אם נבקש מאזרח ישראלי לשרטט איך מתחלקות העמדות הפוליטיות של המפלגות השונות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, סביר שהוא יצייר ציר שבקצהו האחד ממוקמים פתרונות המבוססים על פשרה בין ישראל לפלסטינים והיפרדות לשתי מדינות ובקצהו השני – פתרונות של מדינה אחת. אם נכנה את פתרונות הקצה הללו בשם על פי גודל השטח שעליו תשמור מדינת ישראל באמצעותם, נוכל לקרוא לקצה הראשון מינימליזם ולקצה השני מקסימליזם. למרבה הצער, חלוקה כזאת של המחלוקת הפוליטית לא תעזור לנו להבין כמה מהתופעות הבסיסיות ביותר בפוליטיקה הישראלית כיום. בעיקר, היא מתקשה להסביר מה ההבדל בין מפלגות שמאל למפלגות מרכז בנושא המדיני ובדומה לכך, גם אם במידה פחותה, מה ההבדל בין מפלגות הימין השונות. לכאורה, כל המפלגות מכחול לבן שמאלה תומכות בפתרון של שתי מדינות. מימין לליכוד, וגם בקרב מרבית הח"כים של הליכוד עצמו, קיימת התנגדות לקיום מדינה פלסטינית ותמיכה בסיפוח ובהחלת ריבונות לכל הפחות על שטחי C, שהם כ-60% משטח הגדה המערבית. 

תשובה אפשרית אחת היא שלמעשה אין הבדל בין המפלגות השונות בכל גוש, והמבנה המפלגתי משקף בסך הכל סכסוכים פוליטיים קטנוניים ובעיות של אגו. תשובה שנייה היא שהמפלגות השונות מסכימות בנושא המדיני אבל חולקות זו על זו, ולכן נפרדות זו מזו, בנושאים אחרים כמו כלכלה או יחסי דת ומדינה. יש מידה של אמת בשתי התשובות הללו. במאמר הזה אציע תשובה שלישית שבלעדיה לא נוכל להבין בצורה הנכונה את הדיון בנושא המדיני. על פי התשובה הזאת, בישראל של 2019 חלק ניכר מהמחלוקת ומהדיון בנושא הסכסוך אינם נוגעים יותר לפתרון הרצוי, אלא לאפשרות יישומו. שאלת היתכנות הפתרון נוגעת במיוחד לפתרון שתי המדינות, שהוא עדיין הפתרון המועדף על מרבית הישראלים, והיא בעלת השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. 

חלקו הראשון של המאמר יעסוק בניתוח האופן והסיבות לכך שהאמונה בהיתכנות הפתרון נהפכה לגורם המסביר המרכזי של מחלוקות פוליטיות בנושא הסכסוך כיום ובשאלה מדוע השתיקה היחסית של הנהגת השמאל, שהופרה רק לאחרונה, והאמביוולנטיות במסרים של המרכז בסוגיה זו – משחקות שתיהן לידי הימין. כחלק מהניתוח אצביע על שלוש תפיסות שגויות המעגנות את האמונה שפתרון של שתי מדינות הוא בלתי אפשרי: אין פרטנר פלסטיני לקידום המהלך; פינוי – שחייב להיות חלק מפתרון שתי מדינות – יוביל לטרור; פרויקט ההתנחלויות הוא בלתי הפיך. חלקו השני של המאמר יעסוק בכל אחת מהתפיסות הללו בתורן ויסביר מדוע הן שגויות. 

ציר לשלום

כדי להבין את השיח הפוליטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשור האחרון, צריך להוסיף לתרשים החד-ממדי בעל הציר האופקי שבין מדינה אחת לשתי מדינות, שהוזכר בתחילת המאמר, ציר נוסף, אנכי, שמשקף את העמדות השונות ביחס למידת היכולת של ישראל לעצב את גורלה. בקוטב העליון נמצאים מי שמאמינים שגורלנו בידינו, ובתחתיתו – מי שחושבים שאנחנו נתונים בידי הגורל. לתכונה הזאת – האמונה כי בכוחנו להשפיע על מציאות חיינו – קוראים סוכנוּת (agency). ישראלים המאמינים שישראל יכולה לפעול לקראת פתרון של הסכסוך מאמינים שכמדינה, לישראל יש סוכנות בכל הנוגע לשאלה המדינית המרכזית שעל סדר יומה. מי שאינם חשים כך ומאמינים שהתנאים הופכים כל פתרון שאינו ניהול הסכסוך ללא ישים, מכחישים את הסוכנות הזאת. 

תומכי הסיפוח-עכשיו והמדינה הדו-לאומית נמצאים בחלקו השמאלי העליון של התרשים – הם מאמינים שאנחנו יכולים לפעול למציאות של מדינה אחת בין הירדן לים. אנשי הסיפוח-עכשיו למעשה כבר פועלים בשלטון ובשטח כדי לכונן את המציאות שאליה הם שואפים. קרובים יותר לראשית הצירים נמצאים תומכי סיפוח שטח C כמו איחוד מפלגות הימין וחלק ניכר מחברי הליכוד. הם מתנגדים לפתרון של שתי מדינות, אבל חששות מפני ניסיון לכונן מדינה אחת מובילים אותם לרעיונות חסרי פשר כדוגמת סיפוח שטח C – שכדאי לזכור שהוא נטול רציפות טריטוריאלית לישראל או לפלסטינים – בלי לספק תשובות של ממש לשאלה מה יקרה בשאר השטח. קרוב לתחתית הגרף בחלקו השמאלי נמצא בנימין נתניהו. לא ברור עד הסוף היכן הוא עומד בשאלת הפתרון הרצוי לסכסוך, אבל אין שום ספק בנוגע למיקומו בציר האנכי: עמוק בחלקו התחתון של התרשים, כמי שמאמין שנגזר עלינו לחיות לנצח על חרבנו ולכן הוא מזהיר מפני כל יוזמה ופועל להרוג אותה ברכות (אם היא מגיעה מוושינגטון של הנשיא דונלד טראמפ) או עם פטיש חמישה קילו (אם היא מגיעה מאירופה). 

התועלת האמיתית במפה הדו-ממדית מתגלה בפענוח של ההבדלים בין השמאל למרכז. שני המרכיבים המרכזיים של כחול לבן – יש עתיד של יאיר לפיד וחוסן לישראל של בני גנץ – מביעים תמיכה עקרונית במציאת פתרון לסכסוך, אך ספקנות מעשית ביכולת להשיגו. רוב חברי הרשימה, ובפרט ראשיה, תומכים בפתרון שתי המדינות (אם כי לא כולם; למשל, משה בוגי יעלון ואנשי רשימתו). המצע של כחול לבן כולל אמירות על הצורך ביוזמה אך מדגיש יותר את מה שלא תעשה מאשר את מה שכן. גם במישור הפומבי, במשך רוב מערכת הבחירות דיברו חברי כחול לבן יותר על גבולות העשייה המדינית-ביטחונית שמטרתה הגעה להסדר – שנפרד בדבריהם מהשלום שלו הם מייחלים – מאשר על תוכנה: הם מפגינים עמימות ביחס לאפשרות שיפנו התנחלויות, לא אומרים דבר על הגבולות העתידיים של ישראל, נמנעים מהתייחסות להעברת אחריות לרשות הפלסטינית ואפילו למשא ומתן עמה, ולא מתארים את מפת הדרכים שתוביל אותם לשלום. בשמאל, לעומת זאת, גם מרצ וגם העבודה מציגות תוכניות מדיניות מפורטות לפתרון הסכסוך הנוגעות בשאלות שהמרכז ממסמס שסעיפים בהן אף כוללים לוח זמנים מפורש. תוכניות אלה נמצאות, לעתים יותר ולעתים פחות, בקדמת המצע הפוליטי של שתי המפלגות. במלים אחרות, ההבחנה בין הרצון בפתרון שתי המדינות לאמונה שניתן להשיגו מבדילה בין השמאל למרכז: בשמאל נמצאות המפלגות שפונות למי שמאמינים בשני הדברים, ובמרכז – אלה שפונות למי שמאמינים שהפתרון רצוי אך בלתי מושג.

המציאות הזאת אינה מאפיינת רק את נבחרי הציבור של המרכז, אלא גם את בוחריהן של המפלגות. ד"ר אלון יקטר מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' מארק טסלר מאוניברסיטת מישיגן פירסמו לאחרונה את ממצאיו של מחקר שערכו על התנהגות בוחרי המרכז הישראלי. בסקרים חודשיים הנערכים בקרב הציבור הישראלי מתגלה שמאז אמצע העשור הקודם נפער פער קבוע בין התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות ובין האמונה בישימות שלו. במקביל, ניתוח של בוחרי מפלגות מרכז מסביר שהגורם היחיד שמצליח לנבא את ההצבעה החוזרת ונשנית למרכז, גם אם מייצגת אותו מפלגה אחרת בכל מערכת בחירות, הוא אחיזה בסט האמונות הכפול ביחס לסכסוך: תמיכה בפתרון ופסימיות בנוגע להשגתו. שום גורם אחר שלרוב מסביר התנהגות פוליטית – דת, מצב כלכלי או אמונות פוליטיות אחרות – אינו מצליח לספק חיזוי טוב יותר לתמיכה בהן. 

הסוכנות היהודית

הגישה נטולת הסוכנות, מהימין ועד השמאל, נשענת על שלוש אמונות משתקות: אין פרטנר פלסטיני ובהיעדרו אין טעם לפעול למען הסדר; נסיגה מכל שטח תוביל לפגיעה בביטחון; פרויקט ההתנחלויות בלתי הפיך במידה כזאת שהסדר אינו אפשרי באמת. מאז חזרתם להנהגת הממשלה ב-2009 עשו נתניהו ושותפיו להובלת הימין כל שניתן כדי להעמיק את אחיזתן של האמונות המשתקות הללו. ראשי הליכוד הקפידו לצייר את הנהגת הרשות הפלסטינית כסרבנית שלום וכעוינת לישראל, חרף שיתוף הפעולה הביטחוני העקבי והמאבק של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בטרור. שוב ושוב הצהירו שכל שטח שישראל פינתה נהפך לבסיס לטרור וחידדו את תחושת האימה מפני הנזק הביטחוני שיגרמו, לטענתם, ויתורי השמאל. מספיק לחשוב על סרטון הקברים של הליכוד בקמפיין הבחירות האחרון כדי לראות כיצד מועבר המסר. לבסוף, במגבלות הלחץ הבינלאומי חתרו ממשלות הימין בעשור האחרון להעמיק את פרויקט ההתנחלויות בשטח ובחוק, והניחו לגופי הלובי של ראשי המתנחלים לחזק את שליטתם בשולחנות מקבלי ההחלטות במפלגות הימין.

מהצד השני, כבר צוין שראשי מחנה המרכז אינם מציעים כל הסבר איך ינועו לעבר פתרון וכך מסייעים להנצחת התחושה שאין פתרון מלבד חוסר פעולה ישראלי בכיוון של שתי מדינות, אבל גם בשמאל לא נעשה די כדי להסביר לציבור רחב בישראל כיצד יושג הפתרון שבו הוא מעוניין אבל אינו מאמין בהיתכנותו. מי שיעיין במצע המדיני של מרצ יכול לחשוב שהמורכבות של יישום הפתרון של שתי מדינות לא גברה במאום בעשורים האחרונים. במצע המדיני שפירסמה העבודה לקראת בחירות 2019 ניכרת לראשונה תחילתה של התמודדות שיטתית עם שלושת המכשולים, אבל זהו חידוש בהשוואה לקו הרשמי של המפלגה בשנים האחרונות. ברובו של הזמן, העיסוק של השמאל בפתרון מדיני התמקד בצורך להגיע לפתרון והתוכניות המדיניות נראו לרוב יותר כמו קווי מתאר לפתרון מאשר הצעה לדרך ממשית ללכת בה לקראתו. זהו אמנם שיפור ביחס למרכז, אך גם עם תוכניות מדיניות ברורות יותר במערכת הבחירות האחרונה, השמאל לא יוכל לצמצם את הפער בין ההסכמה בנוגע לאופי הפתרון ובין חוסר האמונה ביישומו בלי שיציע תשובה מלאה ושיטתית לשלוש השאלות המטרידות את הישראלים. 

חמור מכך, מכיוון שכולנו תלויים במנהיגות הפוליטית ובמעצבי הדעות כדי לארגן את משמעות המציאות הפוליטית שלנו והאירועים המתרחשים בה, היעלמות מחנה המרכז-שמאל הפוליטי מהשיחה האקטיבית נהפכת לנבואה המגשימה את עצמה. פרטים ועמים שאינם מאמינים ביכולת לפעול מאבדים אותה, ומחנה פוליטי שמנהיגיו מלבים בשתיקתם או בעמימותם את התחושה שאנחנו חיים במציאות שלא נוכל לקבל עליה שליטה ולנווט אותה –  לא יעלה בדעתו אפשרות אחרת. 

במשך השנים נכשלו נציגיהם בכנסת ובממשלה של תומכי פתרון שתי המדינות בייצוג האינטרס הזה, כשמפלגות המרכז ולעתים גם העבודה סייעו להעמקת משבר האמון ביכולת להגיע לפתרון. תחילתם של הדברים בהצהרתו של אהוד ברק לאחר כישלון שיחות הקבע בשנת 2000 כי אין פרטנר פלסטיני, והמשכם בגיבוי הקואליציוני שהעניקו מפלגות המרכז והעבודה לממשלות בראשות נתניהו – קדימה בראשות ציפי לבני, העבודה (ומפלגת עצמאות בראשות ברק שהתפצלה ממנה) ב-2009 ויש עתיד ב-2013. גיבוי זה שחק עוד ועוד את האמונה שאפשר להגיע לפתרון מדיני. מחזור בחירות לאחר מחזור בחירות, מפלגות מרכז ושמאל העבירו קולות של תומכי פתרון שתי המדינות למחנה שנלחם נגד יישום הפתרון וכדי להחליש את האמונה בו. 

וכך, שלוש האמונות שכולאות אותנו במעגל הספקנות ביחס לאפשרות היישום של פתרון שתי המדינות שולטות בתודעה הציבורית הכללית וניזונות מהעובדה שהן מאותגרות לעתים רחוקות, שלא לומר מחוזקות, באמצעות מנהיגי המחנה בשמאל ובמרכז. אבל אסור לנו להסתפק בתשובה הזאת. מחובתנו להבין מדוע הן גם מתקבלות כל כך על הדעת. 

הראיה החשובה ביותר להטמעתן של כל השלוש קשורה לתוצאות ההתנתקות מעזה: ממשלתו של אריאל שרון הבטיחה לישראלים שיפור במצבם הביטחוני לאחר הנסיגה מעזה והמעיטה בחשיבותם של האיומים שרצועת עזה יכולה להציב על ישראל. תחזיות שעזה תשגשג תחת שלטון הרשות הפלסטינית התבדו ובמקומן התבסס בשטח שלטון עוין לישראל בעל יכולות צבאיות מתקדמות יחסית. במישור הפוליטי, מיד לאחר ההתנתקות זכתה חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שהתקיימו בראשית 2006 ובכך זכתה בשליטה בממשלה הפלסטינית. כשנה לאחר מכן, ביוני 2007, השתלטה התנועה פיזית על רצועת עזה וגירשה משם את הרשות הפלסטינית ובכך שחקה עוד יותר את מעמדו של נשיא הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן). לבסוף, הזיכרון ההיסטורי הציבורי שנותר מפינוי רצועת עזה הוא המאמץ העצום שהיה כרוך בפינוי 8,000 מתנחלים בלבד והכישלון המתמשך בסיום תהליך קליטתם חזרה בשטח מדינת ישראל. הלקח עבור ישראלים רבים מסיפור האירועים כפי שתואר כאן (ומראיות נוספות) הוא שהעברת שטח לפלסטינים תהיה חסרת אחריות, גם אם היה ברור לידי מי מהפלסטינים עלינו להעביר אותו, ושפינוי מתנחלים כחלק מקידום פתרון מדיני יהיה מעשה בלתי אפשרי. חשוב להבהיר: הדימוי הציבורי שעל פיו הנסיגה מעזה הזיקה לביטחון הישראלי שגוי. למרות חסרונותיה המוזכרים כאן, ההתנתקות תרמה באופן חד-משמעי לביטחון הישראלי. דווקא בגלל הפער הזה, כל פתרון בגדה המערבית יחייב מענה לכל הכישלונות – האמיתיים והמדומים – שנקשרו בהתנתקות.

במצב הקיים, כמעט מובן מאליו מדוע המצביעים מעדיפים שוב ושוב את נתניהו והמחנה הפוליטי ההולך בעקבותיו. מי שטוען כי אין מה לעשות פרט לניהולו של הסכסוך, כי לנצח נחיה על חרבנו וכי המחירים שישראל משלמת על המשך השליטה בפלסטינים הם בלתי נמנעים אולי אינו קולע לדעת רבים, אבל המציאות שהוא מנהל תואמת את טענותיו ומאששת את תחושת הבטן של רובנו. וגם זו יציבות.

ובכל זאת, לא הכל אבוד. רוב הציבור הישראלי עדיין משוכנע בצורך בפשרה ולכן המשימה כעת, אם נחזור לרגע לראשית המאמר ולשרטוט שני הצירים, היא לא להניע אותו על הציר האופקי של השיחה – בין המינימליזם למקסימליזם – אלא לחולל שינוי במיקומו על גבי הציר האנכי: להתגבש מחדש סביב עמדה חד-משמעית וברורה, שאינה רק תומכת בפשרה אלא גם מאמינה בסוכנות שלנו כחברה וכמדינה לקדם אותה. אפשר להתחיל לעשות זאת באמצעות תשובות לשלוש האמונות המשתקות שמזינות את דעת הקהל בנוגע לחוסר היכולת של ישראל להגיע לפתרון שתי מדינות. חלקו השני של המאמר מבקש לסייע במשימה זו. 

אמונה ראשונה: אין פרטנר – ואין מה לעשות

את הטענה כי אין פרטנר פלסטיני ניתן להבין בשני אופנים, אך לפני שאפרט מהם ואתמודד איתם, אדגיש שגם אם היא נכונה לחלוטין, תהיה זו שגיאה חמורה לגזור ממנה את המסקנה שישראל אינה יכולה לנוע לעבר פתרון שתי המדינות כבר כיום. 

אופן ההבנה הראשון של הטענה הוא שאין שום מנהיג פלסטיני שמוכן לקיים הסדר מדיני עם ישראל. על פי הראייה הזאת, אין הבדל של ממש בין הנהגת הרשות הפלסטינית ובין הנהגת חמאס ושתיהן כאחת חותרות להשמיד את ישראל. גם הציבור הפלסטיני לעולם לא ישלים עם קיומה של ישראל, מנקודת המבט הזאת, ולכן אין טעם לנסות להידבר עם מנהיגיו. האופן השני שבו ניתן להבין את האמירה שאין פרטנר פלסטיני הוא כי ייתכן שקיימת מנהיגות פלסטינית, ואפילו חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית, שיהיו נכונות להגיע להסכם שלום, אך אין להן עוצמה מספקת שתהפוך אותן לצד רלוונטי למשא ומתן.

המובן הראשון נתמך באמצעות שני טיעונים מרכזיים – התנהלותם של אבו מאזן ושל הרשות הפלסטינית שבראשה הוא עומד וחוסר הנכונות של הפלסטינים להסכים להצעות שניתנו להם בעבר. שני הטיעונים הללו שגויים עובדתית. אבו מאזן, שמוביל את הרשות הפלסטינית מאז 2005, מתנגד בעקביות בכל שנות שלטונו לאלימות פיזית נגד ישראל, מנחה את אנשיו להילחם בטרור ודבק במהלכים מדיניים ולא אלימים נגד ישראל גם בתקופות של תסכול עמוק מצדו. צריך גם להזכיר כי במשך כל העשור האחרון, בעודו מקדם מדיניות ימין, ניהל נתניהו עם אבו מאזן משא ומתן גלוי וחשאי באמצעות נציגים פוליטיים ואישיים. 

גם סירובו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית נחשב לסימן לכך שאין פרטנר פלסטיני להסדר. העובדה שמצרים וירדן לא נקראו מעולם להכיר באופייה היהודי של ישראל, אמירות פלסטיניות על כך שישראל מוזמנת לקבוע את אופייה בעצמה וההכרה הפלסטינית הרשמית בישראל ב-1993 – כל אלה נשכחו מול מה שנראה לישראלים רבים כסירוב להכיר בעובדה ברורה מאליה. ייתכן שהפלסטינים לא יהיו מסוגלים להסכים עם אף ממשלה ישראלית על קווים להסדר בירושלים ובסוגיית הפליטים, אבל אין ספק שהעמדת הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית דווקא כנקודת מוצא למשא ומתן אינה מקדמת שום אפשרות להגיע לדיון מהותי בסוגיות הקבע. ומה עם הפרטנר הישראלי? דמיינו מה היה קורה לו בבית ראש הממשלה היה יושב מנהיג שמגיע מהמרכז או השמאל – האם גם אז לא היה עם מי לדבר ברמאללה? כמה מהר היו מתחדשות השיחות המדיניות הגלויות? ממשלות נתניהו השקיעו מאמץ אדירים כדי לנכר את ההנהגה הפלסטינית ואין ספק שהצליחו בכך. השאלה המתבקשת, אם כך, היא אם נכון לצפות שיהיה פרטנר פלסטיני המוכן לשיחות שלום כאשר ניכר שממשלת ישראל אינה פרטנר לשיחות כאלה.

הטיעון הרווח המצטרף לשניים הקודמים, ועל פיו ספק רב אם הפלסטינים יסכימו אי פעם לאיזושהי הצעה שתונח בפניהם, נתמך בדרך כלל על ידי האופן שבו הסתיימו שיחות אבו מאזן ואהוד אולמרט. האחרון הניח על השולחן הצעה לאחר שהודיע על סיום תפקידו כראש הממשלה בשל ההליכים הפליליים נגדו, אך אבו מאזן לא הגיב. רבות כבר נאמר ונכתב על השאלות מדוע לא השיב אבו מאזן לאותה הצעה ואם היה נענה לה לו אולמרט היה ממשיך בתפקידו או לבני היתה מחליפה אותו בלשכת ראש הממשלה במקום נתניהו. לענייננו במאמר זה חשובות דווקא שתי נקודות שאינן מושפעות מהותית מהדיון במגעי אולמרט-אבו מאזן: האחת היא שאובדן האמון הישראלי ביכולת להשיג הסכם שלום אינו קשור באופן משמעותי לכך שהפלסטינים לא השיבו להצעת אולמרט. הוא החל לפני אולמרט ולא השתנה משמעותית מאז. השנייה היא כי גם אם קיים ספק ביחס ליכולת למצוא מרחב הסכמה בין ישראל לפלסטינים, אין זו סיבה טובה מספיק שלא לנהל מגעים מדיניים עם הפלסטינים או ליזום מהלכים מצדה של ישראל שמטרתם להבטיח כי ביום שבו תהיה נכונות פלסטינית להגיע להסכם (בהנחה שאין כזו כיום), הוא יהיה פשוט ככל הניתן ליישום.

זה מוביל לאופן השני שבו ניתן להבין את טענת ה"אין הפרטנר", אופן שמעלה את השאלה אם בהינתן ממשלה שמוכנה לדון עם הפלסטינים ברצינות על הסדר קבע יהיה בצד השני מי שיוכל ליישם הסכם כזה. הרשות הפלסטינית אינה שולטת במלוא השטח הפלסטיני. מאז 2007 נמצאת רצועת עזה תחת שליטת חמאס ולכן גם אם יושג הסדר כלשהו עם אש"ף (שהרשות הפלסטינית פועלת מטעמו), הוא לא יכלול באופן מעשי את הרצועה. במובן זה, אכן אין פרטנר אחד שיכול להבטיח בקלות הסדר עם הפלסטינים, כפי שנדמה היה שיש קודם לכן. זאת ועוד, אבו מאזן כבר בן 83 ואינו אדם בריא במיוחד, ולא ברור מי יתפוס את מקומו כשלא יוכל עוד לכהן כנשיא הרשות הפלסטינית. במדינות שבהן מתקיימות בחירות באופן סדיר, חילופי מנהיגות כאלה אינם מעוררים קושי מיוחד, אך הבחירות האחרונות ברשות הפלסטינית התקיימו לפני יותר מעשור. מוטב היה לו מי שיירש את אבו מאזן היה עומד בפני הסכם מדיני חתום כעובדה מוגמרת, בדומה לאופן שבו ממשלת האחים המוסלמים במצרים מצאה את עצמה ב-2012 מחויבת להסכם השלום עם ישראל. אך כיוון שלא סביר שהסכם כזה ייחתם לפני שינוי משמעותי בזירה הפלסטינית, השאלות מי יחליף את אבו מאזן וכיצד תיראה הרשות הפלסטינית ביום שאחריו נותרות פתוחות ואיתן גם היכולת להתייחס להסכם כזה כאפשרות ריאלית בטווח הקצר. 

ועל אף כל אלה, אני חוזר ומתעקש כי שאלת הפרטנר אינה מכשול להתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות משתי סיבות. הראשונה היא המהלכים שישראל יכולה לעשות בכוחות עצמה והשנייה היא שהאופן שבו אנו פועלים משפיע על השאלה אם יהיה פרטנר בעתיד. כפי ש"מפקדים למען ביטחון ישראל" טוענים בתוכנית ביטחון תחילה שלהם, וכפי שטענו גם אחרים, לישראל יש מרחב פעילות רב, וחשוב לא פחות – הכרחי לאינטרסים שלה, להתקדם בו לפני שהיא מגיעה לסוגיות שידרשו הסכמה או שיתוף פעולה פלסטיניים החורגים מהתיאום הביטחוני המתקיים כבר כיום. הפעולה החשובה ביותר היא פינוי ההתנחלויות הנמצאות בעומק השטח המיועד בבירור למדינה פלסטינית אם זו תיהנה מרצף טריטוריאלי. דוגמאות נוספות ובעלות חשיבות פחותה הן שחרור הרסן על בנייה פלסטינית בשטחי C כדי לתת מענה לאוכלוסייה הפלסטינית הגדלה וכן נכונות לשתף פעולה עם תוכניות שכבר קיימות לפיתוח כלכלי של המשק הפלסטיני.

התשובה המרכזית לטענת היעדר הפרטנר היא שיש בכוחם של מעשי ישראל למוסס פרטנר או לבסס אותו. ככל שישראל מאותתת בפעולותיה שאין היא מעוניינת בצבירת כוח על ידי המוסדות הפלסטיניים וככל שהיא מתרחקת מפתרון של שתי מדינות, בעיקר במדיניות ההתנחלות שלה, היא מפחיתה מהאינטרס הפלסטיני להעמיד הנהגה שמרוכזת במשילות פנימית. ישראל אינה יכולה להחליף את הפלסטינים בבניית מוסדות אפקטיביים, אבל היא בהחלט יכולה שלא להפריע או להפריע פחות. במובנים מסוימים, היא עשתה זאת בשנים האחרונות – בצמצום מספר המחסומים בין הערים הפלסטיניות ובהתרת בנייתה של העיר רוואבי – אך אפשר לעשות יותר: לשחרר רסנים לפעילות פוליטית, אזרחית וכלכלית פלסטינית בגדה ולשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים בגיבוש תוכניות אפקטיביות לבניין יכולות מוסדיות בצד הפלסטיני. 

גם רצועת עזה משפיעה פחות מכפי שנדמה על השאלה אם אנו מסוגלים לפעול כעת כדי לייצר תנאים מתאימים לפתרון שתי המדינות. סיום הנוכחות האזרחית בגדה וגיבוש מתווה המענה הביטחוני שם יכולים להתקדם במנותק כמעט לחלוטין מהשאלות כיצד ומול מי פועלת ישראל ברצועה. בסופו של דבר, התגבשותו של שלטון פלסטיני אפקטיבי בגדה לצד יוזמה ישראלית מדינית שלא באה רק כתגובה לטרור הם אינטרסים עצמאיים של ישראל. הם גם יגדילו את הסיכוי לאיחוד פוליטי פלסטיני תחת שלטון המחויב להסכמים עם ישראל יותר מאשר כל פעולה אחרת שנוכל לנקוט.

אמונה שנייה: נסיגות פוגעות בביטחון

האמונה השגויה השנייה שמעגנת את הספקנות ביחס ליישומו של פתרון מדיני היא החשש מפני השלכות ביטחוניות של תנועה לעבר מציאות של שתי מדינות. עבור ישראלים רבים, הנסיגה מעזה הוכיחה כי שטח שיימסר לשליטה פלסטינית ייהפך לבסיס פעולה לארגוני טרור ויפחית את הביטחון הישראלי בעורף. אכן, אם תנסה ישראל לסגת כיום מהגדה המערבית כפי שנסוגה מרצועת עזה בקיץ 2005 – בתוך שבועות ספורים ותוך הצמדת הנסיגה האזרחית והנסיגה הצבאית – סביר שהמסגרת הפוליטית שתתגבש בגדה תהיה של מדינה כושלת. לרשות הפלסטינית אין כיום היכולות המוסדיות לתפוס את השטח שתפנה ישראל. זו בלי ספק תוצאה של כישלון פלסטיני בבניית היכולות הללו ב-25 השנים שעברו מאז נחתמו הסכמי אוסלו, אך לישראל ולהתנהלותה ככוח כובש ב-51 השנים האחרונות היה תפקיד קריטי ביצירת המצב הזה. אבל, וחשוב להדגיש זאת, איש אינו מציע נסיגה כזאת. הצעדים שבהם מדובר בשלב הנוכחי הם צעדים להיערכות אזרחית מחדש, ולא לצמצום מהיר ומקביל של הנוכחות הצבאית הישראלית בגדה. פינוי התנחלויות יקל על מערכת הביטחון להעניק ביטחון לאזרחי ישראל ובה בעת יסייע להכשרת התנאים לפתרון של שתי מדינות.

בקרב מרבית אנשי המקצוע שעסקו בשאלת הביטחון הישראלי בגדה בשנים האחרונות שוררת הסכמה כי המשך המצב הנוכחי פוגע בביטחון הישראלי הן בגדה עצמה והן בראייה כוללת. זאת, עוד לפני שעוסקים בהשלכות המדיניות והביטחוניות הרחבות של המשך השליטה הישראלית בשטחים והבנייה בהתנחלויות. מחקר של מרכז מולד מצא שההגנה על ההתנחלויות מאריכה את קו המגע שעליו צריך צה"ל להגן בגדה, שמרבית הכוחות בגדה עסוקים בהגנה על ההתנחלויות ולא בסיכול טרור ושאינטרסים הקשורים להתנחלות יותר מאשר לביטחון מונעים את סגירת גדר ההפרדה יותר מעשור וחצי לאחר שהחלה בנייתה. אין פלא, אם כן, שיותר ויותר אנו שומעים קולות הקוראים לפעולה ישראלית חד צדדית, אך שונה מהותית מזו שננקטה בעזה. התרגום המעשי של הגישה הזאת הוא למהלכים שמטרתם לסיים את הנוכחות האזרחית בגדה, כלומר – לפרק את ההתנחלויות בעיקר ממזרח לגדר ההפרדה, תוך המשך השליטה הביטחונית בשטח עד שיושג הסדר מדיני יציב עם הפלסטינים. פירוק ההתנחלויות הוא אינטרס ביטחוני, אם כן, וגם אינטרס מדיני, משום שהן הסיבה לרוב המוחלט של הביקורת הבינלאומית על ישראל. החוק הבינלאומי מכיר בכיבוש שמטרתו להגן על האינטרסים הביטחוניים של הצד הכובש, אך לא בכיבוש שמטרתו יישוב השטח הנכבש. 

בפשטות, את הביטחון לאזרחי ישראל מספקת מערכת הביטחון – ולא ההתנחלויות. מהלכים שמקרבים אותנו להיפרדות מהפלסטינים ולפתרון של שתי מדינות ומשמרים בטווח הקצר והבינוני את השליטה הביטחונית על הגדה רק יגבירו את הביטחון הישראלי.

אמונה שלישית: אי-אפשר לפנות את ההתנחלויות

מסקנת שני החלקים הקודמים היא שההתקדמות האפשרית ביותר וגם הנחוצה ביותר לעבר פתרון שתי המדינות בעת הנוכחית היא בעיקר בצמצום הנוכחות האזרחית הישראלית בגדה ובפרט ממזרח לגדר ההפרדה. בהנחה שיש לישראל אינטרס לפנות התנחלויות, חוסר האמונה ביכולתנו לעשות זאת מבוסס על שתי טענות נפרדות: הראשונה היא שלא ניתן יהיה לפנות מתנחלים מבתיהם, והשנייה היא שגם אם הם יפונו מבתיהם יהיה בלתי אפשרי לקלוט אותם בצורה הוגנת בתוך ישראל הריבונית. כמו בטענת פינוי השטחים, גם כאן משמשת ההתנתקות כבסיס ראייתי כביכול: אם פינוי של כ-8,000 מתנחלים דרש כוח אדם עצום והיערכות לוגיסטית מסיבית, איך ניתן יהיה לפנות כ-100 אלף בני אדם? יתרה מזאת, אם קליטת אותם 8,000 בני אדם לא הושלמה יותר מעשור לאחר שפונו מבתיהם, איך תקלוט המדינה בהצלחה מספר גדול פי 12 של אזרחים? מדובר בשאלות סבירות לחלוטין ועל תומכי פתרון שתי המדינות להיות מוכנים להשיב עליהן.

מעבר לקו הירוק מתגוררים כיום כ-630 אלף ישראלים (מתוכם כ-220 אלף מתגוררים בשכונות היהודיות במזרח ירושלים). כדי לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי סביר לצד ישראל, יהיה צורך בפינוי של כ-125 אלף מהם. מדובר בכ-31 אלף משקי בית. הערכה זו מניחה שישראל תוכל לספח לשטחה התנחלויות הסמוכות לגדר, חלקן מהגדולות שבהתנחלויות, כמו גם את גוש עציון, השכונות היהודיות במזרח ירושלים וההתנחלויות המרכזיות המקיפות את העיר (ובפרט מעלה אדומים וגבעת זאב). מטבע הדברים, ככל שישראל תמשיך לבנות בהתנחלויות בעומק הגדה, המספר הזה צפוי לעלות ואיתו המחיר הכלכלי והחברתי של הפינוי. 

מסקרים שנעשו בעבר עולה כי כרבע מהמתנחלים יסכימו לפינוי מרצון אם יפוצו. בנוסף, כ-45% מהמתנחלים הם מתחת לגיל 17 ולכן ניתן להניח שהצעירים שבהם יתפנו עם משפחותיהם. זאת ועוד, היכולת להתבסס בשטחים כיום תלויה במידה לא מבוטלת בתמיכה ממשלתית אקטיבית, בין היתר בדמות הטבות מס, מענקי איזון לרשויות מקומיות חלשות ותשלומים עבור חינוך בדגש על הסעות ותעסוקה. צמצום הדרגתי של היקף התמיכה הניתן להתנחלויות יעודד בחירה בחלופת פינוי מרצון. 

מכל האמור כאן עולה ששיעור לא מבוטל מתוך המתנחלים שיצטרכו להתפנות יעשו זאת ללא התנגדות, אם יינתנו להם או להוריהם חלופת מגורים מתאימה ופיצוי הולם. כך ייוותרו בסופו של דבר אלפים ספורים של מתנחלים שיסרבו להתפנות שלא בכוח, ובכלל זה באמצעות הפעלת כוח מינימלי וללא אלימות, בדומה לכוח שנדרש לפינוי רצועת עזה ב-2005. מתוכם, חלק מהמסרבים יהיו מי שרואים בהתנחלויות פרויקט בעל חשיבות לתפקיד המשיחי של ישראל ושעבורם הקמת ההתנחלויות נועדה מלכתחילה למנוע פינוי של שטח והקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, הם יהיו היוצאים מן הכלל, וגם אותם לא יהיה צורך לפנות בלוח זמנים דחוס כמו זה שהוצב לפינוי הרצועה וניתן יהיה לבצע את הפינוי בהדרגה, לאורך תקופה ממושכת, ולהקצות כוחות מצומצמים יותר למשימה הזאת.

הצלחתו של הפינוי מרצון תלויה בקיומה של חלופת מגורים הולמת ובפיצוי למפונים עבור ביתם. חלופת מגורים אינה רק ארבעה קירות ורצפה לישון עליה, אלא היא כוללת גם מענה קהילתי מתאים, מוסדות חינוך ותעסוקה או לכל הפחות גישה אליהן. מאפייני התעסוקה הקיימים בהתנחלויות מפשטים במידה רבה את החלק התעסוקתי במשוואה, משום שהצורך בשירותיהם של אותם 20% מהמתנחלים המועסקים בחינוך – כמו גם עבודתם של אלה מהמתנחלים המועסקים בשטח ישראל – צפויים להישאר בעינם גם לאחר מעבר לישראל, בפרט אם הקהילות הקיימות ישמרו על תצורתן ומוסדות החינוך שלהן יועתקו עמן. במחקר שביצעה חברת התכנון אורבניקס עבור תנועת "עתיד כחול לבן" ב-2011 נבחנה השאלה אם קיימות במדינת ישראל עתודות תכנוניות שיאפשרו לקלוט כ-100 אלף מתנחלים מ-25 אלף משקי בית באזורים מתאימים בשטחה. אף שהמחקר נעשה על בסיס מספר גבוה של מפונים מהנדרש במציאות – ובהתאמה, גם מתוך דרישה לתשומות כלכליות גבוהות שיידרשו מהרשויות הקולטות בתרחיש המתואר – התשובה היתה חיובית באופן נחרץ. גם אם נבחנו רק תוכניות בנייה מאושרות, היה די בהיצע של המלאי התכנוני ביישובים עירוניים של 2011 כדי להספיק לקליטת כל המשפחות, תוך המשך מענה לביקוש השוטף לדיור בארץ בשנים שלאחר מכן. 

סביר להניח שהנתונים בשטח השתנו מאז עריכת המחקר ב-2011, אך הממצא היסודי עומד בעינו: מדינת ישראל מסוגלת להעמיד פתרונות דיור ראויים לכ-30 אלף משפחות. סביר שבשלב ראשון הפתרונות הללו יכללו אתרים זמניים. מפונים שלא יצטרכו פתרון קהילתי יוכלו להשתמש בסכום הפיצויים שיקבלו כדי לרכוש דירה מתוך ההיצע הקיים בשוק. עבור היתר ייבנו פתרונות קבע בתוך שנים אחדות. בשיחות שערכתי עם מומחים על שאלה זו עלתה לא אחת ההשוואה לקליטת יהודי ברית המועצות לשעבר: מחד גיסא, ישראל קלטה במשך כעשור כמיליון עולים בהצלחה יחסית; ומאידך גיסא, תהליך המעבר ממגורים באתרים זמניים למגורי קבע התארך מעבר למצופה, ותהליכי הבנייה והתכנון לא התנהלו באורח מסודר והובילו במקרים מסוימים לבנייה באיכות נמוכה ובמקומות שלא היה צריך לבנות בהם (סמוך למחצבות, אתרי טיפול בשופכין וכדומה). 

למרבה המזל, קיימים הבדלים מהותיים בין קליטתה של "עליית המיליון" לתרחיש הקליטה של מפונים עתידיים מההתנחלויות: ב-1990 בלבד עלו לישראל יותר עולים מברית המועצות מאשר כלל המתנחלים שפינויים המדורג צפוי; בעוד שהגעתם של יהודי ברית המועצות לשעבר היתה בלתי צפויה במידה מסוימת ונבעה ממצב חירום, כאן מדובר בפעולת מדינתית יזומה שמאפשרת היערכות מראש לגידול בביקוש לדיור; גם אפשרות הפקת הלקחים עומדת לנו. תהליך קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר כבר התרחש, וכמוהו גם הכישלון בקליטת מפוני רצועת עזה. אין סיבה שהרשויות והמשרדים המתאימים לא ילמדו את שניהם בעת הצורך וייערכו בצורה טובה לתהליך הפינוי העתידי. 

משימה פוליטית

הניתוח במאמר זה מוביל למסקנה כי האתגר הרעיוני של תומכי פתרון שתי המדינות כיום הוא לשכנע את אזרחי ישראל כי ניתן לנוע לעבר יישום הפתרון, גם אם לא ברור מתי יושג במלואו. הימנעות מהתמודדות עם שאלת אופן ההגעה לפתרון רק תחזק את מתנגדי הפתרון ואת אלה שמאמינים באוזלת ידה של ישראל. אולם כדי לעשות זאת, עלינו להתמודד עם חששות אמיתיים של הציבור הישראלי כי יוזמה ישראלית תוביל לשחיקה בביטחון, כי אין מול מי לפעול וכי ההתנחלויות הצליחו במשימה שהציבו להן אבות הפרויקט: לשנות את  המציאות בשטח כך שלא ניתן יהיה להגיע לפתרון מדיני לעולם. מי שמאמינים בטענות הללו אינם יכולים עוד לתמוך ברצינות בפתרון שתי המדינות ועליהם להשלים עם הסטטוס קוו או להניח את התשתית למדינה דו-לאומית. 

אך אין סיבה להאמין בהן. בסיס יציב לדחייתן עומד לצד מי שמאמינים כי גם היום האפשרויות שלנו לקידום פתרון שתי המדינות תלויות קודם כל בנו וכי הפתרון אינו רק כדאי ונחוץ, אלא גם אפשרי: פירוק הנוכחות האזרחית בגדה תוך המשך נוכחות צבאית עד להגעה להסדר קבע וליישומו יגביר את הביטחון הישראלי וייצר תנאים למימוש פתרון מלא של שתי מדינות בעתיד; שאלת הפרטנר שנויה במחלוקת, אבל חשובה פחות מהנפח המיוחס לה, מכיוון שלישראל יש מרחב פעולה רב שאינו דורש הסכמה מהפלסטינים או יכולת עמידה עצמאית שלהם ועצם התנועה לעבר פתרון מגדילה את הסיכוי שיימצא פרטנר בבוא העת; וסיום פרויקט ההתנחלויות יהיה קשה יותר היום מכפי שהיה בשנות ה-90 או אפילו לפני עשור, במובן התודעתי שלו, אך במישור המעשי הוא אפשרי לגמרי. 

עם זאת, יישום הפתרון יהיה מורכב וידרוש עבודת מטה רבה. עלינו להניח שהרגישות הפוליטית שבעיסוק ממשלתי וצבאי בפינוי התנחלויות ובסיום הנוכחות האזרחית בגדה תמנע מעבודת המטה הזאת להתבצע לפני שתוקם ממשלה החותרת לקידומו של פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שראינו, השלמת הפרטים של תמונת הפעולה לקראתו יכולה למלא תפקיד משמעותי בהפיכתו לישים יותר פוליטית, שכן היא תשכנע ישראלים כי הוא אפשרי מעשית. אנו זקוקים לעבודת המטה כדי שנוכל להכריז על המהלך, אך יהיה קשה לייצר אותה עד לאחר שהמהלך יוכרז. הפתרון המתבקש הוא להישען על הידע הלא-ממשלתי הרב הקיים בחוגי שמאל כיום. הצבעתי קודם לכן על כמה מחקרים רלוונטיים שבוצעו בעבר בשאלות השונות, בדגש על שאלת הביטחון והפינוי. עם זאת, המחקרים הללו הם לרוב ברמת פירוט נמוכה ובחלק מהמקרים טעונים עדכון. בנושא הביטחוני, השלב הבא הוא להציע את מבנה הפעולה המפורט כולל כוחות ומשימות שיידרשו כדי להבטיח ביטחון כשצה"ל כבר לא יידרש להגן על רבבות אזרחים ישראלים בשטח פלסטיני עוין. פקודת המבצע בוודאי תשתנה כשצה"ל יונחה ליישם אותה, אך העבודה לא תתחיל מאפס. התשתית הדרושה לפינוי צריכה לכלול בנייה מחדש של מאגרי מידע רלוונטיים על הצרכים של האוכלוסייה שתפונה, פיתוח התשתית החוקית הן לפינוי והן לקליטה מחדש במדינת ישראל, ותחילתה של עבודת התכנון העירוני והארצי המקצועית לקליטה. 

במישור הפוליטי, הזנחתה של שאלת היישום גובה מחיר של ממש. ללא הנהגה פוליטית שתאמץ את עבודת המטה ותמקד את מסריה בשאלת הישימות של פתרון שתי המדינות ובחובה להיאבק באישים, באמונות ובמהלכים המרחיקים אותו, אזרחי המדינה לא ייחשפו לרעיונות הללו. התוצאה היא שלצד דור המבוגרים המיואש, גדל כיום בישראל דור שאינו מסוגל לדמיין מציאות מדינית אחרת מזו שלתוכה נולד. מי שהצביעו לראשונה בבחירות הנוכחיות היו לכל היותר בני 12 כשנבחר נתניהו ב-2009. תקופת הנעורים והבגרות המוקדמת שלהם עברה עליהם בעידן שבו אין מי שמסביר למה הפתרון המוצע להם לאמץ הוא גם מעשי. הגישה הזאת מובילה במקרה הטוב לתמיכה במפלגות מרכז, ובמקרה הסביר לאימוץ תפיסות ימין משום שלאורך זמן יש מחיר נפשי אמיתי לאמונה בפתרון שאדם משוכנע כי לא יושג לעולם. לאורך זמן, אין תוחלת לאמירה שעלינו לתמוך בפתרון שתי המדינות אם אנחנו לא עושים את מה שדרוש כדי להטמיע את האמונה בכוחנו לקדם אותו. למרבה השמחה, ניצנים של שינוי בגישה הזאת מתחילים להיראות, ומה שנשאר לעשות הוא להבטיח שהם ימשיכו להתחזק ויכו שורש.