הצדדים להפסיק את הלחימה ולנהל סוף סוף משא ומתן על הסכם שלום.

אם ישראל תפרק את התשתיות ואת היכולות הצבאית של חמאס ותוכיח שהטרור אינו משתלם – ייתכן שיוכל להתחיל תהליך שלום חדש במזרח התיכון. אולם הפסקת אש שתותיר את החמאס בשלטון, להוט לפגוע בישראל, תקשה על כך, ואולי אף תהפוך כל יוזמת שלום לבלתי אפשרית. במשך עשרות שנים, ערער חמאס כל ניסיון רציני להגיע לשלום על ידי הוצאת תקיפות טרור, לרבות הטבח ב-7 באוקטובר, שנראה שנועד, לפחות בחלקו, לשבש את ההתקדמות לקראת הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.

לעומת זאת, ההפוגות ההומניטריות בהן דוגל ממשל ביידן, אשר מתקבלות בהיסוס על ידי הישראלים, יכולות להציל חיים מבלי לתגמל את החמאס. יש לכך תקדים: במהלך מבצעים קודמים בעזה, ישראל וחמאס הסכימו למספר הפוגות שמטרתן היתה הכנסת סיוע לאזור. גם בסכסוכים האחרונים בתימן ובסודן נעשה שימוש בהפוגות הומניטריות קצרות. בין שהן נמשכות שעות או ימים, הפוגות בלחימה יכולות לעזור לשמור על ביטחון עובדי הסיוע הבינלאומיים והפליטים. הן גם יכולות לסייע בהמשך המשא ומתן על שחרור החטופים, אשר נמצא בעדיפות עליונה כרגע.

דחיית היוזמה להפסקת אש כוללת אין פירושה הגנה גורפת על כל הטקטיקות שנוקטת ישראל, והיא אינה מפחיתה מאחריותה של ישראל לציית לדיני המלחמה. צמצום הפגיעה באזרחים הוא הכרחי מבחינה משפטית ומוסרית. הוא אף הכרחי מבחינה אסטרטגית: לטווח הארוך, ביטחונה של ישראל תלוי בהשגת דו־קיום שליו עם שכנים המוכנים לקבל את קיומה ואת הצורך שלה בביטחון. האסון של ה-7 באוקטובר הפריך את התיאוריה שישראל יכולה לבלום את החמאס, להתעלם מהשאיפות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, ולשמר את השליטה הישראלית על הפלסטינים לנצח.

כדי להתקדם, ישראל צריכה אסטרטגיה חדשה ומנהיגוּת חדשה. במקום ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית, היא תזדקק לממשלת אחדות לאומית שנשענת על המרכז הפוליטי בישראל, ושמסוגלת לעשות את ההכרעות הקשות שעומדות בפניה. בזירה הפנימית, היא תצטרך לבצר את הדמוקרטיה הישראלית לאחר תקופה סוערת.

בעזה, עליה להתנגד לדחף לכבוש מחדש את השטח, להכיר בממשל זמני בעל מנדט בינלאומי לניהול הרצועה, ולתמוך במאמצים האזוריים להחייאת הרשות הפלסטינית כדי שתהיה לה האמינות והאמצעים לקבל על עצמה את השליטה בעזה שוב.

בגדה המערבית, היא חייבת להדוף את האלימות שמבצעים מתנחלים ישראלים קיצוניים ולהפסיק לבנות התנחלויות חדשות שמקשות על הקמת מדינה פלסטינית עתידית. בסופו של דבר, הדרך היחידה להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית, היא על ידי פתרון שתי המדינות לשני העמים. וברמה האזורית, על ישראל לחדש את המשא ומתן לנרמול היחסים עם סעודיה ומדינות נוספות ולבנות קואליציה רחבה נגד איראן.  

לעת עתה, על ישראל להתמקד בשחרור החטופים, בהגברת הסיוע ההומניטרי, בהגנה על האזרחים ובביצור ההבטחה שמחבלי חמאס לא יוכלו עוד לרצוח משפחות, לחטוף ילדים, לנצל אזרחים כמגנים אנושיים או לפתוח במלחמות חדשות. אולם כשהתותחים ישתתקו, על העבודה הקשה של בניית השלום להתחיל. אין אפשרות אחרת.

תרגום: דפני קסל

על הילרי רודהם קלינטון

סנאטורית ושרת החוץ האמריקאית לשעבר, והאישה הראשונה שזכתה במועמדות של מפלגה גדולה לנשיאות ארצות הברית. מחברת הספר מה קרה (What Happened). המאמר פורסם לראשונה ב"אטלנטיק".