שליטה אזרחית בעזה היא תהום ללא תחתית

הלחימה המתמשכת בעזה מעלה את סוגיית השליטה האזרחית לדרגת חשיבות מהמעלה הראשונה, זאת לצד בעיית הלחימה שאיתה מתמודד צה״ל במיומנות מקצועית לצורך השגת המטרות שנקבעו: החזרת כל החטופים והריסת התשתית והיכולת השלטונית והצבאית של חמאס.

שאלה מרכזית העומדת בפני מדינת ישראל ביום שאחרי היא מי ישלוט בעזה, על כל משמעויותיו של המושג "שלטון". לא ייתכן מצב שבו הכוח הכובש מקיים רק שליטה צבאית־ביטחונית ומתעלם מצרכיה – ולוּ הבסיסיים – של האוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש. כיבושה מחדש של כל רצועת עזה או חלקה, לאחר חיסול הכרחי של שלטון חמאס, יותיר ואקום שלטוני על שני מיליון תושבי הרצועה. בהיעדר תוכנית ברורה וישימה להעברת השליטה על עזה בתום המלחמה, מדינת ישראל נשאבת לריק הזה כבר עכשיו. עניין זה מחייב להבין ולנתח ביסודיות את המשמעויות האזרחיות הנגזרות מכך – ואלה עלולות להיות הרסניות – ולא להסתפק בסיסמאות ריקות מתוכן.

במאמר זה אציג משמעויות מרכזיות של שליטה אזרחית ישראלית, ישירה או עקיפה, ברצועת עזה, ואפנה את תשומת הלב למשמעויות האסטרטגיות של התרחישים הללו ושל תהליך שמעצב בפועל, כבר כעת, מציאות חדשה שתשפיע מהותית על הביטחון הלאומי של ישראל.

מי ישלוט ברצועה

באופן תיאורטי עומדות בפני ממשלת ישראל כמה אפשרויות עקרוניות באשר לעתיד השליטה ברצועת עזה, שמכל אחת מהן מסתעפים תרחישים שונים:

1. יציאה חד־צדדית מהרצועה ללא התערבות בסדרי הממשל. המשמעות הברורה של אפשרות זו היא שהאזור חוזר בפועל לידי חמאס. בכך היא סותרת את מטרות המבצע ומחזירה את חמאס בדלת הראשית, במתכוון או שלא במתכוון.
2. העברת האחריות האזרחית לרשות הפלסטינית. אפשרות זו אינה בת ביצוע בטווח הקצר, בהתחשב בצורך בשינויי עמדות מדיניות, בחולשתה השלטונית ובמצבה הרעוע של הרשות כיום. אפשרות העברת האחריות לרשות, ולו גם באופן מדורג, נדחית לחלוטין על ידי ראש הממשלה מפאת התנגדותו העקרונית למתן לגיטימציה לרשות.
3. העברת האחריות האזרחית לארגונים מקומיים ברצועה שישתפו פעולה עם ישראל – ארגונים שלכאורה אינם משויכים לרשות הפלסטינית או לחמאס. אפשרות זו תותיר בפועל את הניהול האזרחי המרכזי של עזה בידי ישראל, מאחורי הקלעים או לפניהם, ועלולה להחזיר את חמאס בדלת האחורית.
4. העברת האחריות האזרחית לכוחות זרים – אזוריים או בינלאומיים. המדינות המעורבות כעת בסוגייה העזתית, לרבות ארצות המערב ובראשן ארצות הברית, מתְנות כל אפשרות שכזו בשיתוף מלא של הרשות הפלסטינית, שילובה והכנתה בהדרגה לשליטה בעזה. אם ישראל תתמיד בסירובה להעביר את השליטה בעזה לרשות הפלסטינית, ממילא תרד מהפרק האפשרות למעורבות בינלאומית בניהול הרצועה.
5. שליטה צבאית ואזרחית ארוכת טווח ושנים של ישראל ברצועת עזה, שליטה בעלת משמעות קרדינלית בכל תחומי החיים והפעולה של ישראל – ביטחונית, כלכלית, מדינית וחברתית.

על פי הדין הבינלאומי, נוכחות צבאית ככוח כובש גוררת עמה אחריות לסדר הציבורי, לשלומה ולרווחתה (ודאי הבסיסית) של האוכלוסייה המקומית. הריבון בשטח כבוש הוא המפקד הצבאי. עד להתנתקות ב-2005, מילא אלוף הפיקוד את תפקיד הריבון. המפקד הצבאי יכול להאציל סמכויות לניהול החיים האזרחיים למינהל האזרחי, כפי שנעשה בעבר ברצועת עזה טרם כניסת הרשות הפלסטינית ב-1994, וכפי שקורה גם כיום בחלק משטחי יהודה ושומרון. בהיעדר החלטה על היום שאחרי נשמעים כעת קולות של בכירים בממשלת ישראל על הישארות בעזה, ומהם יש שקוראים להקמת התיישבויות ברצועה וסיפוחה. קריאות אלה נשמעות אולי הזויות, אולם במחוזותינו למדנו שיש להקשיב רוב קשב גם למי שנחשבים להזויים, שכן מימוש רעיונותיהם עלול להביא לחורבן הבית.

בחזרה לעבר

טרם כניסת הרשות הפלסטינית ב-1994, חיו ברצועת עזה כמיליון תושבים – כרבע מהם במחנות פליטים בסיוע ובמעורבות מלאה של סוכנות האו"ם למען הפליטים הפלסטינים (אונר"א). המינהל האזרחי הישראלי ניהל את החיים האזרחיים ברצועת עזה על כל נבכיהם ונדבכיהם. הוא מנה אלפי עובדים עזתיים במערכות החינוך, הבריאות ומשרדי הממשלה השונים ומעליהם כמה מאות עובדים ישראלים שהיו נציגיהם של כ-20 משרדי הממשלה בתחומים השונים. תקציב המינהל היה באותה עת כמה מאות מיליוני שקלים כתקציב שוטף ובנוסף תקציב פיתוח. עיקר התקציב השוטף מומן מכספי מסים שנגבו מהעזתים (על עבודה בישראל, סחר ועוד). בישראל עבדו אז כ-100 אלף פועלים פלסטינים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בנוסף, היתה בעזה נוכחות רחבה של צה"ל וכן של גופים ביטחוניים נוספים. משטרת ישראל ושוטרים מקומיים שהיו כפופים לה טיפלה בהיבטי הסדר הציבורי האזרחי. האחריות הישראלית היתה לכלל תחומי החיים האזרחיים ששלטון אמור לספק, כגון: מערכת הבריאות, מערכת החינוך, התשתיות השונות – מים, חשמל, ביוב, אתרי סילוק פסולת, כבישים – וכן מסחר ותעשייה, תחבורה, סדר ציבורי, איכות הסביבה, מערכות משרד הפנים ומרשם האוכלוסין, לרבות חלוקת תעודות זהות מקומיות וכל הרשאה שבאחריותו של משרד הפנים לספק.

הממשל האזרחי ברצועה פעל בכמה רמות. ברמה העליונה – מינהל אזרחי ישראלי שבראשו ראש המינהל ומתחתיו עובדים ישראלים כנציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים, שתפקדו כמעין ממשלה זוטא. הרמה השנייה – עובדים מקומיים עם מנכ"לים מקומיים לכל משרד ממשלתי מקומי, הכפופים בפועל לראש המינהל ולנציגי הממשלה הישראליים. הרמה השלישית – אלפי עובדים בשכר ממשלתי ברמת השטח, כגון עובדי הוראה, בריאות וכדומה.

המינהל האזרחי חלש ישירות על המערכת השלטונית הממשלתית המרכזית. במישור המוניציפלי, הרשויות המקומיות, הערים והכפרים נוהלו באופן עצמאי על ידי ראשי הערים או הכפרים – בתיאום, פיקוח ושיתוף מלא עם מנגנוני המערכת השלטונית המרכזית. במישור השלישי פעלו ארגונים ציבוריים חברתיים בלתי תלויים אבל מתואמים עם המינהל האזרחי. החשוב והגדול בכולם היה אונר"א, שהופקד מטעם האו"ם על כלל סדרי הסיוע לפליטים במחנות הפליטים (שהיוו, כאמור, כרבע מאוכלוסיית הרצועה).

מחיר השליטה

אין ספק שנתוני העת הזאת שונים מהותית, מורכבים ומסובכים לאין שיעור בהיבטים שונים ובהם גודל האוכלוסייה, המצב הכלכלי, החברתי, הפוליטי והמדיני, ובדפוסי שלטון חמאסיים שהוטמעו  ברצועה בכמעט שנות דור – וכל זה עוד לפני המלחמה והשפעותיה הדרמטיות על עזה.

ארגון של השליטה האזרחית הישראלית ומתחתיה שליטה מקומית מטעם, יהוו יעד מורכב להפליא בפני עצמו ובוודאי בהינתן מרחב אי־הוודאות בכל התחומים. יותר משני מיליון תושבים חיים ברצועה, מהם מאות אלפים שנעקרו מהצפון, עברו לדרום והם כעת חסרי בית. מאות אלפי בתים חרבו לחלוטין. כמו כן נהרסו, בעיקר בצפון הרצועה, רוב תשתיות הכבישים, המים, החשמל והתקשורת, וכן המוסדות הציבוריים – במילים אחרות, כמעט כל תשתיות החיים האזרחיים.

עלות שיקום המערכת, לכשיבוצע, תעמוד על עשרות מיליארדי דולרים, במבצע מורכב בצורה קולוסאלית. יתרה מכך, השיקום יבוצע מול אוכלוסייה שספגה נזקים עצומים בנפש וברכוש – היא אולי תהיה מורתעת, אבל בד בבד גם תהיה עוינת באופן קיצוני כלפי כל נוכחות ישראלית.

גם בהתעלם מבעיית שיקום הרצועה, עצם ניהולה ואחזקתה השוטפת במצב הקיים היום תשאב תקציבי עתק ותעמיק את הדשדוש בביצה הטובענית. היעדר מערכות תשתית שנהרסו או קרסו, מצב רפואי רע ומסוכן אצל חלקים עצומים מהאוכלוסייה, היעדר תעסוקה מסודרת והכנסות, צורך מתמיד באספקת מזון וצורכי חיים בסיסיים לחלקים מהותיים של האוכלוסייה והיעדר מערכות שלטוניות מרכזיות – כל אלה יטילו על מי שישלוט ברצועת עזה וינהל אותה עול בלתי נתפס במורכבותו וקושיו.

העלות התקציבית העצומה אפשרית רק אם היא תינתן על ידי הקהילה הבינלאומית או גורמים ממנה – אחרת, מי שיישא באחריות האזרחית לא יוכל לעמוד בה. אי אפשר יהיה להסתתר תחת המילים המכובסות "סיוע הומניטרי". זה הרבה מעבר לכך.

כדוגמה וכדי לסבר את האוזן, נדרשת קיומה של מערכת בריאות שתטפל בעשרות אלפי פצועים כתוצאה מהמלחמה ועוד עשרות אלפי חולים או סובלים ממצוקות בריאותיות נוספות שנגרמו עקב המלחמה, מעבר לצרכים השוטפים. נדרש קיום סביר של מערך בתי חולים, מרפאות, מעבדות עם תשתיות מתאימות וכו'. קיום מערך שכזה מחייב שליטה וגיוס מרכזיים של משאבי כוח אדם ותקציבי עתק, שהגורם המופקד על ניהול החיים האזרחיים יהיה אחראי להם.

כרוניקה של כישלון ידוע מראש

לצד המשמעויות הצבאיות, הארגוניות והכלכליות – הישירות והעקיפות – עומדת המשמעות המדינית. בימים אלו נשמעות מפי בכירי השלטון הצהרות על כוונה לאיתור או הקמת מנגנוני שליטה אזרחית על ידי ארגונים מקומיים שינהלו את החיים האזרחיים ברצועה ויישאו באחריות, ויפְטרו אותנו ממטלה זו.

הניסיון להקים בעזה שלטון אזרחי חליפי, מנותק מהרשות הפלסטינית (ובוודאי שמחמאס), על בסיס גופים או ארגונים שישתפו פעולה עם מדינת ישראל וינהלו את המערכת האזרחית ברצועה – תלוש מן המציאות, בעיקר בהינתן הצורך ההכרחי בתמיכה בינלאומית כתנאי יסוד להשקעת כספי העתק לקיום השוטף ולשיקום הרצועה.

כדי לנהל את החיים האזרחיים נדרש שלטון אזרחי מרכזי. מדינת ישראל כבר כשלה בניסיונה הנואל להקים בשנות ה-70 את "אגודות הכפרים" ביהודה ושומרון כמשתפי פעולה מטעם, כמו גם בניסיון הנפל לקבע שלטון לבנוני נוצרי המשתף פעולה עם ישראל במלחמת לבנון הראשונה. מדובר אפוא בכישלון ידוע מראש.

יצאנו למלחמה צודקת במטרה לקעקע את שלטון החמאס ויכולת השליטה שלו ברצועה. מניעה מוצדקת של תרחיש חזרת חמאס לשליטה אזרחית, מחד גיסא, וסירובו הבלתי מוצדק של ראש הממשלה, מאידך גיסא, למסור לרשות הפלסטינית כל אחריות על הרצועה בהווה או בעתיד, אינם מתכנסים זה עם זה. חוסר הנכונות של ממשלת ישראל להכניס את הרשות הפלסטינית למשוואת השליטה ברצועת עזה, ולוּ כהצהרת כוונות כדי להתחיל בתהליך, מרחיק את התמיכה הבינלאומית ההכרחית ומונע כל פתרון שלא יסבך את ישראל באחריות אזרחית על רצועת עזה.

אכן, הרחקת הרשות הפלסטינית ממעגל השליטה ברצועת עזה תואמת את מדיניותו של ראש ממשלת ישראל להחליש את הרשות, כמעט עד כדי ביטולה ביהודה ושומרון. מגמה זו, שהואצה בשנה האחרונה, מתיישבת היטב עם משנתו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית, השר בצלאל סמוטריץ', שתכליתה סיפוח מלא של יהודה ושומרון, על כל המשתמע מכך, כפי שפורסמה פומבית ב-2017 תחת הכותרת "תוכנית ההכרעה" בכתב העת השילוח.

בין שנרצה ובין שלא, הרשות הפלסטינית היא הסמכות המוכרת על ידי האו"ם, מדינות העולם ובראשן ארצות הברית, אנגליה, צרפת וגרמניה, וכן ארצות ערב שאיתן ישראל מצויה ביחסים טובים – מצרים, ירדן, מדינות הסכמי אברהם, סעודיה ואחרות. דחיקת רגלי הרשות הפלסטינית תותיר את ישראל לבדה ברצועת עזה עם כל האחריות האזרחית כפי שפורטה לעיל. היא תרחיק כל אפשרות ביניים של כניסת כוחות בינלאומיים מוסכמים כאלה או אחרים לפרק זמן שיאפשר כניסה עתידית של הרשות, זאת לאחר שתעבור שינויים ותיקונים מתחייבים (בהתאם להצהרתו של הנשיא ביידן על "רשות פלסטינית מחודשת").

מטרת העל של חמאס

לעצם השהייה והשליטה האזרחית החוזרת ברצועת עזה תהיה משמעות חברתית כבדה מבחינת ישראל. להחלת שליטה אזרחית על הרצועה יהיו היבטים משפטיים, ערכיים ואתיים שישפיעו על הציבור הישראלי כולו וירחיקו את החברה הישראלית עוד צעד במדרון התלול לאובדן ההגדרה של  מדינה ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.

ישראל, שתיוותר לבדה עם האחריות האזרחית המלאה על רצועת עזה, תיקלע למעגל נוסף של טרור. היא תעצים את האהדה ברחוב הפלסטיני כלפי חמאס וכלפי ארגוני טרור אחרים, תפגע בביטחון הלאומי ותגרור אותנו להשקעת כוח אדם ומשאבים כלכליים אדירים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, שיפגעו דרמטית במשק ובחוסן הכלכלי. התקבעות של שליטה אזרחית ישראלית בעזה וחזרה בפועל למצב שלפני 1994 יגרמו לבידוד מדיני והוקעה בינלאומית רחבה ותהפוך את מדינת ישראל, בעיני מרבית המדינות הדמוקרטיות, למדינה הקולוניאלית היחידה בעולם המערבי. לצד זאת, היא תגביר משמעותית את החשש מפני העמדה לדין של אנשי מערכת הביטחון והמערכת המדינית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, עד כדי מניעת יציאה לחו"ל של רבים מהם. באופן פרדוקסלי, היגררות ישראל לשליטה ולאחריות אזרחית מלאה על עזה תשרת את מטרת העל של החמאס – גרירתה של מדינת ישראל לכדי איבודה לדעת.

אסור שמדינת ישראל תצעד בעיניים פקוחות או תישאב ותיגרר, במעשיה או במחדליה, לאחריות הרת אסון שכזו – קל וחומר מבלי שהממשלה דנה בכך בצורה יסודית והבינה את כל המשמעויות של השהייה ברצועת עזה. הכרחי שממשלת ישראל תנתח, כאן ועכשיו, את כל מרכיבי השליטה האזרחית בעזה ותביאם לידיעת הציבור – טרם נישאב כולנו, בעל כורחנו, לתהום שביצה טובענית בתחתיתה.

על אלוף (מיל') יעקב אור (מנדי)

לשעבר מתאם הפעולות בשטחים, מפקד אוגדת עזה והממונה במשרד מבקר המדינה על ביקורת מערכת הביטחון. חבר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל".