בסופו של יום, אנחנו לבד

באתי לדבר היום בפני המליאה על נושא בעל חשיבות רבה: עליית האנטישמיות באמריקה. אני חש חובה לדבר כי אני נבחר הציבור היהודי הבכיר ביותר בארצות הברית – למעשה, נבחר הציבור היהודי בעל הדרגה הגבוה ביותר אי פעם בארצות הברית – ושמתי לב שיש פער משמעותי בין האופן שבו יהודים מתייחסים לעליית האנטישמיות, לבין האופן שבו רבים מחברַי הלא־יהודים מתייחסים לנושא.  

עבורנו, בני העם היהודי, עליית האנטישמיות היא משבר של ממש – שריפה קטלנית שהתלקחה ויש לכבותה ללא דיחוי. עבור אחרים, רבים וטובים, זה רק מטרד. אני רוצה להשתמש בבמה שניתנה לי היום כדי להסביר למה כל כך הרבה יהודים רואים בבעיה זו משבר של ממש.

אבל לפני שאתחיל, חשוב לי למנות שני דברים שהנאום הזה לא יעשה. ראשית, הוא לא ינסה לתייג את הביקורת על ישראל ועל ממשלתה כאנטישמית באופן כללי. ושנית, הוא לא ינסה ללבות שנאה כלפי קבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת.   

אני מאמין שחוסר סובלנות נגד קבוצה אחת של אמריקנים הוא חוסר סובלנות נגד כולן, וזו הסיבה שהובלתי יוזמות חקיקה כמו חוק פשעי השנאה נגד אמריקנים־אסייתים בעקבות פרוץ מגפת הקורונה, ותוכנית מענקי הביטחון שמקצה מימון לכל בתי התפילה – כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, מקדשים סיקיים – בניסיון להגן עליהם מפני קיצונים.

כשהנשיא טראמפ קרא להטיל מגבלות על מוסלמים במהלך השבועות הראשונים לנשיאותו, ערכתי מסיבת עיתונאים דחופה במחאה על המגבלות, לצד אֵם מוסלמית וארבע מבנותיה, כולן לבושות צ'אדור, שהביעו את חששן מכך שלא יוכלו לראות שוב את אב המשפחה. זה היה רגע קשה, ואני אדם רגשן. התחלתי לבכות. הנשיא טראמפ ראה אותי בוכה וכינה אותי "צ'ק שומר הבכיין". הייתי – ועודני – גאה בכינוי הזה. הקהילה הערבית־האמריקנית הגדֶלה והתוססת היא חלק חיוני מהאומה שלנו ומהעיר שלי, ואני מגנה נחרצות כל ביטויי שנאה כלפיה.

השבוע בוורמונט, ראינו המחשה טראגית – לאן שנאה כזו יכולה להוביל (מדובר באירוע ירי לעבר שלושה סטודנטים פלסטינים משום שדיברו ביניהם ערבית ועטו כאפיות, אחד מהם נפצע קשה; המתרגמת). אי אפשר לקבל את זה. אבל היום, אני רוצה להתמקד באנטישמיות, כי היא פוגעת בי במגרשי הביתי – ובגלל שאני מאמין שהנסיבות מחייבות זאת.  

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אמרתי קודם במה הנאום הזה לא יעסוק. אז במה הוא כן יעסוק? ארצה לתאר את הפחדים ואת החרדות של יהודים־אמריקנים רבים בימים אלה. הם חשים שהיבטים מסוימים בוויכוח סביב ישראל ועזה גולשים עד מהרה לאנטישמיות, כאשר יהודים מסומנים כמטרות פשוט כי הם יהודים, גם כשאין להם כל קשר לישראל. אבקש להסביר מנקודת מבט היסטורית, מדוע זה כל כך מסוכן. ההחרפה בגילויי השנאה, והנורמליזציה של הגילויים הללו, הם הסכנה שיהודים רבים חוששים ממנה יותר מכל. לבסוף ארצה להראות כיצד האמריקנים בעלי הרצון הטוב יוכלו להתאחד ולגנות התנהגויות שכאלה.

תחילה, הבה נסכים על מספר עובדות. אין ספק שאנטישמיות היא בעיה חמורה באמריקה: אף שיהודים־אמריקנים מהווים כשני אחוזים בלבד מאוכלוסיית ארצות הברית – אנחנו משמשים כיעד ל-55 אחוז מכלל פשעי השנאה מבוססי־הדת שמתעד ה-FBI. הבעיה הזו החמירה בהתמדה בשנים האחרונות, אולם בעקבות ההתקפה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר, פשעי השנאה נגד יהודים־אמריקנים כבר הרקיעו שחקים.

הליגה נגד השמצה מעריכה שהתקריות האנטישמיות התרבו בכ-300 אחוז מאז ה-7 באוקטובר. משטרת ניו יורק תיעדה עלייה של 214 אחוז בעיר ניו יורק. בעקבות ה-7 באוקטובר, יהודים־אמריקנים מרגישים מסומנים ומבודדים. במובנים רבים, אנחנו מרגישים לבד. ביטויי הסולידריות שיהודים־אמריקנים זכו להם תחילה, נשטפו עד מהרה על ידי קולות אחרים.

בזמן שגופותיהם של יהודים־ישראלים עוד לא התקררו; בזמן שמאות יהודים־ישראלים נחטפו למנהרות חמאס מתחת לעזה – יהודים־אמריקנים נחרדו לגלות שחלק מאזרחי ארצות הברית מגדירים את מתקפת הטרור האכזרית "מוצדקת", זאת בשל המעשים של ממשלת ישראל.    

טבח אכזרי, מקפיא דם, בכוונה תחילה, של גברים, נשים, ילדים וקשישים חפים מפשע – מוצדק! גרוע מכך: במקרים מסוימים אנשים אפילו חגגו את מה שקרה, ותיארו זאת כגורל ש"המתנחלים" ראויים לו, או קראו "הידד לשאהידים" שביצעו את ההתקפות המתועבות הללו.

רבים מהאנשים שהביעו את הרגשות הללו באמריקה אינם ניאו־נאצים, או חברים בארגון הקו קלוקס קלאן, או אסלאמיסטים קיצונים. במקרים רבים, אלו אנשים שרוב היהודים־האמריקנים הליברלים הרגישו בעבר שהם בני הברית האידאולוגיים שלהם. עד לא מכבר, צעדנו כולנו יחד למען חיי שחורים וחומים, התייצבנו נגד שנאת אסייתים, הפגנּו נגד חוסר סובלנות כלפי קהילת הלהט"ב, נלחמנו למען זכותן של נשים על גופן, וכל זה מתוך ההכרה שעוול נגד קבוצה מדוכאת אחת הוא עוול נגד כולן.

אולם מסתבר שבעיני חלק מאיתנו, העיקרון הזה לא חל גם על יהודים.

הניצולים מעשרות שנות פוגרומים ברוסיה האימפריאלית, ומהשואה תחת גרמניה הנאצית, ילדיהם, נכדיהם וניניהם; המזרחים, שגורשו בכוח מארצות האסלאם וצאצאיהם; הספרדים שפוזרו על פני מדינות אגן הים התיכון לאחר שגורשו מספרד ומפורטוגל במפנה המאה ה-15 – האם הם לא ראויים לסולידריות מצד אלה שדוגלים בזכויותיהם של המדוכאים ודואגים לכבודם – בטח ובטח לאור ההיסטוריה הארוכה של רדיפת יהודים ברחבי העולם?

רבים מהמפגינים נגד מדיניוּת ישראל מציינים שלפחות 700,000 פלסטינים נעקרו מבתיהם ב-1948, אך הם אף פעם לא מזכירים את 600,000 המזרחים ברחבי העולם האסלאמי שנעקרו גם הם, שאת רכושם החרימו, שאיימו על חייהם ושגירשו אותם מהקהילות שלהם.

באותה תקופה, התקווה היתה שיהיו שתי מדינות – יהודית ופלסטינית – שיחיו זו לצד זו. התוכנית היתה שמדינת ישראל תקלוט את היהודים שחיים במדינות האסלאם, ושהמדינה הפלסטינית החדשה תקלוט את הפלסטינים שחיו דאז בישראל. למעשה, ישראל אכן קלטה את היהודים שנעקרו ממדינות האסלאם, ואילו מדינות האסלאם דרשו מהאו"ם להקים מחנות פליטים לפלסטינים, וסירבו לקלוט אותם בארצותיהם.

מספר פעמים במהלך ההיסטוריה קראו ראשי ממשלות ישראל לחזור לגבולות הזהים כמעט לגבולות 67', כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם, וקריאות אלה נדחו לאורך השנים על ידי יאסר ערפאת, אש"ף והקהילה הערבית הבינלאומית.

לא מעט יהודים־אמריקנים, אם לא רובם – ובהם גם אני – תומכים בפתרון שתי המדינות. אנחנו חולקים על מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשלתו מעודדת מתנחלים אלימים בגדה המערבית, ומערימה קשיים גדולים בפני פתרון שתי המדינות.

הסיבה שבגללה אני מזכיר את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל היא משום שיהיה זה מסוכן לשכוח, קל וחומר להתעלם בכוונה, מההקשר החיוני הזה. השיח הקיצוני נגד ישראל חיזק את האנטישמים שתוקפים יהודים רק כי הם יהודים, ללא קשר למה שקורה בישראל.

מי שבוחן את העולם מבעד לעדשת המדכאים־נגד־מדוכאים צריך לתת את דעתו על כך שאלפי שנים של היסטוריה יהודית עוצבו על ידי דיכוי.

מה-7 באוקטובר 2023 בדרום ישראל, ל-2018 בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, ל-1999 במרכז הקהילתי היהודי בלוס אנג'לס, ל-1986 בבית הכנסת "נווה שלום" באיסטנבול, ל-1974 בבית הספר היסודי "נתיב מאיר" במעלות, ליום הכיפורים ב-1973 ברמת הגולן, ל-1972 באולימפיאדת מינכן ובנמל התעופה לוד, ל-1967 במיצרי טיראן, לשנות ה-40 וה-30 בגרמניה ובמרכז אירופה, ל"תחום המושב" במפנה המאה ה-19 ברוסיה, ל-1679 בתימן, ל-1492 בספרד, 1394 בצרפת, 1290 באנגליה, למסעות הצלב של ימי הביניים, ל- 629 בגליל, ל-73 לספירה בירושלים, ל-586 לפנה"ס ביהודה, 722 לפנה"ס בשומרון… ולמאה ה-13 לפנה"ס במצרים – העם היהודי הושפל, נודה, גורש, שועבד, ונטבח במשך אלפי שנים.

בפרפראזה על השורות הנאמרות מדי שנה, זה שנות דור, בשולחן סדר הפסח: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם (זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים) […] בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".

עבור יהודים בכל רחבי העולם, ההיסטוריה של הטראומה הבין־דורית שלנו היא נדבך מרכזי בכל דיון על אודות עתידנו.

ליותר מדי אמריקנים, במיוחד מהדור הצעיר, חסרה הבנה של ההיסטוריה הזו. מאחר שחלק מהיהודים באמריקה הם סיפור הצלחה, ומאחר שישראל הגדילה את כוחה ואת שטחה, יש אנשים שמרגישים שהיהודים־האמריקנים אינם פגיעים; שיש לנו די כוח וביטחון על מנת להתגבר על דעות קדומות וחוסר סובלנות; שהפכנו, אם להשתמש בז'רגון של חלקם, ל"מדכאים".

למעשה, תיאוריות קונספירציה אנטישמיות משחזרות שוב ושוב את הדינמיקה הזו, על ידי שימוש בַהצלחות שהעם היהודי רשם – כנשק נגדו. אבל עבור יהודים־אמריקנים רבים, כל העוצמה והביטחון שמהם אנו נהנים, תמיד נראים הפכפכים. לא משנה כמה טוב מצבנו – הכל יכול להילקח מאיתנו בן־רגע. ככה זה. אנחנו צריכים רק להתבונן במאה הקודמת, כמה דורות אחורה, כדי להיווכח כיצד זה עלול לקרות.

אני זוכר שסבי סיפר לי בילדותי שבמלחמת העולם הראשונה הוא תמך בגרמניה על פני רוסיה, בגלל שהגרמנים התייחסו ליהודים הרבה יותר טוב מהרוסים. בעשור הראשון של המאה ה-20, היהודים־הגרמנים היו אחת הקבוצות האתניות השלוות והמשגשגות באירופה.

אבל בתוך עשור, הכל השתנה. כאשר הנאצים צעדו לראשונה ברחובות וערכו עצרות בגנות מה שכינו "אנשי הכספים הבינלאומיים, ספסרי המלחמה והקומוניסטים", גרמנים רבים בעלי רצון טוב שתקו, או צעדו לצדם, בלי להבין בדיוק לְמה הם מסייעים.

כשאדולף היטלר עלה על דוכן הנואמים כמה שנים אחר כך ברייכסטאג, כבר היה ברור שהמונחים "אנשי הכספים הבינלאומיים, ספסרי המלחמה והקומוניסטים" מייצגים את העם היהודי – שאותו היטלר גם כינה "טפיל" הניזון מהגוף ומהעבודה היצרנית של אומות אחרות.

הנאצים הכינו אט־אט את הקרקע לְמה שהיטלר תיאר בסופו של דבר כמטרתו האמיתית: "השמדת הגזע היהודי באירופה". ורבים מאותם גרמנים בעלי רצון טוב, שצעדו בשנים הראשונות למען עלייתו של היטלר, נשארו על הגדר גם לאחר שכוונותיו המחרידות התבררו. התוצאה, כפי שכולנו יודעים, היא רצח העם השיטתי ביותר בהיסטוריה האנושית. שישה מיליון יהודים הושמדו במהלך שנים ספורות, בזמן שאחרים העלימו עין.

ההיסטוריה מלמדת שהאנטישמיות מושרשת עמוקות בתרבות האירופית. תמיד טענתי שזה הרעל שבבסיס החברה האירופית – בדיוק כשם שגזענות נגד שחורים היא הרעל שבבסיס החברה אמריקנית. ואף על פי שעברנו כברת דרך רצינית מאז גרמניה הנאצית, זו הסיבה שיהודים כה רבים חוששים מההפגנות של היום, בעיקר באירופה.

מה שמתחיל הרבה פעמים כביקורת לגיטימית נגד מדיניות ישראל, או אפילו כדיון בנושאים דתיים, כלכליים ופוליטיים, עלול לחצות את הגבול לאזור אפל יותר – להתקפה על יהודים רק כי הם יהודים.

ברור לי שלרבים מהצועדים בארצות הברית כיום אין כוונות זדוניות, אבל כשיהודים שומעים סיסמאות כמו "מהנהר ועד הים" – סיסמה מכוננת של חמאס, ארגון טרור שלא בדיוק מסתיר את כוונתו להשמיד את היהודים, בישראל וגם בעולם – הם מתחילים לדאוג. כשאנחנו רואים בהפגנות שלטים שאומרים ש"כל האמצעים כשרים", אחרי המתקפה האלימה ביותר אי פעם נגד אזרחים ישראלים, אנחנו מזדעזעים מהיחס האגבי למעשים ברבריים שכאלה.   

כשאנו רואים מפגינים במצעד חג ההודיה של רשת חנויות הכלבו "מייסיז" משווים את רצח העם שביצעו הגרמנים בשואה לפעולות שנוקט הצבא הישראלי כדי להביס את חמאס ולהגן על אזרחי ישראל, אנחנו בהלם. וכשאנחנו רואים אנשים וגופי תקשורת כה רבים נותרים ניטרליים ביחס לטענות האבסורדיות הללו, אנחנו מתאכזבים עמוקות.

יותר מכל, אנחנו מודאגים – באופן טבעי, בהתחשב במהלך ההיסטוריה – מהמקום שאליו הסנטימנט הציבורי הזה עלול להוביל.

עבורנו, זה לא תרגיל אינטלקטואלי. יהודים רבים חשים שמדובר בהישרדות האישית שלהם. קחו לדוגמה את ההיסטוריה של המשפחה שלי. סבי הגיע לאליס איילנד בגיל צעיר מאוד ממזרח אירופה, ללא השכלה וללא פרוטה. הוא היה ילד רחוב שגנב תפוחים מעגלות שוק בניסיון לשרוד, אבל חלם על עתיד ורוד יותר עבורו ועבור משפחתו.

סבי החל לעבוד כפועל בתעשיית הנייר באוטיקה, ניו יורק, ועזר להקים שם את איגוד העובדים, אבל הוא איבד את עבודתו בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. אז הוא חזר לניו יורק וקנה עסק קטן להדברה. הבן שלו – אבא שלי – ירש את עסק ההדברה שלו. אבי נאבק ובקושי הצליח לסגור את החודש. אבל ביחד עם אמי, הוא יצר עבורנו בית יציב ואוהב, שאִפשר לנו לשגשג.

ובזכות הסובלנות והפתיחות וההזדמנויות שהן מנת חלקהּ של דרך החיים האמריקנית, אני עומד בפניכם היום כמנהיג הרוב בסנאט – הדרגה הבכירה ביותר שנבחר ציבור יהודי אי פעם הגיע אליה בהיסטוריה של המדינות הזאת. רק באמריקה יכול היה בנו של מדביר לגדול ולהפוך ליהודי הראשון שמנהיג מפלגה בסנאט. אבל חשוב גם לומר: זהו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי.

בזמן שסבי הגיע לאמריקה ופגש הזדמנויות, רבים מאחיו, בני דודיו, דודותיו ודודיו, ובני משפחה נוספים, נותרו מאחור באירופה. כשהייתי ילד, סבי סיפר לי כיצד ענפים רבים כל כך של העץ המשפחתי שלנו נגדעו לתמיד. בשנת 1941, כשהנאצים פלשו לאוקראינה – היא היתה אז חלק מגליציה, פולין – הם ביקשו מהסבתא רבא שלי – אשתו של רב מוערך בקהילה – לאסוף את ילדיה, נכדיה וניניה במרפסת ביתם, שהיה סמוך לכיכר העיר. יותר מ-30 אנשים בגילאי שלושה חודשים ועד 85 שנים הצטופפו על המרפסת, והנאצים הכריחו את האזרחים היהודים שנותרו בעיירה להתאסף סביב ולצפות. כשהנאצים הורו לסבתא רבא שלי לבוא איתם, היא סירבה – והם, תגובה, ירו בכולם בנשק אוטומטי. בתינוקות, בזקנים, ובכל מי שביניהם.

הסיפור הזה הדהד בי בעוצמה כששמעתי לראשונה את פרטי הטבח של ה-7 באוקטובר. הייתי בסין כחלק ממשלחת דו־מפלגתית של חברי סנאט, שמטרתה היתה לעודד את הנשיא שי ג'ינפינג לפתוח את השווקים הסיניים לחברות אמריקניות ולעצור את זרימת הפנטניל (משכך כאבים אופיואידי ממכר; המתרגמת) לאזורנו.

כשהזוועות של ה-7 באוקטובר החלו להיחשף, שגרירת ישראל בסין שיתפה אותי במה ששמעה שזה עתה קרה בבארי: מחבלי חמאס נכנסו לקיבוץ בשעת בוקר מוקדמת והרגו יותר מ-120 תושבים יהודים, מזקנים ועד לתינוקות. למרבה הצער, זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי על מעשים נפשעים שכאלה, שמתבצעים כנגד היהודים.

רוב, אם לא כל היהודים־אמריקנים, מכירים סיפורים דומים לסיפור של משפחתי. ורובנו, אם לא כולנו, שמענו את הסיפורים האלה מגיל צעיר. הם ייוותרו חקוקים על לוח ליבנו למשך כל ימי חיינו.

כל היהודים־אמריקנים נושאים עמם את רקמת הצלקת הזאת של טראומה בין־דורית, וזה משפיע ישירות על האופן שבו אנו חווים את השיח הנוכחי. אנו רואים ושומעים דברים אחרת, מכיוון שאנו רגישים מאוד לקיפוח ולזוועות שעלולים להיגרם כתוצאה מהפיכתם של היהודים למטרות – אם לא נוקיע זאת מתוכנו בצורה נחרצת.  

וזה מחזיר אותי להווה.

בעוד שמפגינים רבים רואים לבטח במעשיהם ביטוי של חמלה ושל סולידריות עם העם הפלסטיני, הרבה יהודים־אמריקנים חשים שחלקיו הקיצוניים של השיח הנוכחי נותנים דרור לרעיונות אפלים, שתמיד ארבו מתחת לפני השטח.

האנטישמים תמיד השתמשו בשמות קוד במטרה להגדיר את היהודים כבלתי ראויים לזכויות המוקנות לקבוצות אחרות. אני מאמין שרבים קוראים "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" לא בגלל שהם שונאים יהודים, אלא בגלל שהם תומכים בעתיד טוב יותר עבור פלסטינים. אבל אין חולק שחמאס וארגוני טרור אחרים השתמשו בסיסמה הזו כדי להביע את כוונתם להשמיד את העם היהודי – לא רק בישראל, אלא בכל פינה של כדור הארץ.

בהתחשב בהיסטוריה של דיכוי, גירוש ואלימות מדינתית, שכמו מוטבעת בדי־אן־אי היהודי, האם באמת אפשר להאשים את היהודים בכך שהם – אנחנו – שומעים מסר אנטישמי אלים ובוטה בכל פעם שאנו נתקלים בסיסמה הזאת? אנחנו לא צריכים להשלים עם שפה כזאת, כמו שאנחנו לא משלימים עם ביטויים גזעניים אחרים. 

וזה נכון גם לגבי מתנחלים יהודים ימנים־קיצונים, שמשתמשים גם הם בשפה שיש לגנותה, ושמאמינים שלא צריך להיות אף פלסטיני בין הנהר לים. האנטישמים מנצלים את התנועה הפרו־פלסטינית כדי לעודד שנאה וחוסר סובלנות כלפי יהודים. אבל במקום לגנות את ההתנהגות המסוכנת הזו, אנו רואים כל כך הרבה מחברינו, במיוחד צעירים המשוועים לצדק, מסייעים בבלי דעת למטרתם.

וגרוע מכך, רבים מחברינו ומבני בריתנו – שלתמיכתם אנו זקוקים כעת יותר מתמיד, ברגע זה של כאב יהודי עצום – ביטלו את החששות הללו. פתאום הם לא רוצים לשמוע על אנטישמיות, או על המטרה האולטימטיבית של חמאס. כששאלתי כמה מהצועדים מה לדעתם צריך לעשות עם חמאס, לא היתה להם תשובה. נראה שלרבים מהם כלל לא אכפת.

וכך נותרו היהודים־אמריקנים – כך לפחות אנחנו רואים את זה – להרהר לבדם במשמעות של כל מה שקרה, ובשאלה לאן זה עוד יכול להוביל.

האם אתם יכולים להבין מדוע יהודים מרגישים בודדים, כאשר אנו שומעים מפגינים מהללים את חמאס וחוזרים אחר הסיסמאות המרושעות שלו? האם אתם באמת יכולים להאשים אותנו שאנחנו מרגישים פגיעים רק 80 שנה אחרי שהיטלר חיסל מחצית מהאוכלוסייה היהודית בעולם, בזמן שמדינות רבות הפנו לנו עורף? האם אתם יכולים להבין את הפחד העמוק שיש לנו ממה שחמאס עלול לעשות אם רק יניחו לו לנפשו?

ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו לקח שקשה לשכוח: בסופו של דבר, אנחנו לבד.

כנער שגדל בברוקלין בשנות ה-50 וה-60, הרחק מישראל, אני זוכר שהרגשתי את הבדידות הזאת על בשרי. כשרבות מחברות התעופה בעולם החרימו את ישראל כדי לא לפגוע בהתקשרויות העסקיות שלהן עם העולם הערבי, הערצתי את "אייר פראנס" כי רק הם הסכימו לטוס לישראל. אפילו העדפתי את קוקה־קולה על פני פפסי, כי הם עשו עסקים בישראל וסירבו להשתתף בחרם המוטה. בגיל מבוגר יותר, אני זוכר שצעדתי לבד בדממה לשיעור בתיכון ג'יימס מדיסון עם טרנזיסטור צמוד לאוזניי, מאזין לדיווחי החדשות על מלחמת ששת הימים ומתפלל לאלוהים שישראל תשרוד.

בנוסף לתחושת הבדידות, התחושה הדומיננטית השנייה שהעם היהודי סבל ממנה לאורך ההיסטוריה היא הלהב המשוננת של המוסר הכפול, שהיא הדרך שבה העולם נוהג באנטישמיות שוב ושוב.

מבחינת העם היהודי, מאז ומעולם היה מוסר כפול והוא שורש האנטישמיות. המוסר הכפול הוא פשוט מאוד: סטנדרטים של התנהגות שנחשבים לטובים מספיק עבור כולם, לעולם לא ייחשבו כטובים מספיק ביחס ליהודים. כשמגיע הזמן לחפש את האשמים בבעיה כלשהי, היהודי הוא תמיד המטרה הראשונה. בעשורים האחרונים, המוסר הכפול הזה מתבטא בכך שרוב העולם מתייחס לישראל בצורה אחת ואילו לכל מדינה אחרת בצורה שונה.

המוסר הכפול הזה התבהר לי כשהייתי במכללה. אני זוכר את היום שבו שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, הוזמן לבוא להרצות בקמפוס, שעה שהארגון הרדיקלי "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" ומפלגת הלייבור הבריטית ניהלו קמפיין נגד זכות הקיום של ישראל. 2,000 איש התאספו באודיטוריום גדול לראות את השגריר אבן, וחברי "סטודנטים למען חברה דמוקרטית" והלייבור ישבו בגלריה ותלו כרזה שקראה: "להילחם באימפריאליסטים הציונים".

כשחברי ארגוני הסטודנטים הרדיקליים ניסו להוריד אותו מהבמה בצעקות, אבן הצביע לעבר המפגינים בגלריה ובטון שליו אך עוצמתי אמר דברים שלעולם לא אשכח, ושאצטט כעת באופן חופשי: "אני מדבר אליכם שם למעלה בגלריה: בכל פעם שעם מממש את הזכות שלו להגדרה עצמית, אתם מוחאים לו כפיים – הניגרים, הפקיסטנים, הזמבים. את כולם אתם מברכים על כך שקיבלו מדינה משלהם. יש רק עם אחד, שכשהוא זוכה למדינה, אתם לא מוחאים לו כפיים, אתם מגנים אותו – וזה העם היהודי. אנחנו היהודים רגילים לזה. חיינו עם מוסר כפול במשך מאות שנים. תמיד היו דברים שהיהודים לא יכלו לעשות… כל אחד יכול להיות חקלאי, אבל לא היהודי. כל אחד יכול להיות נגר, אבל לא היהודי. כולם יכלו לעבור למוסקבה, אבל לא היהודי. ולכל אחד יכולה להיות מדינה משלו, אבל לא ליהודי. יש לזה מילה: אנטישמיות, ואני מאשים אתכם בזה". המפגינים עזבו בבושת פנים.   

המוסר הכפול הזה נוכח גם כיום באמריקה, והוא שוב מותיר את היהודים בתחושת בידוד ובדידות.

מייד לאחר המתקפה הברוטלית של ה-7 באוקטובר על אזרחים חסרי הגנה, קשישים, נשים ותינוקות, מספר לא מבוטל של אנשים פסחו על הבעת הזדהות עם הקורבנות כי נחפזו למצוא את האשָם במתקפה בפעולות העבר של ממשלת ישראל. האם ניתן לדמיין מתקפת טרור מחרידה שכזו במדינה אחרת שהיתה זוכה לתגובה זהה? וכאשר מחבלי חמאס מסתתרים בכוונה תחילה מאחורי פלסטינים חפים מפשע, בידיעה שרבים מאותם אזרחים ימותו כתוצאה מהתגובה הישראלית, מדוע נראה שהביקורת על מותם של האזרחים מופנית אך ורק כלפי ישראל, וכלל לא כלפי חמאס?

ליבי נשבר על אלפי האזרחים הפלסטינים שנהרגו בסכסוך הזה, וקראתי לממשלת ישראל בהזדמנויות רבות לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים. אולם בכך שאנשיו ביצעו זוועות אכזריות כל כך נגד ישראל ב-7 באוקטובר, לפני שהתגנבו חזרה למנהרותיהם מתחת לבתי חולים ומחנות פליטים בעזה, הזמין חמאס ביודעין מחיר אזרחי עצום, תוך ניצול המוסר הכפול שרבים כל כך בעולם נוקטים כלפי ישראל.

הרשו לי לחזור ולומר שזה לא פוטר כמובן את ישראל מהאחריות להגן על חיי פלסטינים חפים מפשע, והייתי מבּין הראשונים שאמרו למנהיגים הישראלים שהם חייבים לפעול על פי הדין הבינלאומי. אני גם נלחם למען סיוע הומניטרי קריטי לפלסטינים – שהסנאט הזה, תחת הנהגתי, פועל לספקו.

על כן אני נושא דברים בחדר זה היום. אני מדבר כדי להזהיר, בהתבסס על לקחי ההיסטוריה.

עלינו לגנות את האנטישמיות באופן נחרץ בכל פעם שאנו מבחינים בה, לפני שהיא תתפשט ותהפוך לדבר־מה גרוע אפילו יותר, וזאת ללא כל קשר לעמדתנו ביחס למלחמה בעזה. משום שכעת, היא־היא הדבר שיהודים־אמריקנים חוששים ממנו יותר מכל. העלייה החדה באנטישמיות שאנו חווים כרגע באמריקה החלה לאחר האלימות הקשה ביותר שבוצעה ביהודים מאז השואה. ההשתלחויות נגד ישראל בעקבות ה-7 באוקטובר חוצות לעתים קרובות מדי את הגבול בואכה אנטישמיות מובהקת, שכמותה לא ראינו במדינה הזאת שנות דור – אם בכלל.

לכן חשוב שנקרא לה בשמהּ בכל פעם שאנחנו נתקלים בה:

אחרי ה-7 באוקטובר, כשאורגנו בפילדלפיה חרמות נגד עסקים יהודיים שאין להם כל קשר לישראל – זו אנטישמיות!

אחרי ה-7 באוקטובר, כאשר צלבי קרס הופיעו על קירות של מעדניות יהודיות באפר איסט סייד בניו יורק – זו אנטישמיות!

אחרי ה-7 באוקטובר, כאשר מפגינים בקליפורניה צעקו לעבר יהודים־אמריקנים, "היטלר היה צריך לגמור אתכם!" – זו אנטישמיות!

אחרי 7 באוקטובר, כשסנאטורית יהודייה־אמריקנית אוימה באלימות בגלל דעותיה על ישראל – זו אנטישמיות!

אחרי ה-7 באוקטובר, כאשר סטודנטים בקמפוסים של מכללות ברחבי הארץ, העונדים כיפה או מגן דוד, ספגו הטרדות, השמצות מילוליות, דחיפות, ואפילו יריקות וחבטות – זו אנטישמיות!

אחרי ה-7 באוקטובר, כשכותב במגזין שמאלי בולט כינה את העצרת הפרו־ישראלית בוושינגטון "עצרת שנאה" – זו אנטישמיות!

השתתפתי בעצרת הזאת כי אני מאמין שצריך להיות מקלט לעם היהודי. לא בגלל שאני מעודד אלימות כלפי פלסטינים, או כלפי כל עם אחר.

ואחרי ה-7 באוקטובר, כשתלמידים בתיכון הילקרסט בקווינס השתוללו במסדרונות ודרשו לפטר מורה רק בגלל שהשתתפה בעצרת שתומכת בישראל, ואילצו אותה להתחבא במשרד נעול במשך שעות בזמן שהצוות נאבק להחזיר את השליטה במסדרונות – זו אנטישמיות!

לצאת מבית הספר כדי לצעוד עבור תמיכה בפלסטינים זה לגיטימי לחלוטין. אבל להכריח מורה יהודייה להישאר נעולה במשרד משום שהשתתפה בעצרת תמיכה בישראל – זו אנטישמיות טהורה. למעשה, המורה הזאת יושבת היום בגלריה. הזמנתי אותה לבוא ולהאזין, ולכבוד הוא לי שהיא נענתה להזמנתי. זה אומץ אמיתי. ואני מאמין שזה מעיד על העוצמה שבה יהודים־אמריקנים רבים חשים כלפי הנושא הזה. היא ביקשה להישאר אנונימית ואני מבקש לכבד זאת. אבל אני אומר לה מעומק ליבי: תודה שאת כאן, ותודה שאכפת לך.

מניתי כעת דוגמאות ספורות מתוך רבות כל כך, המעידות כיצד האנטישמיות התגברה דרמטית מאז ה-7 באוקטובר. אולם לדמוקרטיה הפלורליסטית, הרב־תרבותית, שורשים חזקים באמריקה. זהו המקום שבו יהודים רבים הצליחו לשגשג לצד כל כך הרבה קבוצות מהגרים אחרות. אסור לנו לשכוח כמה זה מיוחד. ואסור לנו לעולם להפסיק להילחם עבור זה.

כל האמריקנים חולקים אחריות ומחויבות להשיב מלחמה שׁערה בכל פעם שאנו רואים התגברות של דעות קדומות. לכן הפנייה שלי לעם האמריקני, מכל הדתות והמגזרים, היא זו: ראשית, תלְמדו את ההיסטוריה של העם היהודי, שננטש שוב ושוב על ידי בני ארצו – שנותר בודד ומבודד להילחם באנטישמיות לבדו – ונשא בתוצאות הרות אסון.

שנית, דחו את המוסר הכפול חסר ההיגיון והאנטישמי ששוב ושוב ננקט כלפי מצוקת הקורבנות והחטופים היהודים; כלפי חלק מפעולות ממשלת ישראל; ואפילו כלפי עצם קיומה של מדינה יהודית.

שלישית, הַבינו מדוע יהודים מגינים על ישראל – לא כי אנחנו רוצים לפגוע בפלסטינים, אלא כי אנחנו חוששים מעולם שבּו ישראל תיאלץ לסבול את קיומן של קבוצות כמו חמאס, שרוצות למחוק את כל העם היהודי מעל פני האדמה. אנו חוששים מעולם שבּו ישראל, מקום המפלט של העם היהודי, לא תתקיים עוד. אם ישראל תחדל להתקיים, לא יהיה לעם היהודי לאן ללכת כשיסבול מרדיפות במדינות אחרות.

כאדם בוגר, אני זוכר שצפיתי בסבי, אחד הבודדים במשפחתו ששרדו את השואה, פורץ בבכי כשביקר בפעם הראשונה בישראל. זה לא היה קשור לפוליטיקה, כסף או גזענות, בטח לא לכוח קולוניאלי דכאני. זו היה עניין אנושי צרוף; הקתרזיס הרגשי של אדם שמשפחתו נעקרה וחוסלה, שסוף סוף דורך במקום מקלט עבור בני עמו.

רבים כל כך מהדודים, בני הדודים והאחיינים שלי היו חיים כיום לוּ מדינת ישראל היתה קיימת לפני מלחמת העולם השנייה. יהודים־אמריקנים רבים חוששים ממה שצופן העתיד, בהתבסס על הלקח ההיסטורי החוזר ונשנה. יהודים־אמריקנים רבים רואים במוסר הכפול של חלק ממתנגדי ישראל אנטישמיות מובהקת, וכך גם בהתקפות על יהודים רק כי הם יהודים, ללא כל קשר למה שקורה בישראל.   

ואולי הגרוע מכל – יהודים־אמריקנים רבּים חשים עליהם להתמודד עם כל זה לבדם, שהם נזנחו על ידי חברים ובעלי ברית רבים מדי בשעת המשבר הגדול ביותר שלהם, בעת שפשעי שנאה אנטישמיים נמצאים בעלייה מטאורית בכל רחבי המדינה.

אני מפציר בכל אדם, קהילה ומוסד לעמוד לצד יהודים־אמריקנים ולהוקיע את האנטישמיות על כל צורותיה, ובמיוחד את המוסר הכפול שננקט נגד העם היהודי במשך דורות, בניסיון לבודד אותנו.

זו העת לסולידריות. עתיד הניסוי האמריקני כולו מונח על הכף, לא פחות.

האם באפשרותנו כאומה להתריס נגד מהלך ההיסטוריה האנושית, שבמהלכה העם היהודי נוּדה, גורש ונטבח שוב ושוב? אני מאמין שהתשובה לכך חייבת להיות "כן" מהדהד. ואני אעשה כל שביכולתי – כמנהיג הרוב בסנאט, כיהודי־אמריקני, כאזרח של חברה חופשית, כאדם – כדי שזה יקרה.

אמן כן יהי רצון.

תרגום: דפני קסל

על צ'ק שומר

מנהיג הרוב בסנאט וסנטור מטעם מדינת ניו יורק. דבריו לקוחים מנאום שנשא בסנאט האמריקני ב-29 בנובמבר 2023.