ההחלטה של חמאס להיטמע באוכלוסייה יצרה מלכודת. כך ישראל תיחלץ ממנה

בעתות מלחמה, כולם מעלים טיעונים בדבר מידתיות. אולם מידתיות היא עיקרון המתאים יותר לתעמולה מאשר לשיפוט מנומק. מספר מסוים של אנשים נהרגים בפעולה צבאית כלשהי: איך נדע האם מספר המתים הוא מידתי? דומה שתמיד ניטשת מחלוקת על המספרים וכן על האיזון בין הלוחמים לאזרחים. ואז מגיעה השאלה הקריטית: מידתי ביחס לְמה? יש הרבה תשובות לשאלה הזאת. התשובה שתבחרו, תהא אשר תהא, תסייע לכם להגן על כל מה שהצד שלכם עושה, או להאשים את הצד השני בביצוע פשעי מלחמה.

תשובה אחת ניתן לשלול מניה וביה: "הפעולות שלנו מידתיות ביחס לְמה שהאויב הרגע עולל לנו"; היא מניחה שמלחמה היא סכסוך תנ"כי. המשפחה ההיא הרגה שניים משלנו, אז נהרוג שניים משלהם; שלושה זה כבר בגדר פשע. ובכן, זה לא עובד ככה בפוליטיקה בינלאומית או במלחמה. אם כך, האם "מידתי" פירושו ביחס לתועלת שבהשמדת מטרה צבאית מסוימת? זה הקריטריון המנוסח באמנת ז'נבה, אבל הוא רק פותח פתח לשאלות נוספות: איזו תרומה תורמת השמדת היעד לַהצלחה בקרב המתמשך, או במערכה הצבאית ארוכת הטווח? או, אולי, לשם השגת הניצחון הכולל? או למניעת סכסוכים עתידיים? או לשלום צודק?

קחו לדוגמה את המקרה הבא, הבדיוני רק בחלקו. חיל האוויר המלכותי הבריטי מתכנן להפציץ מפעל טנקים בגרמניה, ב-1942. המפעל ממוקם בשכונת מגורים של מעמד הפועלים – הוא לא הוצב שם לצורכי הסוואה, הוא פשוט נבנה בתקופה שבּה לעובדים לא היו מכוניות. האנשים שתפקידם הוא להעריך דברים מסוג זה מעריכים שכ-200 איש המתגוררים בקרבת מקום ייהרגו (מספר נמוך בהתחשב ברמת הדיוק הירודה של מערכות הנשק שהיו אז בשימוש).

האם המספר הזה מידתי? ככלות הכל, לגרמנים יש עוד 20 מפעלים לייצור טנקים. האם הפחתה זמנית של 1/20 מיכולות ייצור הטנקים שלהם שווה את חייהם של 200 חפים מפשע? יש שיגידו "כן", ויש שיגידו "לא". אבל בשלב הבא של הדיון יצוין שהטנקים האלה מיועדים לצבא הנאצי, ששוטף את אירופה. ואם המטרה היא להביס את הנאצים, אז פתאום הקרבת חייהם של 1,000, או אפילו 10,000 איש, לא נראית בלתי־מידתית.

בעבר, טיעוני מידתיות שימשו בעיקר כדי להצדיק הרג "מוגזם". כרגע, הטיעון הזה משמש כדי לגנות כל הרג שגורם צה"ל במלחמה בעזה. ניכר מהגינויים הללו ש"בלתי־מידתי" פירושו, פשוט, כל מספר שמחריד את הדובר. הגינויים החלו כשהמספרים היו נמוכים בהרבה מכפי שהם היום – והמספרים היו ועודם שנויים במחלוקת. אבל מתי בדיוק הם הפכו לבלתי־מידתיים?

ושוב, בלתי־מידתי ביחס למה? ביחס לַערך הצבאי שבהשמדת המפקדה הזאת של חמאס, או אתר שיגור הרקטות ההוא, או מחסני הנשק ההם? ביחס לתרומה שהשמדת מטרה כזו תתרום לניצחון הכולל? ביחס להשגת צדק בעקבות הפוגרום של ה-7 באוקטובר? ביחס לביטחון של אזרחי ישראל? ביחס להרתעת מבצעֵי פוגרומים עתידיים? אם הייתי מדבר בשם ממשלת ישראל, אני חושב שהייתי יכול לטעון שיהיו המספרים אשר יהיו, הם אינם בלתי־מידתיים ביחס למטרות הללו. אבל אני לא חושב שטיעונים מהסוג הזה הם בעלי תוקף מוסרי רציני. קל מדי לטעון אותם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כל אזרח מת הוא נכס פוליטי עבור חמאס

תגובתה הצבאית של ישראל לזוועות של ה-7 באוקטובר היא מלחמה צודקת והכרחית. אולם שיפוט זה מותיר את השיפוטים הנוספים שעלינו לנקוט לגבי אופן ניהול המלחמה – פתוחים. ניתן להילחם במלחמות באופן בלתי־צודק מההתחלה ועד הסוף (כמו במקרה של הנאצים), או באופן בלתי־צודק רק בנוגע לפעולות מסוימות (כמו ההפצצה של בעלות הברית את דרזדן). באילו קריטריונים עלינו להשתמש בבואנו לשקול שיקולים שכאלה, אם המידתיות בגרסאותיה השונות אינה עובדת?

אני מציע את מושג האחריות כאמָת מידה. יוזמי המלחמה אחראים, בראש ובראשונה, להרג מכוון של חפים מפשע, בדיוק כמו בדוגמה של דרזדן. ההיסטוריה של המלחמות הקונבנציונליות מציגה דוגמאות רבות נוספות. כך למשל, רוסיה תוקפת בימים אלה במכוון מטרות אזרחיות באוקראינה, בניסיון לגרום דה־מורליזציה לעם האוקראיני כדי שילחץ על הממשלה להיכנע. מקרי המוות שנגרמים כתוצאה מכך עשויים בהחלט להיות מידתיים ביחס לשאיפותיה הכוללות של רוסיה; ובכל זאת יש להוקיעם.

לוחמה א־סימטרית בין צבא היי־טקי לבין ארגון טרור לואו־טקי (או לכל הפחות בעל יכולות טכנולוגיות פחותות), מעלה סוגיות דומות: הרג מכוון של חפים מפשע, כמו בפיגועים, הוא ללא ספק בלתי־מוצדק, ומתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר היתה מעשה זוועה שהוא מעבר ליכולות התיאור שלי. אין מדינה בעולם שהיתה סובלת ממתקפה כזאת מבלי להגיב בעוצמה. אשר על כן המלחמה הנוכחית המתמשכת.

אבל איך ניתן להגיב בצורה עוצמתית וגם אתית? הא־סימטריה מעלה שאלות נוספות לגבי אחריות, שעל חלקן קל יותר לענות מאשר על האחרות. לדוגמה, טרוריסטים נלחמים מתוך מרכזֵי אוכלוסייה אזרחית ואינם מבדלים את עצמם מהמוני הלא־לוחמים – הם אינם לובשים מדים, מה שמפר את אחת הדרישות הבסיסיות של הדין הבינלאומי. לא הייתי מייחס לכך חשיבות יתרה: חִִשבו על מיליציות ה-Minutemen במהפכה האמריקנית, שהיו מוכנות להילחם בבריטים בהתראה של דקה. אולם טרוריסטים לא תמיד ממהרים להילחם; לעתים הם מתחבאים בין אזרחים ומשתמשים בהם כ"מגנים אנושיים", ובכך מסכנים במודע ובמכוון גברים ונשים חפים מפשע – מה שללא ספק פגום מבחינה מוסרית. ייתכן שזו פשוט הדרך הזמינה ביותר עבורם להגן על עצמם; טקטיקה צבאית שיכולה להיחשב כמיקרו־א־מוסריוּת. אבל בדרך כלל זה יותר מזה.

הנכונות לסכן את כלל האוכלוסייה האזרחית היא אסטרטגיה צבאית ופוליטית. היא נועדה להפוך את ההימנעות מהריגת אזרחים לבלתי אפשרית עבור האויב. זו היתה האסטרטגיה של חמאס בכל מלחמותיו עם ישראל; לוחמיו נטמעים בשכונות המגורים בעזה ובמוסדות האזרחיים שלה. הוא מאחסן רקטות במסגדים ובבתי ספר, מציב את המִפקדות שלו בבתי חולים או מתחתם, ויורה רקטות מחצרות בתי ספר ומחניוני בתי חולים. וזהו כבר מקרו־א־מוסריות.

כל אזרח מת הוא נכס פוליטי עבור חמאס, וזה כנראה מסביר את כישלונו לבנות מקלטים אזרחיים (בניגוד למנהרות המגינות רק על אנשי הארגון). כשמספר ההרוגים והפצועים עולה, האחריות מוטלת על ישראל. היא מאבדת תמיכה פוליטית ונמצאת תחת לחץ הולך וגובר לקבל הפסקת אש לפני הניצחון במלחמה – מה שיותיר את חמאס בשלטון בעזה, כמנצח, ויאפשר לו להתחיל לתכנן את מתקפת הטרור הבאה שלו. או־אז ניאלץ להודות שהאסטרטגיה שלו עבדה.

אבל מנְיין ההרוגים והפצועים הינו מחריד, והתגובה האנושית המתבקשת לסבל כזה היא הקריאה להפסיק את הלחימה – שזו, שוב, התגובה שהאסטרטגיה של חמאס נועדה לייצר. משבר החטופים אף מעצים את הקריאה להפסיק, והניסיון להשיג הפסקות בלחימה או הפוגות זמניות מסתמן כַּמדיניות הנכונה, לא רק עבור העסק הנורא־אך־הכרחי של סחר־מכר בבני אדם, אלא גם בשל הזמן שהוא מאפשר להעברת סיוע הומניטרי – ולבסוף בגלל שהפסקה "זמנית" מאפשרת את חידוש הלחימה. זה נשמע נורא; זו דוגמה כואבת לקושי המוסרי שבמלחמה א־סימטרית. אבל עלינו לא להשתעבד לרגשותינו ולהכיר בכך שהסבל יימשך עד שאלו שהחלו במלחמה – יובסו.

מוטב שאהפוך את הטיעון המבעית הזה לספציפי יותר: תבוסת חמאס היא הכרח מוסרי והיא דורשת קשיחוּת מוסרית שלא תמיד מעוררת הערצה. אולם המחויבות להמשיך את המלחמה עד להשגת יעדיה, אינה מוֹנעת ביקורת על האופן שבו הישראלים מגיבים ל"מלכודת ה־אסימטריה".

האם ישראל נוקטת בזהירות הראויה?

מבחינה צבאית, קשה להילחם באסטרטגיה של חמאס מבלי לתרום להצלחתה, וחשוב מאוד להכיר בקשיים בבואנו לשפוט את העימות הזה. לצבא הישראלי ההיי־טקי יש אחריות מוסרית ברורה: לעשות כל שביכולתו כדי למזער אבדות של אזרחים. פירוש הדבר הוא לדייק ככל האפשר במטרות, וליטול סיכונים באיסוף מודיעין שיאפשר לדייק את המטרות. אפילו אם זה דורש להציב חיילים על הקרקע כחלק מהניסיון לכוון אש מדויקת לעבר אנשי חמאס. אבל אפילו אם צה"ל יעשה את כל זה וייטול על עצמו את הסיכונים הדרושים מבחינה מוסרית, הוא עדיין יהרוג מספר גדול של אזרחים.

שימו לב שהפרגמטיות נמצאת כאן בצד של המוּסר. לשאלה "מי מרוויח?" ממות האזרחים יש תשובה מאוד ברורה. חמאס מרוויח ממות אזרחים; הוא לא אדיש לגורל האנשים הנמצאים תחת שליטתו – יש לו אינטרס ממשי שיסבלו. ישראל בהחלט לא מרוויחה מכך. לא משנה מה הרווח הצבאי שהיא משיגה מפגיעה במטרות שנטמעו באוכלוסייה האזרחית, מבחינה פוליטית היא מפסידה ממות האזרחים שהיא גורמת. מכאן שנדרשת זהירות רבה.

ישראל כיום, בהנחה שמנהיגיהּ הצבאיים רציונליים לפחות במידת מה (ואינם משועבדים לטירוף המוסרי של מנהיגיה הפוליטיים), אינה מתכוונת להרוג אזרחים. אולם המוסר דורש יותר מזה: ישראל צריכה להתכוון לא להרוג אזרחים. היא חייבת לנקוט באמצעים יזומים כדי למזער את מספר מקרי המוות אשר להם היא גורמת. דרישה זו אף מתבקשת מבחינה רציונלית.

האם ישראל נוקטת בזהירות הראויה? זו עשויה להיות דרישה קשה מנשוא בהתחשב ברגשות שעורר הטבח של ה-7 באוקטובר. המנהיגים הפוליטיים של ישראל דיברו יותר מדי על נקמה; הרטוריקה הזועמת שלהם מובנת אבל שגויה – היא ללא ספק תוביל למלחמה גרועה אם היא תנהל אותה. התמונות שמראים לנו בטלוויזיה האמריקנית, תמונות של בנייני דירות מופצצים ורחובות שהפכו לעיי חורבות, מקשים על זיהויָיה של זהירות מכל סוג שהוא. חמאס הינו בלתי נראה בתמונות הללו, והוא נותר בלתי נראה מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו לא יודעים אילו מטרות צבאיות מסתתרות מתחת להריסות, והעיתונאים בזירה לא מספרים לנו.

אני מניח שמפקדי צה"ל מבינים את מלכודת הא־סימטריה ומכוונים למטרות צבאיות כמיטב יכולתם. ישראל אימצה לפני שנים מערך של נהלֵי תקיפה שנוסחו בקפידה כדי לעמוד בדרישות החוק והמוסר. האופן שבו הנהלים האלה מיושמים בלהט הקרב לא תמיד ברור, אבל הם עובדים הרבה יותר טוב מכפי שמבקרי ישראל מודים. ההפצצה של עזה איננה חסרת הבחנה, אם כי לפעמים היא עשויה להתבצע מתוך מודיעין לקוי או לא מעודכן דיו – ולפעמים, אולי, מתוך הסברה הזועמת שחמאס נמצא בכל מקום.

יש עוד דברים שעל ישראל לעשות: האזהרות שהיא שולחת לאזרחים להתפנות והמסדרונות ההומניטריים הם רק ההתחלה; חייבת להיות אספקה הומניטרית ראויה לפליטים שנשלחו דרומה כדי להימלט מהקרב על העיר עזה. סירובו של חמאס לחלוק את משאביו הנרחבים עם אנשיו מאלץ את ישראל להתערב בסוגייה – עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר.

במלחמות קונבנציונליות, צד אחד אינו נדרש לחדש את האספקה של הצד השני כאשר משאביו מתרוקנים. אולם בשל האופי הא־סימטרי של הלחימה ובשל ההיסטוריה הקרובה של עזה, הדבר מתחייב במקרה הזה. במיוחד חשוב שישראל תספק דלק לבתי החולים שעליהם היא השתלטה – בתי חולים שחמאס השתמש בהם למטרות צבאיות, תוך אי אספקת החשמל הדרוש למטרות רפואיות.

על מי מוטלת האחריות על הרג האזרחים?

על מי עלינו להטיל את האחריות למקרי מוות של אזרחים במלחמות א־סימטריות כמו זו? כוונתי לכתוב כאן רק על האחריות בזמן המלחמה, ולא על אחריות פוליטית לפני המלחמה, או על האחריות שבאה אחריה. בוודאי, עלינו לחשוב היטב על מה שהיה קודם ולדאוג לְמה שיבוא אחר כך – אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.

אם כן, לשאלת האחריות הצבאית יש השלכות פוליטיות ומוסריות. יש חשיבות לאופן שבו עונים על שאלה זו – בישראל, בעולם הערבי, באירופה ובארצות הברית. המאמצים לייצר תשובות הובילו להתעניינות מחודשת בדין הבינלאומי ואפילו בתיאוריית המלחמה הצודקת. התנהגותו של מי תיחשב חוקית? התנהגותו של מי תיחשב צודקת?

המקום להתחיל בו את הוויכוח, לטעמי, הוא בהחלטת חמאס להיטמע באוכלוסייה האזרחית – החלטה שעיצבה את מלכודת ה־אסימטריה. אם לחדד את הדברים, זו החלטה שנועדה לגרום לישראל להיראות כאילו היא נלחמת באופן בלתי־חוקי ובלתי־צודק, לא משנה איך תילחם. לכן יש לראות בחמאס את האחראי לפתיחתה של מלחמה שנועדה לייצר מספר רב של הרוגים בקרב בני עמו. ויש לראות בישראל כאחראית לכל מקרי המוות אשר להם היא גורמת, מעבר לאלה הבלתי נמנעים בתנאֵי המלחמה שיצר חמאס.

כמובן שאם מדינות אחרות יצטרפו למאבק נגד חמאס, חיים רבים יינצלו. אני לא קורא להתערבות צבאית; ניתן להרוס את חמאס, או להחליש אותו מאוד, גם באמצעים פוליטיים וכלכליים. יש גם משמעות לאי־התערבות, והיא גוררת עמה אחריות, אם כי אינני יודע כיצד ניתן לכמת אותה. 

בלחימה קונבנציונלית, שני הצדדים מנסים לעשות כמיטב יכולתם כדי להגן על האוכלוסיות האזרחיות שלהם. במלחמות א־סימטריות, צד אחד לא רק מסרב לעשות זאת אלא הוא אף חושף את אזרחיו לפציעות ולסכנת מוות בכוונת מכוון, ובכך מקשה מאוד על הצד השני להילחם. בבואנו לשפוט מלחמות מסוג זה, אנו זקוקים לכלל־פעולה חדש: "לא ניתן להשתמש בחוק הבינלאומי או בתיאוריית המלחמה הצודקת כדי להפוך מלחמה צודקת לבלתי אפשרית".

על ישראל לעמוד בסטנדרטים המוסריים הגבוהים שהחוק והצדק מכתיבים – אך לא בְסטנדרטים גבוהים עד כדי כך שיהפכו כל דבר שהיא עושה לבלתי־חוקי ולבלתי־צודק. לא ניתן לבקש ממנה להימנע מהרג אזרחים – חמאס הפך זאת לבלתי אפשרי. אבל אפשר לבקש ממנה לעמוד בדרישות המוסריוֹת שתיארתי בכל הנוגע לדיוק במטרות, איסוף מידע מודיעיני ואספקה הומניטרית.

וישנה גם דרישה מוסרית שעל כולנו, המתבוננים במלחמה הנוראית הזאת מרחוק, לעמוד בה: להכיר במורכבותה של המלחמה ה־אסימטרית, ולעשות כמיטב יכולתנו כדי להטיל את האחריות בצורה צודקת.

תרגום: דפני קסל

על פרופ' מייקל וולצר

פרופסור (אמריטוס) למדעי החברה במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, מחבר הספר מלחמות צודקות ולא צודקות, והעורך לשעבר של מגזין Dissent. המאמר פורסם לראשונה במגזין Quillette.