מתנגדי הממשלה מוכרחים להשמיע את קולם עכשיו. גם בחו"ל

בחלק הראשון של 2023 נדמה היה שאירועי השעה בישראל לא מפסיקים להעסיק את העולם. אבל בשונה מהיחס הצונן שישראלים הורגלו לקבל מקהילות ליברליות במערב, הפעם הם זכו לאהדה חריגה. הסיבה לכך היא המאבק האזרחי המפעים נגד תוכניות ההפיכה המשטרית של הממשלה, שהראה לעולם שמדינת ישראל היא לא הממשלה שלה, ושפטריוט ישראלי אמיתי הוא כזה שמתנגד לממשלת נתניהו ולמדיניותה האנטי־דמוקרטית. תרמו לכך מפגני המחאה המרשימים, שלא הוגבלו למדינת ישראל גופא אלא הגיעו גם לניו יורק, ללונדון ולכל מקום אחר שבו דרכה כף רגלם של חברי הקואליציה.

המלחמה בעזה שינתה את זה מקצה לקצה. שיחת היום היא ההרג המאסיבי שמחולל צה"ל בעזה, שנתפס בקרב ציבורים ליברליים כחסר תכלית במקרה הטוב, וכחלק ממהלך יזום לטיהור אתני ורצח עם במקרה הרע. עמדותיהם של חברי הממשלה, כפי שהן משתקפות בהתבטאויותיהם בשפות זרות, לא תורמות לדימוי של ישראל בעיניהם.

"הגיע הזמן שהעולם יבין שהפרדיגמה של אוסלו נכשלה ב-7 באוקטובר ואנחנו צריכים לייצר פרדיגמה חדשה", אמרה בחודש שעבר שגרירת ישראל בלונדון ציפי חוטובלי בראיון לרשת סקיי ניוז. כשנשאלה האם ישראל עדיין תומכת בפתרון שתי המדינות, השיבה חוטובלי "לחלוטין לא", והדהדה לקהל הבריטי את מסריו של נתניהו גם בהתבטאויות נוספות. הריאיון זכה ליותר ממיליון צפיות רק בטוויטר והוביל לגינויים חריפים ולהבהרה מראש הממשלה השמרני של בריטניה, רישי סונק, שבריטניה עודנה מחויבת לפתרון שתי המדינות.

פעילים אנטי־ישראליים ברחבי העולם מיהרו לנפנף בריאיון הזה כמוצאי שלל רב. הוא הוצג על ידם כראיה ניצחת לְמה שהם תופסים כַמטרות האמיתיות של ישראל, לא רק במלחמה הנוכחית אלא מראשית המפעל הציוני: נישול פלסטינים מאדמותיהם והקמת משטר עליונות יהודי על כל השטח שבין הנהר לים. אותו ריאיון גם הוכיח, לשיטתם, שכל הצעות העבר של ישראל להסכם מדיני לא היו כנות, ושהכוונות האמיתיות של ממשלות ישראל לאורך השנים, ושל הציונות בכלל, זהות לחזון של חוטובלי ושל הימין הישראלי.

שמאלנים בשירות הממשלה

הדברים הללו מתיישבים על מצע נוח ממילא. למן תחילת המלחמה בעזה, ליברלים בחו"ל – בניגוד לצופים בתקשורת הישראלית – חשופים לתמונות קשות ביותר מעזה. התמונות הללו ומספר האבדות הגבוה בצד הפלסטיני, בשילוב הצהרותיה של חוטובלי ודוברים ישראלים אחרים, מעוררים בקרב רבים חששות כבדים באשר למטרותיה של ישראל במלחמה – גם אצל מי שסברו תחילה שהלחימה נגד חמאס מוצדקת בעקבות טבח ה-7 באוקטובר. הפניית העורף לישראל נראית טבעית עבורם.

במקביל, ישראלים שעד לפני חודשיים וחצי נרתמו להסביר לעולם כיצד הממשלה הזו מובילה את ישראל אל פי תהום, הפכו כעת לדוברים לעת מצוא של אותה הממשלה, אף על פי שהם מחזיקים בעמדות מרכז או שמאל, שיש להם בטן מלאה על נתניהו ועל שותפיו הפוליטיים, ושהם מתנגדים לדרך ניהול המלחמה ולסדר היום המדיני שהממשלה מקדמת. אולם, חרף כל זה הם מקיימים את הציווי הנושן "שקט, יורים" או נרתעים משטיפת הכביסה המלוכלכת בחוץ, ושומרים את הביקורת שלהם לעצמם כשהם מדברים עם העולם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

לא רק שציפוף השורות עם נתניהו ובני בריתו מזיק בטווח הארוך למחנה הליברלי הישראלי בקידום סדר היום והחזון שלו – הוא גם פוגע יכולת להציג עמדה ישראלית אלטרנטיבית, עמדה שהיא בגדר אינטרס לאומי – דווקא כאשר התותחים רועמים.

כאשר הקול היחיד שמייצג את ישראל בעולם הוא קולהּ של חוטובלי, המפסידה הגדולה היא ישראל וכל מי שמאמין שהקשר שלה עם בנות בריתנו במערב חיוני לקיומה. הבעיה העיקרית עם מנהיגים ישראלים שקוראים לשטֶח את עזה ולהתיישב בה היא שהם נמצאים בעמדות הנהגה בישראל במשך יותר מדי שנים ומקדמים בפועל את החזון הפוליטי ההרסני שלהם. כאשר מעבר לים רק קולם נשמע, בעוד שקולות ישראלים אלטרנטיביים מחרישים, התוצאה היא כרסום הולך וגובר בלגיטימיוּת של מדינת ישראל כולה.

הזדמנות מוחמצת

ליברלים הגונים בחו"ל – שגינו את טבח ה-7 באוקטובר, מזדעזעים מהמצב בעזה ומאמינים שגם לישראלים וגם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולחיים בביטחון – חשים ניכור מוחלט כשהם שומעים את עמדות הימין הישראלי. עבורם, מי שמצדיק את עוולות הכיבוש ותומך בסיפוח לא נתפס כבן שיח. כשהם לא שומעים קול ישראלי ביקורתי כלפי פועלו של נתניהו והחזון של הימין הישראלי, קל יותר לשכנע אותם שנתניהו אכן מייצג את כל הישראלים, לפחות בכל מה שנוגע לסכסוך.

הליברלים הללו רואים את נתניהו כפי שהוא: חבר בקבוצה של מנהיגי ימין פופוליסטים אנטי־ליברליים כמו טראמפ, בוריס ג'ונסון, בולסונרו או אורבן. ישראלים מהמרכז־שמאל שמבקרים את המדיניות של נתניהו והימין מתוך דאגה עמוקה לישראל ולביטחונה, הם בדיוק מי שימצאו אוזן קשבת בקהלים האלה. כמי שלא פעם מסתייגים מהשלטון במדינותיהם ומביעים כלפיו ביקורת, הם יכולים להזדהות בקלות עם הפטריוטית הישראלית הביקורתית ולהיות פתוחים לסיפור המורכב שהיא מתארת.

אולם שיח שכזה בקושי מתנהל. מה שעומד לרועץ עבור הישראלים הללו, שבימים כתיקונם מציגים עמדות מרכז־שמאל מובהקות ומשמיעים בישראל ביקורת כלפי הממשלה, הוא התגובה האוטומטית לביקורת מחו"ל – קרי, התחפרות בעמדות הרשמיות של הממשלה וההתגייסות הוולונטרית לשירות מילואים כשגרירים לא רשמיים. התגובה הזו רק מרחיקה מהשמאל הישראלי את בני בריתו בעולם.

הדברים בעייתיים אף יותר שכן לאנשי מרכז־שמאל ישראלים יש תפקיד חשוב בימים אלה, כאשר הם באים בדברים עם ציבורים ליברליים בעולם. מוטל עליהם להסביר מדוע קיומה של ישראל וזכותה להתקיים מוצדקות. יתרה מכך, מקולות ישראלים ביקורתיים גם מצופה לערער על הייצוג השטחי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמאבק של כל הישראלים נגד כל הפלסטינים.

כחלופה, ניתן להציג, ואכן מוצג לעתים, מסגור אחר: תומכי שלום מתונים מול פונדמנטליסטים קיצוניים. ביכולתם של אותם ישראלים ביקורתיים להראות שיש פטריוטיזם ישראלי אחר מזה השלט בישראל כיום, ולהציע לליברלים בעולם דרכים אלטרנטיביות לתמוך בישראל מבלי לוותר על מחויבותם לשלום ודאגתם גם לרווחת הפלסטינים, וגם לרווחת הישראלים.

יש שמאל אחר

מובן שיש כאלה שלעולם לא יתמכו בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. עבורם, עצם קיומה של ישראל איננו לגיטימי, בלי קשר לאופי הממשלה המובילה אותה. אותם קיצונים לא היו בני ברית בעבר, ולא סביר שיהפכו להיות כאלה בעתיד. עם זאת, תהיה טעות לחשוב שכל מי שתופס את עצמו כפרוגרסיבי גם מחזיק בעמדות האלה ומתנהג כמו קריקטורה ממערכון של "ארץ נהדרת". על אף התמונה המדכדכת שמשתקפת בדיווחים בתקשורת על הנעשה בעולם ועל מגמות התמיכה בחמאס בקרב אמריקאים צעירים, גם באוניברסיטאות העילית בארצות הברית וגם במרחבים ליברליים אחרים יש אנשים שמוכנים לנהל שיחות עומק מורכבוֹת, ושלא מתנגדים באופן אוטומטי לכל פעולה שישראל מבצעת.

בתור תלמידה ישראלית באוניברסיטת הרווארד בחצי השנה האחרונה, ניהלתי שיחות עם לא מעט סטודנטים סקרנים ממדינות כמו ארצות הברית, מצרים, ונצואלה ואוסטרליה, שצמאים לדיאלוג עם ישראלים ועם ישראליות, דיאלוג שלא דורש מהם לוותר על תפיסת העולם הליברלית שלהם כדי לתמוך בישראל. ויתור על עצם האפשרות של דו־שיח עם האנשים הללו, שחלקם יאיישו בעתיד עמדות בכירות בבית הלבן ובתפקידי הנהגה ברחבי העולם, יהיה מקח טעות. במקום זאת, חשוב להראות שאין סתירה בין העמדות הליברליות שלהם לבין הזדהות עם המחנה הליברלי הישראלי.

במדינות רבות ניטש מאבק בתוך השמאל בין הגורמים הליברליים המתונים הללו לבין קבוצות רדיקליות יותר; היחס לישראל, וכעת גם למלחמה בעזה, הוא אחד מביטוייו השכיחים. המאבק הזה שולח אדוות גם לישראל, כמובן, ומשפיע על יכולתה של ישראל למצוא שותפים בעולם. התשובה לשאלה כמה כוח והשפעה יהיו לעמדות אנטי־ישראליות מושפעת במידה רבה מעוצמתם הפוליטית של הכוחות הפרו־ישראליים בתוך התנועות האלה, ומקיומו של שמאל ציוני ליברלי בישראל המסוגל להוציא לפועל את חזונו.

כך ניצחנו את קורבין

הדוגמה של השמאל הבריטי עשויה להבהיר את חשיבותו של הגורם הראשון. ג'רמי קורבין, איש הפלג הרדיקלי של מפלגת הלייבור, שכהונתו כיו"ר המפלגה לוותה בכשלים רבים בהתמודדות עם אנטישמיות, איבד עם השנים מכוחו לא רק בגלל מתקפות הימין השמרני, אלא גם בזכות כוחות שמאל מתונים בתוך המפלגה, שדחקו אותו ואת תומכיו לשוליים. אחד הקולות הבולטים בקבוצה הזו הוא ווס סטריטינג, כיום שר הצללים לענייני בריאות של הלייבור.

ב-2019, בעת שעבדתי בארגון היהודי־בריטי הליברלי "יחד" (מעין מקבילה בריטית של ארגון ג'יי־סטריט האמריקני), הזמנתי את סטריטינג לשאת דברים בוועידת הארגון. סטריטינג נעתר ונשא נאום שהכה גלים גם בקהילה היהודית וגם בתנועת הלייבור. הוא הסביר שהסכסוך איננו משחק כדורגל שבו צריך לבחור קבוצה, וקבע כי עמדה שמאלית אמיתית היא כזו שגם נלחמת באנטישמיות בתוך שורות התנועה שלך וגם מתנגדת להתנחלויות ולכיבוש.

העובדה שהיתה בבריטניה פלטפורמה פרו־ישראלית וליברלית שאִפשרה לסטריטינג לשאת את נאומו היתה חיונית לחיזוק הברית בין ליברלים בישראל ובבריטניה. סטריטינג ועמיתיו בלייבור, שאוחזים כיום בהנהגת המפלגה, הם מבקרים חריפים של נתניהו, מתנגדים לכיבוש וגם למדיניות הממשלה השמרנית בבריטניה. השותפות איתם ועם קבוצות מקבילות הוא נכס שישראל לא יכולה לוותר עליו.

בלעדיה, ליברלים בעולם ימצאו את עצמם ניצבים מול שתי ברירות גרועות: תמיכה במדיניות הרשמית של ממשלת הימין בישראל, או תמיכה בַעמדה שאין לישראל זכות קיום כלל. הקול הישראלי השמאלי־ציוני מאפשר להם לבחור בדרך אחרת ומדגים, הלכה למעשה, שאין סתירה בין ביקורת על ממשלת ישראל ובהתנגדות לכיבוש לבין תמיכה בזכותה של ישראל להתקיים. הניסיון ליצור חזית ישראלית אחידה כלפי חוץ ולטעון ש"אין ימין ושמאל" חותר תחת השותפות האסטרטגית הזאת.

ברית אסטרטגית

תמיכתם של בני ברית ליברלים בעולם היתה מאז ומתמיד מכרעת עבור מדינת ישראל. עוד טרם הקמת המדינה, תנועות ליברליות בעולם העניקו תמיכה חיונית למפעל הציוני. נשיא ארצות הברית הדמוקרטי הארי טרומן היה המנהיג הראשון בעולם שהכיר במדינת ישראל ב-14 במאי 1948. מפלגת הלייבור בבריטניה הצביעה 11 פעמים בעד הקמת מדינה יהודית בוועידות פנימיות עוד לפני 1948. התמיכה של כל אלה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה לא באה על חשבון תפיסת עולמם הדוגלת בשוויון ובצדק חברתי, אלא נבעה ממנה.

היחסים עם תנועות שמאל במערב חיוניים כיום בדיוק באותה מידה. הפנטזיה שישראל יכולה לשרוד ולשגשג בלי תמיכת בנות בריתנו במערב היא אחת הקונספציות שקרסו בעקבות 7 באוקטובר. הקשרים שנתניהו והימין טיפחו במשך שנים עם מנהיגים אנטי־ליברליים כמו פוטין וטראמפ התבררו ברגע האמת כמשענת קנה רצוץ. בשעה הקשה ביותר שידעה ישראל, טראמפ מצא לנכון ללעוג למערכת הביטחון הישראלית ופוטין אירח משלחת של חמאס במוסקבה.

מנגד, מי שהתגלה, שוב, כחבר אמת של ישראל בזמן משבר הוא הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן, שתוך ימים ספורים כבר הגיע לחבק את רחל אדרי מאופקים, שלח אל חופינו נושאות מטוסים והעביר בקונגרס תקציבי ענק למען ישראל. כעת כבר ברור כי התמיכה המאסיבית של ביידן ושל ארצות הברית בישראל היא לא בגדר צ'ופר נחמד שמסייע לישראל בעת צרה, אלא צורך חיוני במלחמה בחמאס ועבור קיומה של ישראל. לוותר על הקשרים של ישראל עם המערב הליברלי פירושו לוותר על שכפ"ץ ביטחוני ודיפלומטי שעליו הסתמכה ישראל, עוד טרם הקמתה.

אם אנחנו מעוניינים בתמיכה של בנות בריתנו במערב, עלינו להפנים שהיא באה עם תג מחיר. אם ישראל תהפוך למדינה לא־דמוקרטית ושלטון האפרטהייד בשטחים יתפרש על כל השטח שבין הירדן לים, ליברלים בעולם לא יהיו מסוגלים לתמוך בנו. דווקא בשל כך, ישראלים שמתנגדים לחזון העוועים הזה, חותרים לשינוי המציאות הפוליטית ופורסים חזון אלטרנטיבי לזה של הימין, הם המתנה הכי גדולה בנמצא ליחסים בין ישראל לבין ליברלים בעולם, וקולם חשוב שיישמע. הם לא מבקשים את תמיכת העולם כדי להמשיך במצב הקיים, אלא כדי להיאבק על יצירת מציאות אחרת.

על מאיה אילני

עמיתת מחקר במכון מולד ומאסטרנטית בתוכנית למינהל ציבורי בבית ספר קנדי באוניברסיטת הרווארד. בשנים האחרונות שימשה כיועצת פרלמנטרית במפלגת הלייבור וכסמנכ"לית ארגון "יחד" הפועל לקידום פתרון מדיני עם הפלסטינים.