Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
אי אפשר שלא להסכים עם הטענה שהעלה ניר רייזלר במאמרו קיר הברזל – לא מה שחשבתם: את הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר צריך לנתח גם על רקע התרחשויות בשנים שקדמו לו, שכללו, אכן, "ריקבון ושחיתות פוליטית" בצמרת השלטון הישראלי. אבל רייזלר טועה לחלוטין, לדעתי, בהנחתו שאת מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו מול חמאס והפלסטינים עד פרוץ המלחמה צריך להבין כאימוץ תפיסת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. למעשה, המדיניות של נתניהו מול הפלסטינים היא בדיוק ההפך ממה שז'בוטינסקי הציע במאמרו על קיר הברזל, שאגב לווה במאמר נוסף שכתב, בשם על המוסר של קיר הברזל, הידוע פחות.
רייזלר התמקד בהיבטים הבולטים של "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי: הצורך בהקמת חומה, כלומר כוח צבאי, מול הערבים, שכן אי אפשר להגיע איתם לפשרה; והשאיפה שהכוח הצבאי יהיה בריטי, ולאו דווקא של יהודֵי היישוב. לדברי רייזלר, "בניגוד לחיים ויצמן, גדול מדינאֵי התנועה הציונית, שברבות השנים נעשה מזוהה עם תמיכה בתנועות הלאומיות הערביות ששאפו אף הן להשתחרר מעול האימפריאליזם הבריטי, ז'בוטינסקי התנגד לכך נחרצות". ועוד הוא מוסיף כי לתפיסת ז'בוטינסקי, "הסכסוך הוא בלתי נמנע".
האמת היא שכך בדיוק התפרש מאמרו של ז'בוטינסקי – שפורסם לפני 100 שנים בדיוק – בעיני יריביו משמאל בזמן אמת; כאילו מתוך פסימיזם וחוסר אמונה בפשרה, ז'בוטינסקי מעדיף להישען על חרבנו ולא על ניסיונות להגיע להסדר. אבל זו קריאה לא נכונה של המאמר. אמנם, הוא ביטא עמדה שנדרש עבורה לא מעט אומץ מנהיגותי, שכן קל יותר היה לשווק תקווה לעתיד טוב לבנֶי היישוב המתפתח בשנות ה-20 מאשר דרישה לאחוז בחרב – ובמובן זה, ז'בוטינסקי היה מפוכח וכן.
אולם מיואש הוא לא היה. יתרה מכך: לצד דרישה לעמידה איתנה, ז'בוטינסקי היה מהראשונים שהכירו בלאומיוּת הפלסטינית ובצדקת טענותיהם של הפלסטינים, מבחינתם; וגם בצורך להתפשר עמם בעתיד. למעשה, במובנים רבים, יסודות מרכזיים בעל קיר הברזל אומצו לבסוף על ידי בן־גוריון ויורשיו.
"מנסים לשכנע שהערבים הם טיפשים"
בעל קיר הברזל, חשוב להבין, ז'בוטינסקי התייחס בראש ובראשונה לערביי הארץ – כפי שנקראו אז – כגורם לאומי מובחן ונפרד מיתר הערבים. כלומר, במידה רבה, ז'בוטינסקי הקדים להכיר בלאומיות הפלסטינית המתפתחת, זאת בשעה שעבור רבים אז, "הערבים" היו אומה אחת.
שנית, ז'בוטינסקי לא שלל את הצורך בפיוס. להפך: הוא פשוט היטיב להבין את עוצמת התסכול הפלסטיני לנוכח מימוש הציונות. ז'בוטינסקי, אבי הימין הציוני, כתב בפירוש שמבחינה אובייקטיבית, אי אפשר לצפות שהפלסטינים יקבלו את הציונות כמו שז'בוטינסקי מבין אותה, כלומר כתנועה לאומית־מוסרית המבקשת לחדש את ימיה במולדת ההיסטורית, שכן מנקודת מבטם מדובר בפולשים קולוניאליסטים. "לכל קורא יש מושג כללי על תולדות הקולוניזציה של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות", כתב ז'בו, "ולאחר בדיקת הרשימה כולה – יואיל נא לנסות ולמצוא לכל הפחות דוגמה אחת שקולוניזציה נעשתה בהסכמת של ילידי המקום".
ז'בוטינסקי, אם כן, מפגין כאן יושרה מנהיגותית נדירה: דווקא כציוני אדוק הוא מסכים כי בעיני הערבים, ההתיישבות היהודית משולה למעשה קולוניאליסטי שבמהלכו מתיישבים מאירופה כובשים את אדמת הילידים, ולכן אין לצפות שהערבים יתפשרו עמנו. אדרבה: הוא האשים את ויצמן ואחרים – שדיברו על אפשרות להסכם עם הערבים על בסיס יתרונות כלכליים וטכנולוגיים שיביאו היהודים, או על בסיס פשרה שלטונית – בזלזול עמוק בפסיכולוגיה ובתרבות הערביוֹת.
"משכיני השלום בקרבנו", כתב ז'בוטינסקי, "מנסים לשכנע שהערבים הם טיפשים, שניתן לרמותם בניסוח 'מרוכך' של מטרותינו האמיתיות או שמדובר בשבט אוהב בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ ישראל תמורת תועלת תרבותית או חומרית". כלומר, ז'בוטינסקי אכן דחה בשלב ההוא – המאמר נכתב בעקבות מאורעות תרפ"א – את הניסיונות להגיע לפשרה, אבל לא מתוך התנערותו מאפשרות של דו־קיום אלא מתוך השקפה מפוכחת ותועלתנית. הוא פשוט חשב שלא בשלה השעה לכך. לכן הציע להקים "קיר ברזל", כלומר צבא או אמצעֵי הגנה, עד אשר הערבים יתייאשו משאיפתם הטבעית להביס את הציונות.
לא התיימר להיות נביא
המורכבות של ז'בוטינסקי ויכולת הניתוח המופלאה שהפגין במאמרו ניכרות במיוחד באבחנתו כי מבחינה אובייקטיבית, שני הצדדים צודקים. הערבים רואים ביהודים פולשים, ואילו היהודים יודעים שהם אינם כאלה וכי לציונות יש יתרון מוסרי בהיותה תנועה לאומית מוצדקת, המבקשת לממש את ריבונותה במולדתה ההיסטורית, וממילא אין לה מקום אחר לשאוף אליו.
הפתרון של ז'בוטינסקי למצב שבו שני הצדדים מרגישים צודקים טמון בכך שלאף צד לא יוכלו להיות אשליות לגבי ניצחון מוחלט על האחר. לכן מה שז'בוטינסקי ביקש – ומכל יורשיו, יצחק שמיר היה הנאמן ביותר לתפיסה זו – הוא לכלול בסכסוך את אלמנט הזמן; כלומר להכיר בכך שלזמן יש משמעות, או במילים פשוטות: להצטייד גם בסבלנות. הוא לא הגדיר את משך הזמן המדויק שבו על היהודים יהיה להישען על "קיר הברזל" – ייתכן שלמשך דור או שניים, אולי יותר או אולי אפילו פחות. הוא לא התיימר להיות נביא. אבל לשיטתו, על הציונים להיות מוכנים להישען על חרבם עד אשר הערבים יבינו כי היהודים כאן כדי להישאר, ושאי אפשר להביסם. "כל עוד לערבים יש אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו הם לא יוותרו על תקווה זו", כתב ז'בוטינסקי , "…וזאת מפני שאינם אספסוף אלא עם חי, גם אם נחשל".
החשוב מכל הוא שז'בוטינסקי קבע כי בבוא היום תופיע השלמה ערבית עם הנוכחות היהודית־ציונית, ואז שני הצדדים יהיו מחויבים לפשרה. או במילותיו: "רק אז הם יתחילו לשאת ולתת איתנו בכנות בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות נגד דחיקת רגליהם, או בעניין שוויון זכויות, או בעניין ישות לאומית עצמאית". כן, עד כדי כך.
ז'בוטינסקי הוא מהראשונים להכיר בזכותם של הפלסטינים לעצמאות. ההיסטוריון דימיטרי שומסקי, שקרא את הטקסט המקורי ברוסית, אף טוען שבתרגום מדויק, הכוונה הינה לעצמאות של ממש. אולם גם אם ז'בוטינסקי לא פירט את מתווה הפשרה הרצויה – אוטונומיה מורחבת, מדינה יהודית כמעט דו־לאומית, או מי יודע, אולי אפילו שתי מדינות – שאיפתו ואמונתו בפשרה לעתיד היו ברורות. אגב: כשמנחם בגין נדרש להסביר מדוע הסכים להחזיר את חצי האי סיני תמורת שלום עם מצרים, אחד מנימוקיו היה "מימוש תורת ז'בוטינסקי". כלומר, מבחינת בגין, לאחר שהמצרִים הבינו שאי אפשר להכניע את ישראל, הם הושיטו יד לשלום – ולכן בשלה השעה לפשרה גם מצדנו.
מה שנתניהו ניסה לעשות הוא בדיוק ההפך. ישראל תחת הנהגתו בשנים 2009 עד 2019, אז התרחש מה שאני מכנה "המפנה הפופוליסטי" בקרב נתניהו, היתה בשיא עוצמתה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית, בוודאי לעומת הרשות הפלסטינית שאמונה על רעיון שתי המדינות. אך נתניהו סירב להתפשר עמה ולמעשה ביקש לדחוק את הסוגייה הפלסטינית לפינה, ולממש במקום זאת את "הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ ומדינות ערביות נוספות. בכך סטה נתניהו מדרכו של ז'בו. כלומר, בניגוד לטענתו של ניר רייזלר, לא תפיסת "קיר הברזל" היא הבעיה, אלא ההתעלמות ממנה, או למצער מחלקו השני של המאמר שפירט אותה.
מדיניות שינקה ממחשבה יהירה
עניין נוסף שז'בוטינסקי צדק בו, והמלחמה בחמאס מוכיחה זאת ביתר שאת, הוא הצורך להישען על אימפריה ועל כוח צבאי מקצועי. ז'בוטינסקי חשב אז על הבריטים ולא על האמריקאים – אבל בכל מקרה הוא לא האמין שהיישוב יוכל להקים לבדו צבא מקצועי וחזק, בוודאי לא כשהיישוב מתמודד מול המזרח התיכון כולו, ולא רק מול ערביי ארץ ישראל.
ואמנם, הימים הראשונים של המלחמה הנוכחית, בהן קשה היה לטעות בחולשתה הרגעית של ישראל, גם מעבר לאסון הנורא של אלפי הנרצחים ומאות החטופים, הוכיחו לנו עד כמה הגב האמריקאי והכוחות שהם שיגרו למזרח התיכון מהווים אבן יסוד בתפיסה הביטחונית של ישראל. לכן, ושוב בניגוד לדברי רייזלר, התמיכה האמריקאית לא הפכה אותנו "למדינת חסות" אלא הצילה אותנו מהסתבכות ואולי אף תסייע לנו בפועל אם המלחמה תתרחב לחזית הצפונית. אילו אכן היינו "מדינת חסות", האמריקאים היו יכולים לכפות עלינו את מתכונת שתי המדינות – מטרה שנשיאי ארצות הברית, לפחות מאז עידן ג'ימי קרטר, מעוניינים לקדם, גם לצורך קידום האינטרסים שלהם במזרח התיכון.
ואדרבה: גם בצורך להישען על מעצמה מערבית זרה, נתניהו לא צעד בעקבות ז'בוטינסקי. בשנים האחרונות הוא אף ניסה להתנער מחשיבותה של אמריקה עבור ישראל, זאת לטובת בריתות עם רוסיה ומדינות אחרות ("ליגה אחרת", כפי שקראה, כזכור, כרזת הבחירות שלו). מדיניותו ינקה מהמחשבה היהירה כי ישראל היא מעצמה אזורית בפני עצמה.
האחריות של המנהיג לביטחון בני עמו
הטבח ב-7 באוקטובר מחייב אותנו לחשוב מעבר לשמאל ולימין. גם מי שאוהד את נתניהו וגם מי שסולד ממנו חייבים להסכים שחמאס ביצע את הטבח מתוך מדיניותו הרצחנית וכהמשך לפיגועים שביצע עוד מימי אוסלו. לא הכל תלוי במעשינו, והאחריות במובן זה היא על חמאס, שצריך לשלם את המחיר הגבוה ביותר. אבל רייזלר צודק, מן הסתם, באשר לאחריותו של המנהיג לביטחון של בני עמו.
בהקשר זה, האחריות של נתניהו נובעת מעצם עמידתו בראש המדינה וממדיניותו שלא חתרה למיטוט חמאס אלא רק להכות בו בצורה מוגבלת; אגב, לדעתי, מדיניותו זו לא נבעה מהערכתו ששלטון חמאס בעזה מוֹנע מדינה פלסטינית גם בגדה המערבית, אלא משום שחשש מכמות ההרוגים בקרב חיילי צה"ל במקרה של כיבוש הרצועה, שעלולה היתה לפגוע במעמדו בציבור הישראלי. לכן העדיף לתרץ את אי־חיסול חמאס גם בנימוק מדיני. העובדה שבסוף איבדנו כ-1,400 אזרחים וחיילים ומאות עדיין חטופים היא שהפכה את מדיניותו הקודמת ללא רלוונטית, כאשר רוב מוחלט של הציבור הבין כעת כי אין ברירה אלא להסתכן בעוד הרוגים ולהיכנס לעזה עד הסוף.
בסיכומו של דבר, אחריותו של נתניהו לא נובעת מאימוץ מדיניותו של ז'בוטינסקי של על קיר הברזל, כי אם להפך: הייתי אומר שהאחריות נובעת, בין היתר, מהתעלמות מהרבדים המורכבים של המאמר, כמו גם מעיקרון אחר שהציע ז'בוטינסקי – ההדר הבית"רי, שלפיו על כל מנהיג ליטול אחריות, בכל מקרה, בין אם הוא האחראי הישיר ובין אם לאו.
על ד"ר אבי שילון
היסטוריון שמתמחה בתחום לימודי ישראל, מרצה בכיר במכללת תל חי, ועורך ראשי של "ספריית אופקים" בהוצאת "עם עובד".
