מה שלא הולך בכוח

7 באוקטובר פער פצע עמוק בתפיסת המציאות הישראלית. מאז אותו בוקר – ובמשך זמן ארוך – אף אדם בישראל לא חש מוגן ובטוח. תחושת הביטחון – הנדבך הבסיסי ביותר בחיינו בישראל, כפרטים וכקולקטיב – התמוססה. ישראל איבדה את שליטתה על חלק נכבד משטחה ומאוכלוסייתה, שהיו נתונים לחסדי גורם זר ואכזר שעשה בהם כבשלו וזרע מוות והרס בממדים מחרידים.

אפשר לראות את כל מה שקרה מאז אותו יום מסויט כניסיון ישראלי להשיב את הביטחון שאבד. עד כה, האמצעי העיקרי בשירות מטרה זו הוא כוח צבאי, שמופעל בממדים ובהיקפים שלא הכרנו קודם. התגובה העזה של ישראל למתקפת חמאס זכתה לתמיכה מקיר לקיר בתוך ישראל. הציבור דרש להשיב לארגון הטרור מנה אחת אפיים והתרה בצה"ל לתקוף בצורה חסרת תקדים – עד כדי כך ששבועיים וחצי של כתישה מהאוויר שקטלה אלפים מתושבי עזה, עוד לפני תחילת התמרון הקרקעי, נתפסו בעיני רבים כמענה רפה למוראות השבת השחורה.

מאז השימוש בכוח רק התעצם, וקרוב לשלושה חודשים אחרי תחילת המערכה, לא ברור לאן הוא מוביל. כעת יש הכרח לשאול: האם אזרחי ישראל יותר בטוחים עכשיו? האם השבנו את הביטחון שאובדנו טלטל אותנו כל כך? האם אנחנו קרובים להשבת הביטחון, וכל מה שמפריד בינינו לבינו הוא רק מכפלה של זמן וכוח?

התשובה לכל אלה היא "לא" מהדהד. הכתישה – בין אם באמתלה של השגת הרתעה או כחלק מהמאמץ למוטט את חמאס – הפכה למטרה בפני עצמה. הנחת העבודה היא שמה שלא עבד עד עכשיו בכוח, חזקה עליו שיעבוד בעזרת עוד כוח. האם זה משום שהערבים מבינים רק כוח, או משום שכוח הוא השפה היחידה שישראל דוברת? לא ברור. מכל מקום, לישראל יש פטיש רב־עוצמה, ולכן כל מה שנקרה בדרכה נראה לה כמו מסמרים שהיא נחושה למחוץ. גם אם, כפי שכבר התברר באורח טראגי, חלק מהמסמרים הללו הם חטופים ישראלים.

האובססיה הישראלית לכוח מנוגדת להיגיון הבריא: גם אם ישראל בנתה בעשרות שנים ובתמיכה אמריקנית נדיבה את "הצבא החזק ביותר ברדיוס של 1,500 קילומטר", כדברי אהוד ברק, הדעת נותנת שכוח לבדו לא ישיג ביטחון. בשוך הכתישה, כדי לייצר ביטחון ארוך טווח ויציבות מול הפלסטינים, לא מספיק להסתמך על שימוש בכוח, שליטה והרתעה. לא יהיה מנוס מחתירה להסדרים מדיניים שיתבססו גם על הגשמת חלק מהיעדים ומהרצונות של הגורמים הפלסטיניים המתונים, באופן שיגרום להם להימנע מאלימות ולהיאבק בה.

המכה שגם שיטוח הרצועה לא תמחוק

אפילו בעת הלחימה, הסתמכות על כוח בלבד לא תעזור להחזיר 129 חטופים ששוהים בעזה, נכון למועד כתיבת הדברים. אט־אט מחלחלת ההבנה – בניגוד לדבריהם של דוברי צה"ל, הרשמי והלא־רשמיים באולפנים – שהתמרון הקרקעי לא תרם דבר לשחרור החטופים. אם כבר, להפך. העובדה הלא־נעימה, שבישראל מנסים להתכחש לה מאז 7 באוקטובר, היא שחטיפת האזרחים והחיילים המאסיבית היא מכה אסטרטגית שמציבה את חמאס ביתרון על ישראל, שגם שיטוח הרצועה בשלמותה לא יוכל למחות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

חמאס, בהיבט זה, ממשיך להחזיק את ישראל במבושיה, למרות דברי הרהב של נתניהו על כיתור ביתו של יחיא סינוואר. הצעתו של איתמר בן גביר להוציא להורג מחבל חמאס עצור בכל יום שבו החטופים לא מוחזרים, אמירתו של בצלאל סמוטריץ' כי הדרך להשיב את החטופים היא "להשמיד את חמאס, שלא יהיה עם מי לדבר בצד השני" והצעתו של עמיחי אליהו להטיל פצצת אטום על עזה, הן התבטאויות מופקרות שמעמידות את חיי החטופים בסכנה גדולה אף יותר. כמוהן גם קריאות של פרשני ימין כמו צבי יחזקאלי ואליהו יוסיאן להרג סיטונאי בעזה כמפגן גבריות שישיב את הכבוד שאבד ב-7 באוקטובר – כאילו שהעוינות הפלסטינית היא תוצאה של גישה ישראלית רכרוכית.

האמירות הללו גם מבטאות היגיון רחב יותר, גם אם הן לוקחות אותו לקצהו המכוער. זהו אותו ההיגיון שגורס גם כי ישראל יכולה לנהל מלחמה כאוות נפשה מבלי להידרש לשאלת היום שאחרי. מה שמאפשר את ההיגיון הזה הוא ההנחה שישראל יכולה להתנהל כאילו יש לה כוח ויכולת בלתי מוגבלים לעצב את המציאות הביטחונית, וכאילו ביטחונה לעולם אינו מושפע מרצונותיהם וממעשיהם של שחקנים אחרים.

לפי תפיסה זו, איש לא יכול להכתיב לנו מה לעשות: לא העולם, לא האמריקנים ובטח לא הערבים. אנחנו ורק אנחנו נקבע מה נעשה – ונשמור לעצמנו את הזכות להשתמש בכל הכוח שיידרש כדי לעשות זאת. ואם זה לא ימצא חן בעיני העולם, לא נורא – תמיד נהיה חזקים דיינו כדי להגן על עצמנו וכדי לכפות את רצונותינו על הזולת.

הליכה עם הראש בקיר הברזל

לתפיסה הזאת יש שורשים היסטוריים עמוקים ומוצדקים בחלקם – מהציווי הציוני הקמאי לקחת את גורלנו בידינו ולא להסתמך בלעדית על טוב ליבן של האומות, ועד לתורת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי שהכירה בהכרח לבצר את כוחו הצבאי של היישוב היהודי בארץ, באופן שייאלץ את הערבים להשלים עם קיומו. אבל הבסיס החיובי הזה, כאשר הוא מתעלם במפגיע ממגבלות הכוח והופך למפגן של כוחנות עירומה, הופך לאיוולת תפיסתית ומדינית גמורה. הליכה עם הראש בקיר הברזל.

הגישה הכוחנית הזאת – שמתעלמת ממגבלות הכוח, מההשלכות הדרמטיות של השימוש בו וממקומה המציאותי של ישראל בתוך מארג סבוך של כוחות וגורמים שונים – באה לידי ביטוי מדויק במספר התבטאויות זכורות של דוד בן־גוריון, אדם שמפעל חייו משקף דווקא הכרה נכוחה במגבלות הכוח: שימוש מושכל בכוחנות מחד, וחתירה ללגיטימציה בינלאומית מאידך. ההקשר ההיסטורי שבו נאמרו מתחרז במידת מה עם אירועי החודשים האחרונים.  

במרס 1955, בהיותו שר הביטחון בממשלת משה שרת, קרא בן־גוריון לכבוש את רצועת עזה. זה קרה בעיצומן של התקפות הפדאיון ופעולות התגמול – ימים ספורים אחרי אחר פיגוע שאירע בלילה שבין 24 ל-25 בחודש. חוליית פדאיון שחדרה מעזה נכנסה למושב פטיש שליד אופקים (שטרם הוקמה אז), פשטה על חתונה, רצחה אישה אחת ופצעה כ-20. ראש הממשלה שרת התנגד להצעתו של שר הביטחון על רקע הסנקציות הצפויות לישראל מהמעצמות וסכנת ההידרדרות למלחמה עם מדינות ערב.

בן־גוריון זלזל בחששותיו המוצדקים של שרת, טבע בישיבת הממשלה את הביטוי הידוע "או"ם שמום", ומאוחר יותר ניסח את האמירה שהפכה מפורסמת לא פחות ולפיה "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". אולם חרף התהילה שזכו לה, אלו הן אמירות שטחיות, שגויות, שלא שיקפו אפילו את עמדתו ההיסטורית של בן־גוריון. לראיה, שנה וחצי מאוחר יותר – לאחר ששב לכס ראש הממשלה, כבש את סיני ועזה במבצע קדש והכריז על "מלכות ישראל השלישית" – נאלץ הזקן להרכין את ראשו בפני החלטת האו"ם והורה לפנות את צה"ל מהשטחים שנכבשו, בסך הכל שלושה ימים אחרי תום המלחמה. התברר אז שכן חשוב מה יאמרו הגויים.

מהנהר ועד לים

לא לחינם בימין, בעיקר המתנחלי, אוהבים לצטט את המימרות הללו ולהיתלות בהן כדי להצדיק מהלכים מופקרים שמנוגדים לכל היגיון מדיני ומתעלמים מעובדות החיים, כאילו דבריו של בן־גוריון מהווים רישיון לצפצף על העולם. החְַברה הנוכחית ברשימה הלא־מכובדת הזאת היא לימור סון הר מלך ממפלגת הציונות הדתית,  מעריצתו של רוצח הילדים עמירם בן אוליאל, שקראה לאחרונה בעיניים כלות להקים התנחלויות "בכל רחבי חבל עזה" ולא לפחד מ"מה יאמרו בגויים".

הימין המתנחלי מותח את התפיסה הזאת לכדי אבסורד, ובאמתלה של אכיפת הריבונות הישראלית על אפו ועל חמתו של העולם, מצדיק מעשים מתועבים כמו "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ'. באותה תוכנית, שפורסמה ב-2017, שטח שר האוצר הנוכחי את עיקרי החזון המדיני שלו: סיפוח של כל השטח שבין הנהר לים לתחומי מדינת ישראל, מתן מעמד של תושבוּת ללא זכויות דמוקרטיות ופוליטיות לפלסטינים תוך שלילת זהותם הלאומית, עידוד הגירה למעוניינים בכך והכנעה אלימה של מי שיסרב לעמוד בתנאים הללו. או במילים אחרות: אפרטהייד, טיהור אתני אלים וטרנספר.

לישראלי הממוצע זה נשמע כמו מתכון בטוח לסנקציות בינלאומיות ולהפיכת ישראל למדינה מצורעת. אבל לסמוטריץ' יש תשובה לכך: הוא אמנם סבור שבאמצעות הסברה אפשר לשכנע את העולם לתמוך בפשעים נגד האנושות, אבל גם מזכיר ש"מה שחשוב אינו מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים… איננו יכולים להרשות לעצמנו להתנהג על פי הדרישות של העולם".

הכוחנות בנוסח "לא חשוב מה יאמרו הגויים", בצירוף הזלזול בערבים ותפיסת "עם הסגולה", מביאים למסקנה המוטעית שישראל איננה מדינה ככל המדינות. כלומר, לא חלים עליה החוקים, הכללים והמגבלות שחלים על מדינות אחרות, ובהתאם, היא אינה נושאת באחריות להפעלת כוח חסרת רסן והיא רשאית לאמץ עמדות שהקהילה הבינלאומית אינה סובלת.

אמנם פעם בכמה זמן מתרחש אירוע שמזכיר לנו שגם אנחנו, כמו כל מדינה, נמצאים בתוך מארג של יחסי גומלין ויחסי כוחות בין מדינות – מחתימה על הסכמי שיתוף פעולה שמחריגים את ההתנחלויות ועד הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה בניגוד להצהרות. אבל התמונה הרחבה – בעיקר הימשכותו של סיפוח הגדה דה־פקטו, בה בשעה שהמיליארדים האמריקניים ממשיכים לזרום – יוצרת את האשליה האופטית שישראל היא כל יכולה.

בסופו של דבר, מדובר בפיקציה. הצפצוף של ישראל – בעיקר בשיח הפנימי – מתאפשר בזכות תשלום בלתי פוסק של מס שפתיים לעולם, וגם זה לא יספיק לאורך זמן. ישראל, עם כל כוחה הצבאי והכלכלי, תלויה עמוקות בשיתוף פעולה, תמיכה וסיוע כלכליים ודיפלומטיים מצד מדינות העולם, ובעיקר מאירופה ומארצות הברית. ללא הפטרונות האמריקנית, תקומתה של ישראל מוטלת בספק.

ואולם, האזהרות המנומסות אך התקיפות שביידן ופקידיו הבכירים משמיעים באוזני ההנהגה הישראלית מצביעות על סבלנות הולכת ופוחתת. דברי הרהב של נתניהו, על כך שהוא מתעלה על בן־גוריון משום שהזקן "נכנע ללחץ אמריקני" ואילו רק הוא, נתניהו, "יכול לעמוד מול לחץ", אולי מרשימים את הבייס, אבל לא מכופפים את המציאות. במוקדם או במאוחר היא תדפוק בדלת.

הדבר נכון כמובן גם לגבי התוכניות בימין לכבוש את עזה במלואה ולהקים בה התנחלויות. הן מופרכות וחסרות כל היתכנות, ומימושן יגזול מישראל את שיירי הלגיטימציה שלה, ובעיקר את התמיכה האמריקנית החיונית לישראל. קל וחומר לגבי רעיונות מעוותים עוד יותר כמו טרנספר לתושבי עזה או השמדה מאסיבית של האוכלוסייה ברצועה, שנשמעים בתדירות גוברת בימין. מעבר לאובדן צלם אנוש, מי שקורא לעשות את כל אלה, יהיו טעמיו המשיחיים אשר יהיו, אינו מסוגל לראות את המציאות כמו שהיא והולך שבי אחרי תפיסתו הכוחנית.

לא נחלתו הבלעדית של הימין

הגישה המדינית של הימין, מנתניהו ועד סמוטריץ', היא הביטוי המזוקק ביותר של תפיסת העולם הכוחנית – אבל תפיסת העולם הזאת אינה נחלתו הבלעדית של הימין. היא מהווה בסיס רעיוני הקודם לעמדות פוליטיות ומשותף לרוב המחנות. היא יושבת עמוק בנפש הישראלית, לאחר שנחצבה בה במשך שנים ארוכות.

זו התפיסה שבחסותה ישראל התנגדה להסכם הגרעין האיראני במהלך העשור הקודם, בגיבוי של רוב המערכת הפוליטית, לרבות יריביו הפוליטיים של נתניהו (ובניגוד, דווקא, לעמדת מערכת הביטחון). זו התפיסה שבחסותה ישראל העדיפה "לנהל" את הסכסוך הפלסטיני ללא בהילות לסיים או להסדיר אותו, מתוך הנחה שמחיר הסרבנות המדינית והמשך הכיבוש יהיה תמיד נסבל, שהטרור הפלסטיני תמיד ייבלם על ידי מערכת הביטחון הישראלית, ושאזרחי ישראל יוכלו תמיד לישון בשקט במיטותיהם.

זו התפיסה שהחלישה עד כדי ניוון את הדיון המדיני־ביטחוני בישראל ב-15 השנים האחרונות – משום שכל עוד הדיון הזה אינו מנוהל מתוך הנחת מוצא שסיום הסכסוך הוא צורך ביטחוני אסטרטגי אלא דבר שנחמד שיהיה, אז אין סיבה אמיתית לנהל אותו. זו אותה השאננות הזחוחה שהביאה אותנו ל-7 באוקטובר. העובדה המדאיגה באמת היא שעוד לא השתחררנו ממנה.

רוב המערכת הפוליטית טרם הפנימה שלישראל אין אינסוף ברירות ושעליה להתנהל בתוך סט של אילוצים והתניות, שאחד מהם הוא רצונם של הפלסטינים. ניקח לדוגמה את "מסמך המדיניות" שפרסם לאחרונה יו"ר האופוזיציה לפיד, שמפרט בתמצית את תוכניתו ליום שאחרי המלחמה. רוב המסמך, שמורכב מ-18 נקודות, אינו נוגע בשאלות הליבה המדיניות. רק בעומקו קבורה הנקודה החשובה ביותר ביחס ל"יום שאחרי" – זו הנוגעת להעברת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית. אלא שלפיד לא ממהר לעשות זאת: "ישראל לא תסכים שהרשות הפלשתינית (כך במקור) תיטול חלק בניהול החיים בעזה כל עוד לא תופעל תוכנית דה־רדיקליזציה נרחבת". נובע מכך שאם הרשות לא תעמוד בתנאים שלפיד מציב לה, ישראל לא תתיר לה לשלוט בעזה. ואז מה יקרה? מי כן יהיה שם?

טרם ה-7 באוקטובר, הימין חטא בכוחנות הזחוחה יותר מכולם, אך יש להודות ביושר שהוא לא היה היחיד. על גבי האסון ההיסטורי של השבת השחורה נערמת כעת טרגדיה נוספת – חוסר היכולת להשתחרר מההיבריס. את הדיון על היום שאחרי, כמו גם על משבר החטופים, צריך לנהל מתוך נקודות המוצא הבאה: לישראל לא עומדות כל האפשרויות והזמן לא תמיד פועל לטובתה; גם היא תלויה בשחקנים שמולה ובמדינות העולם; כוח צבאי לבד לא יספיק לה כדי להשיג את מטרותיה; ולכל פעולה או הימנעות מפעולה שתנקוט יהיו השלכות ומחירים ביטחוניים ואחרים. אלה עובדות חיים בסיסיות, יסודיות, הנכונות לכל מדינה. אם נשכיל להפנים אותן, נגיע למסקנה שלא נעים להודות בה: ביטחוננו (ולפי שעה, ביטחונם של 129 חטופים) תלוי במה יעשו היהודים, אך גם במה יעשו הגויים. גם ללא שיקולי מוסר ונדיבות אלא מתוך פרגמטיות תועלתנית, אין מנוס מההבנה שאת צרותינו ניאלץ לפתור לא רק באמצעות כוח, אלא גם באמצעות הסדרים שיעגנו את האינטרסים החיוניים של ישראל לצד אלה של שכניה. רק אם נתפכח מהתפיסה הכוחנית נוכל להשיג ביטחון.