ביחד ננצח. את הטראומה

טראומה היא מכה הרסנית לנפש. היא חודרת דרך מנגנוני ההגנה בכוח עצום, שלא ניתן להתגונן מפניו, ופוגעת פגיעה קשה ברווחה הנפשית ובתפקוד של האדם כפי שהיה טרם התרחשותה. כאשר הטראומה פוגעת בקבוצה שלמה, היא מכה בעוצמה רבה במרקם הבסיסי של החיים החברתיים; מרתקת את מלוא תשומת הלב של כל היחידים, כל הקבוצות וכל תת הקבוצות; ומשבשת את המערכת החברתית כולה.

טראומה קולקטיבית כזאת תוקפת את הקהילה כולה ומשפיעה על כל אחת ואחד מחברותיה וחבריה. כמו האדם היחיד, גם החברה כולה מתקשה להתגונן באופן יעיל מפני המכה הרגשית המשותפת, ולחזור לתפקוד מלא ומאוזן; וכמו הטראומה של היחיד, הטראומה הקולקטיבית מערערת את תחושת היציבות, גורמת לשבר בזהות, להלם וחרדה, ומקבעת תחושה של סכנה.

לפגיעתה של הטראומה יש מעגלים של עוצמה, כמו אדוות סביב אבן שנזרקה לאגם. המעגל הראשון הוא של הנפגעים הישירים. בנוסף לפציעתם האישית הטראומטית והשכול הכבד, הניצולים במעגל זה מרגישים שנותרו לבדם. כפי שהראה חוקר הטראומה קאי אריקסון, הם נותרו בחיים, אבל הקהילה שלהם איננה – גם פיזית וגם כמקור תמיכה. ה"אני" עדיין קיים, על אף שנפגע באופן חמור, אולי לתמיד, ועל אף שחלק חשוב שלו נעלם; "אתה" עדיין קיים, אף אם מרוחק ופגוע וקשה לחיבור; אבל "אנחנו" שוב לא קיימים כגוף משותף.

זה מה שקרה לניצולים מן הקטסטרופה ביישובי הנגב המערבי. הם נותרו בחיים, אבל חוו זוועות משנות מציאות. רבים מהם איבדו את משפחותיהם, חלק מיקיריהם עדיין שבויים בידי החמאס, הם איבדו את בתיהם, ואת חייהם הקודמים, והקהילות שלהם נמחקו. לכך הצטרף ההלם מהיעדר המוכנות ומהיעדר ההגנה, מהעובדה שהעזרה הגיעה רק אחרי שעות. תחושת הלבדיות בזמן מתקפה כה מחרידה – קריאות לעזרה שלא נענו כשהרוצחים בפתח – הן כשלעצמן גורם טראומטי. כדי להתמודד עם הטראומה, הם זקוקים כעת לכל עזרה. בנוסף למובן מאליו של צרכים פיזיים וטיפול נפשי, הם זקוקים גם לתמיכה חברתית של הקהילה הגדולה יותר – מדינת ישראל.

במעגל הרחב יותר של מעגלי הטראומה, החברה כולה המומה ממתקפת החמאס הרצחנית, הברברית והמתועבת על אזרחים שנמו את שנתם או רקדו במסיבה, ממעשי הזוועה הבלתי נתפסים, ממעשי האונס האכזריים והתקיפות המיניות הקשות, ומחטיפת תינוקות, ילדים וזקנים בידי ארגון טרור שחגג את הרצח, ההשפלה והאימה. גם במעגל הזה, הטראומה הֶחְריפה לנוכח ההבנה שגבול הדרום הופקר, שהמודיעין כשל, שהממשלה בעשור האחרון חיזקה למעשה את החמאס תוך התעלמות מן הסכנה, ושבחודשים האחרונים גם הוסיפה חטא על פשע כאשר זלזלה בגורמי מקצוע בתחומי הכלכלה והביטחון שהזהירו מפני אסון מתקרב, וכעת היא אף מתנערת מאחריותה. גם האזרחים והאזרחיות במעגל הזה, הרחב, זקוקים לתמיכה חברתית שאמורה לבוא מהממשלה, מהמנהיגות וממוסדות המדינה.

הטראומה שלפני הטראומה

תמיכה חברתית היא יותר מהבעת אמפתיה. זוהי פעולה שמעניקה לאדם אמון בכך שדואגים לו וכי עזרה וסיוע זמינים לו, והיא מהווה גורם חיוני ביכולת להתמודד עם טראומה. תוך כדי האירוע, הכוונה היא להגנה – "הצבא יבוא להציל אותי… המדינה עומדת לצדי ותדאג להציל אותי… אני לא לבד"; אחרי האירוע, הכוונה היא לעזרה של הרשויות – הן פיזית וחומרית (פינוי, סיוע במשאבים, שיקום הבית והקהילה), והן נפשית (טיפול, מעטפת תומכת).

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ככלל, אמון במערכת (המדינה, הצבא), בנאמנותה לנו, וביכולתה להגן עלינו, בין אם מדובר בחיילים בקרב ובין אם מדובר באזרחים, הוא אחד הגורמים המחסנים כנגד פציעה טראומטית ואחד הגורמים המחזקים בהתמודדות איתה. על אחת כמה וכמה במציאות שבה המלחמה עדיין נמשכת, והיקפה, משכה ותוצאותיה אינם ידועים.

אלא, שישראל מצאה את עצמה בטראומה החמורה בתולדותיה בשעה של משבר חברתי עמוק, שבו רמת האמון בממשלה ובכנסת כבר נמצאו בשפל שלא היה כמותו, הקהילה התפוררה, ומנהיגות ראויה לשמה לא היתה בנמצא. לא פלא לכן שבּעת האסון, ביום ה-7 באוקטובר, משרדי ממשלה רבים כלל לא תפקדו או שתפקדו ברמה נמוכה, ושגם בחודשיים שחלפו מאז, ראש הממשלה וחברי הקואליציה שלו עדיין אינם מסוגלים להגיש את הסיוע הדרוש, ולשדר מסרים מרגיעים ומאחדים.

אפשר בהחלט לומר שעוד טרם המתקפה המזוויעה של החמאס, ישראל כבר היתה בטראומה. אמנם, זו טראומה מסוג אחר, ועם זאת, תוצאותיה החברתיות קשות. היא נגרמה על ידי ממשלה שקמה על אזרחיה, הובילה מהלך של ריסוק ערכֵי המדינה הבסיסיים ביותר, ושחקה את החברה לתת־קבוצות שנאבקות אלה באלה. החברה בישראל אכן  משוסעת כבר שנים רבות, אבל פעולותיה של הממשלה הקיצונית שהושבעה ב-29 בדצמבר 2022 פגעו קשות בשארית הסולידריות שעוד נותרו בין חלקיה השונים של החברה, ובד בבד גם באמון הבסיסי של חלק ניכר מהאזרחיות והאזרחים בעצם נאמנותה של הממשלה אליהם.

ה-7 באוקטובר 2023 התרחש אחרי קרוב לשנה שבּה הממשלה הובילה מהלכי חקיקה כנגד בסיס הדמוקרטיה, שאת חלקם השלימה, ואת חלקם נאלצה להשהות לנוכח ההתנגדות העזה, אך לא הסירה אותם מעל השולחן. בכל אותו הזמן, הממשלה ושופרותיה ירו השכם והערב דברי נאצה, בוז, טינה ותיעוב כלפי מאות אלפים ויותר של אזרחים ואזרחיות שרבים מהם מגינים על המדינה בצה"ל ובמערכת הביטחון, ומניעים את הייצור, הכלכלה, המדע והתרבות.

מסע ההסתה, הפילוג והשיסוי, שנועד להחליש את ההתנגדות להפיכה המשטרית, פורר לאבק את השותפות בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, עד שנראה היה ששוב לא נותר מה שיחבר ביניהם. ההתנהלות הזאת, שבעטיה כמחצית מאזרחי המדינה מצאו את עצמם מתגוננים מפני מי שאמור להוות את מקור התמיכה הבסיסי במדינה דמוקרטית – קרי, הממשלה ומוסדות המדינה  – היא כשלעצמה אירוע מחולל טראומה. לראיה, רבים ממתנגדי ההפיכה המשטרית דיווחו לאורך חודשי המאבק על תחושת שבר לנוכח מהלכי הממשלה כנגד הבסיס של הישראליוּת עצמה, שאמנם היו בה פגמים גם קודם, אבל היתה תקווה שניתן יהיה לשפר אותה, לפתור את הבעיות ולהגיע לימים טובים יותר.

מה שהציל משקיעה אל תוך הטראומה

מה שהציל את מתנגדי ההפיכה משקיעה אל תוך טראומה היתה הקהילה החלופית שהקימו – קהילת המחאה של ישראל הדמוקרטית הנאבקת על קיומה ומציגה סולידריות עם הערכים הבסיסיים שעליהם קמה המדינה. לא זה המקום לנתח לעומק את המחאה, אך בהקשר הנוכחי חשוב לעמוד על שתי נקודות חוזק שלה: האחת היא התשתית הארגונית מעוררת ההשתאות שלה, והשנייה היא יכולתה להכיל קבוצות מגוונות וקולות שונים, על אף חילוקי דעות לגבי המסרים.

הנקודה הראשונה אפשרה את הפגנות הענק ואת העשייה המשותפת של מאות אלפי אזרחים שפעלו לאורך חודשים ארוכים בשיתוף פעולה נדיר. הנקודה השנייה אפשרה למי שהשתתפו בהפגנות ההמוניות לבחור עם אילו מסרים הם מזדהים יותר ועם אילו פחות, ובו בזמן יצרה הזדהות משותפת עם המטרה: הצלת המדינה מהפיכתה לדיקטטורה. אין הכוונה לטעון שהיתה הסכמה גורפת בנושא המסרים. בין המפגינים היו חילוקי דעות, לעתים חריפים, על מה אמור להיכלל במחאה המרכזית, הכללית, ומה לא. אבל להוציא אירועים בודדים, שבדרך כלל טופלו במהירות, עשרות קבוצות של מחאה הצליחו לשתף פעולה ולהתייצב יחד מדי שבוע בכל רחבי הארץ למפגני התנגדות מרשימים למהלכי הממשלה.

השילוב בין שתי הנקודות שבנדון הוא שאִפשר, מיד עם פרוץ הקטסטרופה ב-7 באוקטובר, את ההתייצבות המפעימה של ארגוני המחאה ומשתתפיה הן להגנת המדינה בחזית והן לתמיכה בעורף הפגוע. למאמץ המאורגן המרכזי ("החמ"ל האזרחי") התווספו אינספור התארגנויות ספונטניות, והמוני ישראליות וישראלים מחלקים שונים של החברה ממשיכים ליזום בעצמם או להצטרף ליוזמות קיימות של סיוע ותרומות, כשהם מחליפים למעשה את הממשלה הלא־מתפקדת.

קשה להפריז בחשיבותם של מעשים אלה, שמגבשים תחושה שיש "קולות מארגנים", המנחים ומסייעים בעת מצוקה, ומעניקים תמיכה אינסטרומנטלית ורגשית גם יחד. יתרה מכך, זו תגובה של חיים ושל אנושיוּת כניגוד למוות ולטרור. זו תגובה של חברה שיסודותיה איתנים למרות הכל. בו בזמן, פעילות הסיוע יוצרת קהילת תמיכה וסולידריות עבור המסייעים עצמם, ומעניקה להם משמעות – גורם חשוב בהתמודדות עם טראומה.

הרדיפה בדרג השטח

ואולם, בד בבד עם כל התופעות מרוממות הנפש שתיארתי, מתרחש דבר־מה נוסף, שמוכר במחקר כאחת התוצאות של טראומה קולקטיבית. כוונתי להפיכתה של הטראומה עצמה לקטגוריה של שייכות, והיווצרותה של "קהילת טראומה", שאחת מתופעות הלוואי שלה היא ניכור, קהות ועוינות כלפי מי שאינו נכלל בה.

ניתן להבחין כאן בשני מאפיינים של פוסט טראומה שמתלכדים לכדי תופעה אחת. המאפיין האחד הוא חרדה. אנשים טראומטיים בוחנים את העולם שסביבם מנקודת ראות שתרה אחר סימני סכנה. הם מגיבים בבהלה מוגזמת למראות, לצלילים ולאירועים של יומיום, ונוטים לעוינות ולהתפרצויות זעם. זו תגובה טבעית לאירוע כה קטלני, קל וחומר בעודו עודנו מתנהל.

השאלה היא לְמה וכיצד הפחד מתורגם. טבעי למשל לבדוק את הממ"ד, להעדיף להתפנות לאזורים בטוחים יותר, לדרוש נוכחות וערנות של הצבא והמשטרה. אולם, דרישה לסלק ערבים אזרחי ישראל ממקומות העבודה או הלימודים היא איננה פחד טבעי, אלא כניעה לרגש קמאי וגזעני שמחלק את העולם ל"טובים" (אנחנו) ול"רעים" (הם).

לפי התפיסה הזאת, כל הערבים הם מקשה אחת, וכולם תומכי חמאס, אם לא פעילי חמאס. זו תפיסה גזענית ודכאנית שמטילה על האדם תכונות שאינן שלו, אלא כאלה שנתפסות בעיני המחזיקים בה כמאפיינות את הקבוצה שאותו אדם משתייך אליה, ושלפיכך הוא נושא בתכונותיה, בין אם ירצה ובין אם לא.

בחסות רגשות כאלה, פקח של עיריית ראש העין למשל עצר את העבודה באתר בנייה בעיר בשל נוכחותם של פועלים ערבים אזרחי ישראל, והודיע ש"אין ערביי ישראל בתוך אתרי העבודה, נקודה. רק עובדים זרים ויהודים ישראלים. להוציא את ערביי ישראל החוצה". התרחשות דומה היתה גם ברחובות, כאשר מהנדסת העיר וראש מינהל ההנדסה שלחה מכתב ליזמי הנדל"ן בעיר ושבו הודיעה להם שעליהם להעביר לעירייה תצהיר על כך ש"אין פועלים ערבים באתר". בשני המקרים, הדברים נראים על פניהם כניצול של רגשות ופחדים טראומטיים במסגרת הניסיון לקדם תפיסת עולם של שנאה, שמציגה את כל עובדי הבניין הערבים כטרוריסטים בפוטנציה. 

המאפיין השני של הפוסט טראומה הוא מאמץ תמידי למנוע את פלישתו החוזרת של האירוע המבעית לתוך הנפש, דבר שמוביל לעתים קרובות לקהות רגשית. זו האחרונה מתרחבת לא אחת לתחומֵי חיים רבים נוספים, וגורמת קהות כלפי סבל הזולת ונסיגה לעולם פסיכולוגי צר של האדם עצמו או של קבוצתו המצומצמת. במקרה של טראומה לאומית כמו זו שהתרחשה בישראל, הזולת הוא קודם כל פלסטינים וערבים באשר הם. מאפיין זה בא לידי ביטוי בישראל בהתנגדות גורפת, ואף תוקפנית, לכל גילוי אמפתיה כלפי סבל של פלסטינים, עד כדי הצגת גילוי אמפתיה כזאת כתמיכה בטרור.

גם כאן, התרכזות קצרת טווח בכאב ובחרדה של קבוצת הפנים (הקבוצה שאליה משתייך הדובר) היא תגובה טבעית לטראומה. אולם, דיכוי כל רגש שהוא כלפי סבל של אחרים, לרבות ילדים, ואף רדיפה של מי שמביע רגש כזה – אינם טבעיים, ומהווים התרת דם וליבוי יצרים מסוכן וראוי לכל גנאי.

הקורבנות המיידיים של ההתנפלות והרדיפה הם בראש ובראשונה ערבים אזרחי ישראל. דוגמה אחת מני רבות הוא המקרה של דארין מַלחם, אחות בבית החולים נהריה. הערה תמימה שלה בשיחה עם חברה לעבודה, על כך שלא צריך להרוג ילדים, הביאה להשעייתה לשלושה שבועות ולזימונה לשימוע  שבסופו הוחלט להטיל עליה נזיפה שתיכנס לתיקה האישי, אף שלא היתה כל ראיה ל"תמיכה בטרור". נראה שבית החולים שבו היא עובדת כ-20 שנה בחר להיכנע לרגש שדורש נקמה – גם אם הנקמה היא בעמיתה לעבודה, שבינה לבין האירועים אין כל קשר.

בית החולים בנהריה אינו יוצא דופן. דו"ח של מרכז אלפאנר מראה שכתוצאה מאווירת הרדיפה, עובדות ועובדים ערבים פוחדים להגיע למקומות עבודתם, ואם הם מגיעים, הם נמנעים מהשמעת כל דעה, גם כזאת שנושאת מסר של פיוס ושל כיבוד כללי מוסר בסיסיים כגון הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בהסתמך על עדויות, הדו"ח מציין חשש של עובדים, ובעיקר של עובדות העוטות כיסוי ראש, מפני פגיעה בהם בשל זיהויים כערבים או מוסלמים.

גם במוסדות להשכלה גבוהה ערבים מותקפים, ובעידוד אגודת הסטודנטים הארצית, סטודנטים יהודים סורקים את חשבונותיהם במדיה הדיגיטלית בחיפוש אחרי "הוכחות" לתמיכה בטרור. נכון ל-25 בנובמבר 2023, 113 סטודנטים מ-33 מוסדות אקדמיים פנו לעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל – לאחר שנפתחו נגדם הליכים משמעתיים. בכמעט מחצית מהמקרים, הסטודנטים הושעו זמנית לפני שנערך בכלל בירור. 

12-N מחממים

ההסתגרות בעולם הפסיכולוגי הצר של הקבוצה המצומצמת אינה מסתכמת בקהות ובעוינות כלפי ערבים. בשלב הבא מוקעים ומוּצָאים מגבולות הלגיטימיוּת גם יהודים שאינם מתיישרים עם רגשי הנקם והזעם ויוצאים להגנתם של אזרחים ערבים שנחשדים לשווא ב"תמיכה בטרור", ובמיוחד מי שמעזים להביע רגש אנושי כלפי חפים מפשע בעזה ובגדה ולבקר את הפגיעה בהם.

גם הערבים וגם היהודים שתויגו כ"לא לגיטימיים" מהווים יעד למופעי זעם ושטנה, עד כדי איום על שלומם הפיזי. דוגמה אחת מני רבות היא של מנהלת בית הספר עירוני י"ד בתל אביב: יעל אילון כתבה בעמוד הפייסבוק שלה ש"יש נשים, ילדים וקשישים גם בעזה", ושיתפה סרטון מהניו יורק טיימס שבו נערה פלסטינית מעזה מתארת את ההרס באזור מגוריה. היא פרסמה גם פוסטים רבים שעסקו בחללים ובחטופים הישראלים, אולם עובדה זו לא עזרה לה. ברגע שטענה שיש חפים מפשע גם בעזה, היא הפכה למטרה להודעות נאצה, כולל איומים ששלחו אותו למות בעזה. ערוץ 12 החריף את הרדיפה, כינה את ההתבטאויות שלה "מקוממות", ובכותרת המבזק בנושא באתר 12N, כבר נאמר שאילון "תמכה בעזה". בעקבות ההתנפלות, היא זומנה ל"שיחות" בעיריית תל אביב ובהסתדרות המורים, והתבקשה להתנצל על העיתוי שבו העזה להביע רגש אנושי פשוט.  

כמובן, אין מדובר בתמיכה ממשית בטרור, שאסורה בתכלית האיסור ויש לטפל בה בכלים משפטיים ומשטרתיים, אלא  במשפטי שדה וניסיונות השתקה בוטים. מדוע גם מי שאינם קיצונים בדרך כלל נסחפים למעגל השנאה, החיפוש והסימון של משתפי פעולה כביכול עם האויב?

אחת הסיבות היא שקָל יותר לשאת זעם מאשר כאב עצום ורב ממדים כמו הכאב שמייצרת הטראומה. הכאב והחרדה שמציפים את הנפש מחפשים מוצא, וזה נמצא בהשתלחות במי שניתן לסמנו כאויב, או כתומך באויב. ניתוב הכאב כלפי מי שניתן לציירם כמסמלים את המשך האיום, מקל עליו קצת ומקל גם על הפחד. בנוסף, טראומה גוזלת מהאדם את השליטה במציאות ואף עלולה ליצור תחושה של אובדן שליטה מוחלט על חייו. ה"סילוק" של כל מי שניתן לסמנו כ"תומך טרור" או כבוגד, לעומת זאת, מקנה תחושה כוזבת של שליטה, בנוסח "אם רק נסלק את ה'אויבים מבפנים', הכל יהיה בסדר".

מי מרוויח מפוסט הטראומה

הצורך הזה, בניתוב הכאב לזעם ולרדיפה, מועצם על ידי התופעה שבזהירות המתבקשת ניתן לכנותה "היסטריה המונית". כוונתי, בעיקר, לדפוס ההתנהלות ברשתות הכאוס הדיגיטליות, שמכונות בטעות "חברתיות": כל שמועה על פוסט או לייק שמפורש בידי מישהו כ"תמיכה בטרור" זוכה מייד לאינספור שיתופים, עיוותים ותגובות זעם, כולל דרישה לפיטורין, להדחה, לסילוק ממוסדות לימוד, ולא פעם מלווה באיומים.

סיבה נוספת להיסחפות הזאת קשורה, באופן אבסורדי, דווקא בצורך במשמעות ובתמיכה חברתית; במקרה הזה – תמיכה חברתית שלילית, שמייצרת סביבהּ קהילה של זעם ושל פחד. כפי שהראה הפסיכולוג היהודי־גרמני־אמריקאי, מחלוצי הפסיכולוגיה החברתית, קורט לוין, אופייה של הקבוצה משפיע עמוקות על ההתנהגות האישית של החברים בה; ובקבוצות מאורגנות שבין חבריהן ישנה תלות גומלין חזקה – פחד ותסכול מתפשטים במהירות רבה יותר.

דברים אלה נכונים במידה רבה אפילו יותר לקבוצות שמלכתחילה עסקו במסרים אלימים וברדיפת מתנגדים (ארגונים כגון "בצלמו", "חוננו", "אם תרצו", וקבוצות בעלות אג'נדה דומה שפועלות ברשתות הדיגיטליות). קבוצות כאלה מנצלות את הטראומה כמנוף לקידום המסרים שלהן, ולהשתלחות באחרים. המצב הנוכחי משתלב באופיין ובמטרתן עוד טרם הטראומה – קרי, זיהוי וסילוק "אויבים מבית" – והוא מושך אליהן נשים ואנשים נוספות ונוספים, שמחפשים תמיכה חברתית (שלילית). בקבוצות הקיצוניות הללו אין מקום לניואנסים, ומי שמעז להביע עמדה מתונה יותר מותקף על ידי החברים בהן.

כך, נוצרות קהילות דיגיטליות שתרומתן העיקרית לחבריהן היא היותן תיבת תהודה סגורה שמקצינה את העמדות ומשלהבת את היצרים ללא קולות מאזנים, ותוך פרסום "מידע" שלעתים קרובות אינו אמין, שלא לומר שקרי. מי שמחפשים תמיכה חברתית, גם אם שלילית כאמור, מוצאים אותה בקבוצות כאלה, שבהן לכאורה הם לא לבדם, כי "כולם" מסכימים איתם.

כאשר הדרישה "לסלק" את כל ה"אויבים מבית" אינה באה על סיפוקה, התסכול גובר; תחושת חוסר השליטה עלולה כתוצאה להתחדש ולחזק בתורהּ את התלות ההדדית בין החברות והחברים בקבוצה, במעין דינמיקה של מעגל סגור; ולכן גם להעצים את הזעם, הפחד והתסכול. בשיחות שקיימתי עם סטודנטים שחברים בקבוצות דיגיטליות כאלה עלו אמירות נחרצות שהם לא יכבדו החלטה של הרשויות המוסמכות (שבדקו והזימו טענות נגד סטודנטים ומרצים על תמיכה לכאורה בחמאס), כי הם עצמם "ראו" זאת בקבוצות שלהם, והם וחברי הקבוצה שלהם "יודעים" שמדובר בתומכי טרור, ושום בדיקה שתגיע למסקנה אחרת לא תשכנע אותם.

העובדה שעמדתם לא התקבלה אינה משכנעת אותם לבדוק את הנחות היסוד שלהם, אלא מעצימה את אמונתם בכך שהמוסד שאינו מקבל את עמדתם מגן על אותם "אויבים מבית", אם בגלל נאיביות ואם בגלל שהוא עצמו נגוע בהעדפת האויב. התגובה הזאת משקפת את האופן שבו קבוצות כאלה מחזקות את הרגשות הפוסט טראומטיים של חבריהן, ומגבירות את התלות ההדדית ביניהם.

גם אלימות פיזית היא אופציה

דרך התמודדות חשובה נוספת עם טראומה ועם דיכאון פוסט טראומטי היא בניית משמעות. אלא שגם היא עלולה להיות חרב פיפיות. כשם שהתנדבות ותרומה לקהילה מעניקות משמעות, כך גם השותפות בחיפוש "בוגדים" ו"תומכי טרור" עשויה להעניק משמעות, גם אם שלילית. כיצד? החלל שיצרה הטראומה מתמלא במשמעות של רדיפת המסומנים כאויבים, ותחושת ההתפרקות מוחלפת בתחושת שייכות לקהילת ה"הצודקים" ו"הפטריוטים". זו קהילה שמחזקת את תחושת הקורבנוּת ואיתה את האמונה בצדק המוחלט, שנמצא כולו בצד של הדובר, ושתי אלו מלהיטות בתורן את היצרים של חבריה. את הצרכים הללו מנצלים קיצונים כדי לקדם את מטרותיהם הראשוניות.

יתרה מכך: קהילות חדשות אלה אף זוכות יותר ויותר לתמיכה מוסדית, וההתבטאויות שלהן זוכות ל"הבנה". ביטויי גזענות ואלימות מילולית ופיזית של יהודים כלפי ערבים או כלפי יהודים שאינם משתפים פעולה עם מופעי השנאה, מתקבלים בהבנה על ידי יותר ויותר גורמים, ולא פעם אף בהסכמה. מובילי הגזענות ומאפשרי האלימות אינם מגונים או מוקעים והאווירה הכללית מתירה קריאות לטרנספר, להרג חסר אבחנה ("לשטח את עזה"), ואף התפארות בכך ("אנחנו עכשיו מגלגלים בעצם את נכבת עזה… נכבת עזה 2023", כדברי השר אבי דיכטר).

המושאים של אמירות אלו – על פי רוב, הערבים אזרחי ישראל – אינם חסינים גם ממתקפות אלימות. ב-29 באוקטובר, המון מוסת צר על קבוצה של סטודנטים ערבים ששהו במעונות בעיר נתניה, תוך כדי קריאות "מוות לערבים". התוצאה לא היתה העמדה לדין של התוקפים והצבת הגנה על הערבים, אלא דווקא פינויָים מהמעונות של עשרות סטודנטים מהחברה הערבית.

כך, למעשה, הולכת ומושרשת תפיסת עולם שלפיה אבן הבוחן אינה המעשה כי אם שיוכם הקבוצתי של העושה ושל הקורבן. זו גם פגיעה חמורה בעצם הזכות להיות אנושיים. השתקה של רגשות הומניסטיים היא הרבה יותר מפגיעה בחופש הביטוי; זו פגיעה באנושיות עצמה.

העובדה שטראומה יכולה להסביר חלק מההתנהגויות של רדיפה ושל התנכלות לאחרים אינה מצדיקה אותן. להפך: החשיבות בהבנת המנגנונים הנפשיים נעוצה דווקא בחיפוש הדרכים להתמודד ולהתנגד להשפעות השליליות. כשם שהכיבוש אינו מצדיק פיגועים, טרור והסתה, גם טראומה אינה מצדיקה מעשי נקמה והתנכלות. עלינו להתנגד בכל כוחנו לתופעות הללו – הן בשל היותן בלתי מוצדקות ובלתי מוסריות, והן משום שהן מסוכנות לעצם קיומנו כחברה. וזו נקודה מרכזית.

קמפיינים של שנאה ואיומים גורמים לבני האדם להסתכל כל הזמן מעבר לכתפם מחשש שמישהו אורב להם, ובחשבון אחרון הם מפוררים את החברה לקבוצות ולתת־קבוצות שחושדות אלה באלה. מציאות כזאת מהווה גם קרקע פורייה להעצמת הפיקוח הממוסד על האזרחים ולאכיפת שיח אחיד, שאסור לסטות ממנו. ההמשך מסוכן עוד יותר. הניסיון ההיסטורי מלמד ששילוב בין משבר קטסטרופלי לבין תחושת קורבנוּת מוגברת והצדקת רדיפת המסומנים כאויבים מבית, מהווה קרקע רעיונית פורייה לצמיחת משטרים פשיסטיים.

מה אפשר לעשות?

אציין כאן שני אלמנטים שעשויים להציע מתווה לחשיבה ולפעולה בניסיון לשרש את התופעות הללו: מיידיות וציפייה; וחוסן.

אפתח במיידיות וציפייה, שמהווים שניים משלושת עקרונות הטיפול בטראומה מייד לאחר התרחשותה, המכונים "עקרונות סלמון". תומס ויליאמס סלמון, שהיה הפסיכיאטר הראשי של צבא ארצות הברית מעבר לים במלחמת העולם הראשונה, קבע שלושה עקרונות לטיפול בטראומה במופעיה הראשונים: קִרבה – טיפול קרוב ככל האפשר למקום האירוע; מיידיות – טיפול מיידי ללא שהיות; וציפייה – העברת מסר (בצד הטיפול, התמיכה וההבנה) ולפיו מדובר בתגובה זמנית ושמצופה מהנפגע להחלים ולחזור לתפקוד מלא. עקרונות אלה הוכחו כיעילים והם תקפים עד היום בטיפול בטראומה ברמת הפרט.

את המיידיות והציפייה ניתן לשאול לשדה החברתי־קהילתי. בהקשר הנוכחי, המשמעות של עיקרון המיידיות (בנוסף לעצם הגשת העזרה) היא שאיננו יכולים לחכות שהרוחות יירגעו, אלא יש לפעול מייד לביטול ההשפעות השליליות של הטראומה, בטרם יתקבעו. אם נחכה, לכאורה מתוך הבנה ש"הדם רותח", השפעות אלה עלולות לעבור נרמול, לקבל לגיטימציה ולהפוך למאפיין קבוע.

המשמעות של עיקרון הציפייה היא שהכוחות המובילים בחברה צריכים לבנות ציפייה שעל אף הקטסטרופה, החברה תמשיך לשמור על חוסנה; שמתישהו היא תתאושש ותשוב לתפקד כחברה בריאה, לא רק בהיבט של חזרה לפעילות שגרתית אלא גם בכל הקשור לשמירה על הערכים הבסיסיים ביותר של אנושיות והוגנות ביחסים בין בני אדם, ובין הקבוצות שמרכיבות את החברה.

עשויה להיות לכך השפעה מרפאת גם על נזק נוסף שגורמת הטראומה – שבר בזהות. פצועי טראומה שואלים לעתים קרובות: "מי אני?", "איפה מי שהייתי?". שאלות אלו נוגעות לבסיס הזהותי של האדם, של אישיותו, אופיו וערכיו, ועצם התעוררותן היא עוד אחת מפגיעותיה הקשות של הטראומה. הדרך להחלמה של ישראל כחברה עוברת גם כאן – עלינו לשמור על זהותנו הערכית ועל החוסן המוסרי שלנו.

אמנם, בשנה שקדמה ל-7 באוקטובר, ערכֵי היסוד של ישראל ואף של מגילת העצמאות שכוננה אותה הותקפו על ידי ממשלת ההפיכה ושופרותיה; אולם בו בזמן, מיליוני אנשים ונשים שהתייצבו ברחובות במשך 40 שבועות הוכיחו שיש בישראל כוח עצום, בכמות ובאיכות, שערכים אלה הם נר לרגליו והוא אינו מוכן לותר עליהם.

זו גם משמעותו של האלמנט השני – חוסן. המושג "חוסן" הופיע לראשונה בספרות המחקרית בשנות ה-70 של המאה הקודמת. על אף שעדיין אין הסכמה מלאה בין החוקרים על הגדרתו ועל דרכי המדידה שלו, יש תמימות דעים שאחד ממרכיביו הבסיסיים הוא היכולת להתאושש ממכה קשה תוך שיבה לשגרה. ההתאוששות מכוונת לא רק לחזרה לפעילות היומיום, אלא גם לשמירה על ערכי היסוד.

הדבר נכון לגבי יחידים ולגבי החברה. כפי שאמר לאחרונה הפסיכיאטר נתי לאור, אחד המומחים המובילים בעולם בטיפול בטראומה ובשיקום קהילות, "נקמה אינה יכולה להיות חלק מתוכנית חוסן לאומי… מה שעשוי לבטא באופן מיידי את חוסננו הוא הדיבור על תוכניות אופרטיביות לשימור הקיום והתייצבות הרוח על ידי יסוד הערכים המשותפים". הדרך לשיקום, המשיך, עוברת דרך היכולת להציב את הרוח – במשמעותה כאנושיות ברמתה הגבוהה ביותר – כציר מרכזי למשמעות של חיינו.

היבט זה של החוסן, כפי שראינו, רחוק עדיין מהגשמה, וישראל נמצאת בסיכון גבוה לאובדן ערכי היסוד והזהות האנושית, לבחירה במלחמת גוג ומגוג, ולהידרדרות לחברה שחבריה רודפים אלה את אלה.

אילו היתה בישראל כיום מנהיגות ראויה, היה זה מתפקידה להוביל הן את הסיוע והתמיכה החברתית, והן את הציפייה להתאוששות ולשמירה על ערכי היסוד של המדינה. מכיוון שלא קיימת מנהיגות כזאת כרגע, החברה האזרחית צריכה לקחת על עצמה גם את הנושא הזה. ההתארגנות יוצאת הדופן של מערכי הסיוע, לרבות שיתופי פעולה מפעימים בין יהודים וערבים למען סיוע לנפגעים באשר הם ולמען שמירה על יחסים תקינים בין שתי הקהילות, מוכיחה שיש בישראל כוחות חזקים ביותר של חברה אזרחית שמסוגלים להניע משימות לאומיות בהיקף עצום. יש להם יכולת להוביל גם את החלק הזה, אך הדבר מצריך התגייסות של כל אזרחית ואזרח.

לפיכך, על כל אחת ואחד מאיתנו מוטלת החובה לא להיבהל, לא להיכנע לכוחות שמבקשים להלהיט את היצרים, ולהשמיע קול ברור של חוסן מוסרי. הדבר נכון במיוחד לאנשי ונשות חינוך, אנשי ונשות רוח, אנשי ונשות מדע, ומובילות ומובילי דעת קהל. על אלה מוטלת החובה להשמיע את קולם גם כשקשה, ולהבהיר, השכם והערב, שלא רק שאין סתירה בין הגנה עצמית לבין דאגה ומאמץ עליון להימנע מפגיעה בחפים מפשע, אלא להפך – יש בכך חיזוק לביטחון המדינה; וכן, שהתלהמות והשתקה של קולות מגוונים, והחשדה ורדיפה של קבוצות שלמות, אינן מחזקות את ביטחון המדינה, אלא מחלישות אותו ומפוררות את החברה הישראלית.

זוהי דרך קשה ומורכבת, והיא מצריכה הליכה על חבל דק בדמות החזקתם של שלושה הגיונות במקביל: נחישות להגן על עצמנו; שמירה על צלם אנוש גם בפעולות צבאיות; וערבות הדדית, הוגנות ואנושיות ביחסים הפנימיים בין כלל האזרחים והאזרחיות מכל הקבוצות והמגזרים. שלושת ההגיונות הללו שזורים זה בזה כצמה שאינה ניתנת להתרה. הצלחה בהחזקת שלושתם בו בזמן מצריכה יושרה ואומץ אזרחי, ונכונות של ארגונים, מוסדות, וכל אזרחית ואזרח לעמוד מול התקפות של הקמים לערער אותם.

כאשר אנו אומרים "יחד ננצח", יש לזכור שעלינו לנצח גם בקרב וגם ברוח. ניצחון אינו רק הצלחה צבאית, אלא גם הצלחה לא להיכנע לטראומה, ולשמור על אנושיות והגינות; ומשמעות המילה "יחד" היא מניעת התפוררותה של החברה לאטומים שנאבקים אלה באלה.

על פרופ' עירית קינן

ראש המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במכללת סמינר הקיבוצים. פרסמה ספרים ומאמרים רבים על טראומת מלחמה, ניצולי השואה, זיכרון קולקטיבי ורב תרבותיות. ספרה כאילו היא פצע נסתר, טראומת מלחמה בחברה הישראלית זכה בפרס שפירא לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל.