תרגום: יונתן לוי

מגפת הקורונה הנחיתה מכה קשה על מדינות המערב, והביאה רבות מהן למצב הכלכלי החמור ביותר מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. בתגובה, ממשלות בכל רחבי העולם בחרו לנקוט צעדי מדיניות כלכלית חסרי תקדים. הממשל האמריקאי, לדוגמה, הרחיב את תוכניות התמיכה הממשלתיות להיקף השמור בדרך כלל לעתות מלחמה: חבילת תמריצים ענקית, תוספת של מיליארדים למערכת הרפואה הציבורית, הלוואות לעסקים בריבית נמוכה או אפסית, ועוד. במקביל, הבנק הפדרלי הבטיח להזרים למשק כמות בלתי מוגבלת של דולרים, בהתאם להמלצותיה של האסכולה הרדיקלית "תיאוריה מוניטרית מודרנית" (MMT), שעד לא מזמן כלכלני מיינסטרים כינו בזלזול "כלכלת וודו". 

באירופה ממשלות הלכו רחוק עוד יותר ויישמו את הפתרון שהציעו הפרשן הכלכלי מרטין סנדבו ומומחים רבים נוספים: "להפסיק לדאוג ולהתחיל לשלם". גרמניה נפטרה סוף-סוף מהאובססיה הלאומית לתקציב מדינה מאוזן. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הקפיא תשלומי מסים, שכר דירה וחשבונות, והתחייב שלא יאפשר לאף עסק לקרוס. מדינות סקנדינביה ובריטניה הלאימו הלכה למעשה את תשלום המשכורות לעובדי המגזר הפרטי, והבטיחו לממן מקופת המדינה את עלות ההעסקה של אזרחים רבים במטרה למנוע פיטורים המוניים.

על רקע התפנית הדרמטית הזאת נשמעת בימים אלה שוב ושוב – מפי ההיסטוריון יובל נח הררי ושר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר, למשל – ההבטחה כי משבר הקורונה וצעדי המדיניות הרדיקליים שיושמו כדי להתמודד איתו מבשרים על הופעתו של סדר עולמי חדש. רבים מאמינים או מקווים כי ממשלות ישתמשו בהזדמנות שהמשבר הנוכחי מספק כדי להתמודד עם שורה של בעיות ארוכות טווח העומדות בפני המין האנושי – מהתחממות כדור הארץ ועד אי-שוויון כלכלי. 

בין אלה שמאמינים כי החברה האנושית ניצבת על סף עידן חדש אפשר למצוא אנשי שמאל רבים. אלה חוזים עתיד טוב יותר כשהם רואים לנגד עיניהם לא רק את המגפה המשתוללת, אלא גם את גל המחאה האנטי-גזעני ששטף את העולם בשנה האחרונה. "עידן הממשלה הקטנה הגיע לקצו", הכריז הפרשן ג'מאל בווי מעל דפי ה"ניו יורק טיימס". עמיתתו, מישל גולדברג, טענה שבעידן הקורונה "רעיונות שמאליים שאפתניים שנראו בעבר חסרי סיכוי… נראים פתאום מציאותיים בהרבה". הסנאטור ברני סנדרס, מצדו, הפציר בכולנו לשקול מחדש את "הנחות היסוד שבבסיס עולם הערכים האמריקאי". הציפייה הזאת לשינוי בלתי נמנע (או, לכל הפחות, הכרחי) עולה גם מתגובתו של השמאל האירופי למשבר. כך, לדוגמה, השער של עיתון השמאל המוביל בגרמניה בישר לקוראים על "דמדומי עידן הניאו-ליברליזם" – בחירת מלים הרומזת ל"דמדומי האלים", האופרה האפוקליפטית של ריכרד ואגנר המתארת את סיפור שקיעתו ולידתו מחדש של העולם.

יש רק בעיה אחת בכל התחזיות האלה, והיא שמהפכות לעולם אינן מובטחות מראש. האם המשבר הנוכחי אכן יחולל מהפכה בכלכלה, בממשלה, בחברה ובמערכת היחסים ביניהן? האם, כפי שרבים כל כך רוצים להאמין, אנו עומדים בפני נקודת מפנה היסטורית?

הטרגדיה של 1848

כדי לענות על השאלות האלה צריך, קודם כל, להבחין בין משבר ובין טרנספורמציה חברתית. קל להניח שמשברים מובילים בהכרח להתמוטטות הסדר הקיים והחלפתו בסדר חדש, אבל ההנחה הזאת פשוט אינה עולה בקנה אחד עם ניסיון העבר. משברים, אחרי הכל, הם עניין נפוץ למדי בדברי ימיה של האנושות; מהפכות, לעומת זאת, נדירות בהרבה. 

לאון טרוצקי, מגדולי המהפכנים שידעה ההיסטוריה, כתב ב-1932 כי "עצם קיומן של מצוקות אין בו כדי להבטיח התקוממות עממית. אם אלה היו פני הדברים, ההמון היה במצב של מרי תמידי". שינוי חברתי, טען טרוצקי, מתרחש אך ורק כאשר "פשיטת הרגל של הסדר החברתי הקיים נגלית לעיני כל והופכת את המצוקה לבלתי נסבלת". רק אז, הסביר, "בזכות תנאים חדשים ורעיונות חדשים… המהפכה נהיית לדרך מילוט אפשרית". טרוצקי, כמו כל המהפכנים, הבין היטב כי לא כל משבר מוליד שינויים חברתיים ארוכי טווח. ואכן, אלה מאיתנו המקווים שהמשבר הנוכחי ייהפך לרגע תפנית כזה, יכולים ללמוד כמה לקחים שימושיים מהעבר.

הלקח הראשון שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שבתקופות של אי-ודאות רבה קל יותר להניח להתרחשויות לשלוט בנו מאשר לשלוט בהתרחשויות, וקל יותר לעורר תסיסה נגד הסדר הישן מאשר לגבש הסכמה רחבה בנוגע לסדר החדש. מבחינה מעשית, היכולת לתרגם תסכול למהפכה תלויה בגורמים בעלי אופי פוליטי – ובראשם תכנון וצבירת כוח. ללא תוכנית ברורה של השינויים הרצויים במציאות הקיימת, תנועות אופוזיציוניות קורסות בקלות לתוך עצמן, כך שהתסיסה הציבורית דועכת בלי להשאיר חותם על המציאות. בנוסף, ולא פחות חשוב, אם אותן תוכניות קונקרטיות אינן מאומצות ומקודמות על ידי כוחות פוליטיים שמסוגלים ליישם אותן בפועל, הרעיונות שבבסיסן – טובים ככל שיהיו – ייהפכו ללא יותר מהערת שוליים בספרי ההיסטוריה, והסטטוס-קוו ימשיך לקרטע כרגיל.

קחו לדוגמה את 1848, שנה שבה שטף את העולם גל של התקוממויות עממיות נגד דיקטטורות מלוכניות. כפי שכתב ההיסטוריון אריק הובסבאום, מהפכות מעטות מאוד במשך ההיסטוריה "התפשטו במהירות רבה יותר ובהיקף גדול כל כך – כמו אש בשדה קוצים שחוצה בדרכה גבולות, מדינות ואפילו אוקיינוסים". ואכן, ב-1848 משטרים שעד אותו הרגע נראו יציבים לחלוטין קרסו בתוך חודשים ספורים מול ההסתערות ההמונית האדירה. אלא שמיד כשנִבעו סדקים במשטר המלוכני, התגלעו מחלוקות קשות בקרב המחנה המהפכני. ליברלים בני המעמד הבינוני קידמו ליברליזציה פוליטית וכלכלית, אבל סירבו להעניק זכות בחירה לרוב האוכלוסייה ודחו כל הצעת מדיניות שנחשדה בסוציאליזם. מנגד, מעמד הפועלים ושאר הכוחות במחנה השמאל דרשו דמוקרטיזציה מלאה של המערכת הפוליטית ורפורמות מבניות במערכת הכלכלית. במקביל, קבוצות אתניות שונות שהשתחררו מכבלי הדיקטטורה דרשו שליטה מלאה בגורלן ובחבלי הארץ שבהם ישבו, אך סירבו לרוב להכיר בזכותן של קבוצות אחרות לפעול באופן דומה.

בקיצור, ברגע שהסדר הישן התחיל להתמוטט, הקבוצות המהפכניות שקעו במאבקים פנימיים ולא הצליחו להתאחד מאחורי סדר יום פוליטי ברור. וכך, על רקע הפיצול במחנה המהפכני, הצליחו מגיני הסטטוס-קוו לקנות את תמיכת חלק מהקבוצות – ולחסל את היתר. בתוך זמן קצר משטרים דיקטטוריים קמו מחדש כמעט בכל מקום שממנו סולקו, וזו הסיבה שהיסטוריונים מרבים להתייחס ל-1848 בתור "נקודת המפנה שבה ההיסטוריה סירבה לפנות".

רופאים או יורשים?

גם באירופה של בין שתי מלחמות העולם נשבו רוחות של שינוי, אבל הציפייה שהמשבר יוביל בהכרח לשינוי חברתי מבורך התגלתה גם הפעם כנאיבית. מהפכני השמאל, שהאמינו כי יוכלו לקבוע בעצמם מה יהיו התנאים שבהם ישתנה העולם, התבדו. בחלק ממדינות אירופה לא נרשמה שום תפנית היסטורית משמעותית בין 1918 ל-1939; באחרות היתה זו באמת תקופה של שינויים דרמטיים, אבל לא בהכרח מאותו סוג: ההיסטוריה הובילה מדינות שונות בכיוונים שונים מאוד, וגורלן היה תלוי במידה רבה בזהות הפוליטיקאים והמפלגות שהחזיקו בתוכנית פעולה ברורה ובכוח הנחוץ כדי ליישם אותה.

מלחמת העולם הראשונה גרמה למותם של מיליוני בני אדם, שמה קץ לעידן של צמיחה כלכלית וגלובליזציה, והשאירה אחריה יבשת הסובלת ממגפת שפעת קטלנית, אבטלה המונית והיפר-אינפלציה. ואז, לפני שמדינות העולם הספיקו להתאושש מכל אלה, הכה בהן גם השפל הגדול – ואיתו גל של זעם ציבורי נגד השיטה הקפיטליסטית באופן ספציפי והסטטוס-קוו באופן כללי. עם זאת, ברוב מדינות המערב מחנה השמאל לא הצליח להתאחד סביב תגובה מוסכמת וברורה למשבר. הקומוניסטים ביקשו לנצל את השפל הגדול כדי להיפטר אחת ולתמיד מהקפיטליזם ומהדמוקרטיה. הסוציאליסטים האורתודוקסים התעקשו שהקפיטליזם אינו בר-תיקון והעדיפו לשבת בחיבוק ידיים. רק הסוציאל-דמוקרטים האמינו כי המשבר יכול לשמש נקודת מפנה היסטורית, שתשנה מן היסוד את מערכת היחסים שבין הממשלה, הכלכלה והחברה. 

בצרפת לא רק השמאל אלא גם הימין נכשל בהצגת תגובה רצינית לשפל הגדול ולאי-נחת החברתית. התוצאה היתה סחף וקיטוב פוליטיים, שהחלישו את צרפת והפכו אותה מאוחר יותר לפגיעה במיוחד בפני האויב הנאצי. לעומת זאת, בחלק ממדינות המערב – ארצות הברית ושוודיה, למשל – מפלגות שמאל קידמו בהצלחה גדולה את האסטרטגיה הסוציאל-דמוקרטית להתמודדות עם המשבר, ויישמו רפורמות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת. במדינות אחרות, המלחמות הפנימיות והשיתוק במחנה השמאל הקלו על הפשיסטים לנצל את המצוקה החברתית, לעלות לשלטון ולחולל מהפכה ריאקציונרית בכלכלה ובפוליטיקה. הדוגמה הבולטת והמשמעותית ביותר היא גרמניה. באותן שנים, הקומוניסטים הגרמנים החריפו את המתקפה שלהם על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) – מפלגת השמאל הגדולה במדינה וחומת המגן של הדמוקרטיה הגרמנית. בדומה לנאצים, גם הקומוניסטים ביקשו לזרז את הקריסה של רפובליקת ויימאר והשתמשו בשביתות, ניסיונות הפיכה ושלל תמרונים פוליטיים כדי להשיג את מבוקשם.

למרות הזעקה שהשמיעו תומכי המפלגה וקבוצות נוספות בחברה הגרמנית, הסוציאל-דמוקרטים בחרו לאמץ עמדה פסיבית יחסית ביחס למשבר. מנהיגי המפלגה דחו תוכניות ברוח קיינסיאנית, שהניחו על שולחנם רפורמטורים סוציאל-דמוקרטים, וסירבו להגדיל את ההוצאה הציבורית או להרחיב תוכניות ממשלתיות קיימות כדי להיאבק בהאטה הכלכלית ובאבטלה. מנהיגים אלה היו עדיין נתונים להשפעה מרקסיסטית, והאמינו שאין שום תוחלת בניסיונות לתקן את הקפיטליזם. התיאורטיקן הכלכלי הבולט של המפלגה באותה תקופה, רודולף הילפרדינג, טען כי "מדיניות כלכלית התקפית" תתגלה בהכרח כבלתי אפקטיבית. בסופו של דבר, קבע, מה שיכריע את גורל החברה הוא "ההיגיון הפנימי של הקפיטליזם". 

מנהיג העובדים הגרמני פריץ טרנו סיכם בתסכול את הדילמה שאיתה התמודדו הסוציאל-דמוקרטים באותם ימים: "האם ייתכן שאנו עומדים לצד מיטת חוליו של הקפיטליזם לא רק כרופאים המבקשים להבריא את המטופל אלא גם כיורשיו העתידיים, הממתינים בקוצר רוח לגוויעתו ומוכנים להשתמש בקצת רעל לזירוז הגסיסה?… נגזר עלינו, נדמה לי, להיות רופאים המייחלים באמת ובתמים להחלמת הפציינט. עם זאת, חובה עלינו לזכור כי בו בזמן אנו גם יורשים השואפים לקבל את מלוא עיזבונה של המערכת הקפיטליסטית – לא מחר אלא כבר היום. התפקיד הכפול הזה – רופא ויורש – מציב בפנינו משימה קשה ומקוללת".

לנאצים, לעומת זאת, לא היה שום עניין בהבראת הסדר הישן. הם הבינו כי המשבר הניח לפתחם הזדמנות: שעת כושר להשתלטות על מוקדי הכוח. אדולף היטלר הגיב בהחלטיות למשבר, תקף את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באופן ממוקד ואת תומכי הדמוקרטיה הליברלית באופן כללי, והאשים אותם ברפיון ובחוסר אונים מול הסבל החברתי ההולך וגובר. בבחירות 1928, לפני פרוץ המשבר, המפלגה הנאצית קיבלה 2.6% בלבד מהקולות. ארבע שנים אחר כך, לקראת הבחירות הגורליות של יולי 1932, הנאצים ניהלו קמפיין שהתמקד בנושאים כלכליים והבטיח "לפתור את בעיית האבטלה", להכריע את המשבר ולבנות מחדש את המערכת הכלכלית כך שתשרת את האינטרסים של "העם". בבחירות אלה נהפכה המפלגה הנאצית למפלגה הגדולה בגרמניה. בתוך שישה חודשים היא הצליחה לחסל סופית את רפובליקת ויימאר. אף שיש סיבות רבות לעליית הפשיזם בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה, אין ספק כי היכולת של הנאצים לנצל את המשבר – והכישלון של השמאל לעשות זאת – היו גורמים מכריעים בהצלחתם.

הסוד של מילטון פרידמן

בניגוד למה שהתרחש בתום מלחמת העולם הראשונה, ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה בישר את תחילתה של מהפכה פרוגרסיבית במערב. הטרגדיה של שנות ה-30 לימדה מדינות משני צדיו של האוקיינוס האטלנטי שכדי להגן על הדמוקרטיה באירופה יש צורך בסדר עולמי חדש, שיבטיח שגשוג כלכלי ויציבות חברתית. וכך, על בסיס הקונצנזוס הרחב שנוצר אחרי 1945, החל מאמץ גלובלי לשינוי המערכות הפוליטיות והכלכליות בשלוש רמות: בינלאומית, אזורית ומקומית.

ברמה הבינלאומית, ארצות הברית סייעה בגיבוש הסדרים ביטחוניים וכלכליים שנועדו להבטיח שלום בין מדינות ושגשוג כלכלי בתוכן. ברמה האזורית, מדינות אירופה החלו בתהליך אינטגרציה, שנשען על ההבנה כי כדי להתמודד עם אתגרי המאה ה-20 דמוקרטיות חייבות לשתף פעולה ביניהן במקום לנסות להסתדר לבדן. ברמה המקומית, במדינות אירופיות רבות התגבש קונצנזוס בין המרכז-שמאל למרכז-ימין על הצורך בניסוח אמנה חברתית חדשה בין המדינה לאזרחים, שבמסגרתה המדינה תתחייב לקדם צמיחה כלכלית אך גם להגן על האזרחים מפני הצדדים הפחות נעימים של הקפיטליזם. המיינסטרים הפוליטי מימין ומשמאל הכיר בכך שאין דרך אחרת למנוע משברים כלכליים או הקצנה פוליטית מהסוג שהביא לחיסול הדמוקרטיה ביבשת בין שתי מלחמות העולם.

הסדר העולמי החדש תיפקד בהצלחה רבה עד שנות ה-70 – עשור שבו שילוב של אינפלציה גבוהה, אבטלה גואה וצמיחה נמוכה סללו את הדרך למהפכה חברתית נוספת. בעשרות השנים שקדמו לרגע הזה, ניאו-ליברלים – שהשתייכו לחוגים כמו אגודת מונט פלרין, אסכולת שיקגו בחקר הכלכלה ואסכולת וירג'יניה בחקר הכלכלה הפוליטית – ניתחו את חולשות הסדר הפוסט-מלחמתי וגיבשו לו חלופות. כתוצאה מכך, כשהמשבר הכלכלי העולמי פרץ בשנות ה-70 ועורר גל חדש של תסיסה חברתית, המחנה הניאו-ליברלי היה מוכן כשבידיו הסבר מגובש לכישלון הסדר הישן ומתווה מפורט לכינון סדר חדש. כפי שניסח זאת מילטון פרידמן, אביה האינטלקטואלי של התנועה הניאו-ליברלית, "רק משבר – ממשי או מדומה – יכול לחולל שינוי אמיתי. התגובות למשבר מתבססות תמיד על הרעיונות שנמצאים בסביבה. זה, לתפיסתי, התפקיד שלנו: לפתח אלטרנטיבות למדיניות הקיימת ולשמור על הגחלת שלהן עד לאותו רגע שבו הבלתי אפשרי מבחינה פוליטית ייהפך לבלתי נמנע". פרידמן הבין היטב את מה שהשמאל לא השכיל לתפוס: רעיונות ניאו-ליברליים נהפכו למדיניות מאחר ששולבו במשך שנים בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות, במכוני חשיבה ובארגונים בינלאומיים – ומכיוון שקודמו על ידי מנהיגים פוליטיים רבי-עוצמה כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

למרבה הפלא, כשהסדר הניאו-ליברלי חווה משבר עמוק משלו ב-2008, הפרדיגמה הכלכלית לא התחלפה. זאת, למרות ההנחה הרווחת – אפילו בקרב שמרנים, כמו נשיא צרפת אז, ניקולא סרקוזי – שהעידן הניאו-ליברלי הגיע לקצו. כפי שניסח זאת ה"אקונומיסט" ב-2009, הזעם הציבורי והבעיות שהתגלו במערכות הקיימות לא הובילו לחילופי פרדיגמה מכיוון שהשמאל נכשל ב"ניצול משבר כלכלי שכאילו נוצר בהזמנה אישית עבור מבקרי השוק החופשי". סיבה מרכזית לכישלון היתה שבניגוד לימין הניאו-ליברלי כמה עשורים לפני כן, השמאל הגיע למשבר כשהוא מפולג ובלתי מוכן. בעשורים שלפני 2008, זרם מרכזי בשמאל – שנציגיו הבולטים הם טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרדר בגרמניה וביל קלינטון בארצות הברית – החל להתייחס לקפיטליזם כאל שיטה שמצריכה, לכל היותר, ניהול טכנוקרטי. הזרם הזה התעלם מכך שהקפיטליזם משתנה ללא הרף וטומן בחובו, מעצם טבעו, סכנות חברתיות גדולות. ממש באותו זמן חלקים אחרים בשמאל הפסיקו להתעסק בקפיטליזם בכלל והקדישו את עצמם למגמות אינטלקטואליות בעלות אוריינטציה תרבותית ולא כלכלית, כמו פוסט-מודרניזם, רב-תרבותיות, פמיניזם ופוסט-קולוניאליזם. וכך, כשהמשק העולמי קרס ב-2008, לשמאל לא היה סיפור ברור להציג לציבור בנוגע לכשלים בסדר הקיים או הצעות מדיניות מהימנות להחלפתו.

עשור של אקטיביזם

הכישלון לתרגם משברים לכדי שינויים ארוכי טווח עלול להכשיל את השמאל גם היום, אלא אם אלה מאיתנו שמאמינים בחברה שוויונית וצודקת ילמדו מלקחי העבר. במלים אחרות, כדי להבין אם ארצות הברית ומדינות אירופה העשירות נמצאות על סף מהפכה כלכלית, פוליטית וחברתית, חייבים להסתכל אל מעבר למשבר הנוכחי, חמור ככל שיהיה. ואכן, אם ננסה ללמוד מאלה שבאו לפנינו, נגלה כי לאורך ההיסטוריה האנושית משברים אכן יצרו הזדמנויות רבות לשינוי – אלא שלא כולן נוצלו בצורה שווה. האם השמאל ינצל את המשבר הנוכחי כדי לטפל בבעיות העומק של החברה שלנו – או יסתפק בהנחת פלסטר נוסף על הפצע החברתי המדמם? תלוי אם ילמד מהטעויות של קודמיו ב-1848, בשנות ה-30 וב-2008. כלומר, אם ישכיל לאחד כוחות ולהציג הן ביקורת משכנעת על הסדר הקיים והן תוכנית לכינון סדר חדש. רק כך תוכל להתגבש מתוך התסכול הציבורי העמוק קואליציה חזקה שתומכת בשינויים מהפכניים.

כבר עכשיו אפשר לזהות לא מעט סימנים מעודדים מסביב. כך, למשל, בזירה הציבורית היום אפשר למצוא הרבה יותר רעיונות מהפכניים משהיו בה לפני עשור. בעולם המחשבה הכלכלית, חוקרים כמו תומא פיקטי, עמנואל סאז, גבריאל זוקמן, מריאנה מזוקטו, אדם טוז, אן קייס ואנגוס דיטון עומדים בחזית הוויכוח הציבורי, ומקפידים להבליט את הבעיות במערכת הכלכלית הנוכחית אך גם להציע להן פתרונות קונקרטיים. במקביל, מכוני חשיבה פרוגרסיביים, כמו מכון רוזוולט ומרכז וושינגטון לצמיחה שוויונית, מפתחים ומפיצים תוכניות לרפורמות מבניות ארוכות טווח. למעשה, עוד לפני גל המחאה העולמי נגד גזענות, שפרץ בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד במאי 2020, התאפיין העשור האחרון בפעילות אקטיביסטית רחבת היקף. כפי שהראו חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות מאוניברסיטת הרווארד ועמיתיה, בין 2010 ל-2019 פעלו ברחבי העולם "יותר תנועות המונים הדורשות שינוי רדיקלי במציאות" מבכל תקופה אחרת מאז מלחמת העולם השנייה.

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי רעיונות חדשים וגיוס של אנרגיה ציבורית הם תנאים הכרחיים – אך לא מספיקים – לשינוי המציאות. צריך לדעת לקחת את הרעיונות החדשים האלה, שמתקיימים בדרך כלל בנפרד, ולשלב אותם לכדי ביקורת ברורה על הסדר החברתי הקיים. בנוסף, צריך לתרגם אותם להצעות מדיניות ישימות ואטרקטיביות. לבסוף, שוחרי השינוי חייבים להתלכד מאחורי התוכניות הללו כדי לא לקרוס אל תוך מריבות פנימיות ולפספס את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכם. זוהי הדרך היחידה להדוף את מתקפת הנגד של מגיני הסטטוס-קוו ולשמר את בסיסי הכוח הנחוצים כדי להביא לשינוי בטווח הארוך.

בעשורים האחרונים הימין הפנים את העקרונות הללו טוב יותר מהשמאל. לקראת סוף המאה ה-20 ניאו-ליברלים מסוגו של פרידמן חוללו מהפכה בתפיסה הציבורית של מערכת היחסים בין השוק, הממשלה והחברה. ההצלחה המסחררת שלהם נבעה מכך שהם נשענו על חזון ברור ועל היכולת שלהם לגרום לחוקרים, קובעי מדיניות ונבחרי ציבור לאמץ את רעיונותיהם ולהוציא אותם אל הפועל. אפילו אחרי המשבר הפיננסי של 2008 – שנבע, לדעת רבים, מכשלי התפיסה הניאו-ליברלית – הצליחו חסידי הסטטוס-קוו לסכל כל שינוי מהותי במערכת הכלכלית הקיימת. בארצות הברית, לדוגמה, רבים מהיועצים שהקיפו את הנשיא ברק אובמה האמינו בתיקון פגמים נקודתיים – ולא בשינוי יסודי של המערכת. אם נחזור לרגע לאנלוגיה של טרנו – מנהיג העובדים הגרמני מתקופת השפל הגדול – אובמה ואנשיו העדיפו להיות רופאים, לא יורשים.

ואם כל זה לא מספיק, הימין האמריקאי עבד שעות נוספות כדי להגביל את סעיפי המדיניות הפרוגרסיביים שממשל אובמה בכל זאת כלל בחבילת החירום שלו. הימין השמרני הצליח לשכנע רבים בציבור האמריקאי כי הצעדים של אובמה להצלת המשק היו לא יותר מבזבזנות ממשלתית אופיינית ונועדו למטרה אחת ויחידה: הצלת האליטה הפיננסית. במקביל, תנועת "מסיבת התה" השתלטה על המפלגה הרפובליקאית, והפכה אותה לכוח פוליטי המוקדש כל-כולו לבלימת מדיניות פרוגרסיבית ולשכנוע הציבור בכך שהממשלה היא האויב שלו. 

האלטרנטיבה הימנית

על אף חומרת המשבר הנוכחי והמוכנות של פוליטיקאים מימין ומשמאל להגיב לו בצעדי מדיניות יוצאי דופן – מתקפת הנגד של מגיני הסדר הקיים כבר בעיצומה. בארצות הברית, המפלגה הרפובליקאית הספיקה לחזור לסיסמאות המוכרות: לא לגידול בגירעון, לא להצלת השלטון המקומי ולא לסיוע למובטלים שעלול לעודד אותם להישאר בבית במקום לצאת לעבוד. במקביל, תנועות אזרחיות – שרבות מהן ממומנות על ידי אותם גורמים בדיוק שתמכו ב"מסיבת התה" לפני כעשור – יצאו במחאה ציבורית נגד מדיניות הסגרים. תנועות אלה, שזכו לעידוד מצד דונלד טראמפ ומנהיגים רפובליקאים אחרים, מוקיעות את "ההתערבות הממשלתית" בחיי האזרחים ומתריעות מפני האיום הנשקף ל"חירויות הפרט". כפי שהעידה ג'ני בת' מרטין, מייסדת שותפה של קבוצה בשם "הפטריוטים של מסיבת התה", היא וחבריה פועלים כבר עכשיו כדי להבטיח כי ביום שבו המגפה תחלוף מן העולם, ארצות הברית עדיין תהיה "מדינה קפיטליסטית" ולא סוציאליסטית.

כדי להיאבק בהתפתחויות האלה, השמאל חייב לזכור שהמשבר והמדיניות החריגה של החודשים האחרונים אינם ערובה לשינוי חברתי. האם התקופה הנוכחית תוליד "ניו-דיל" חדש, כפי שמאמינים הסנאטור האמריקאי אדוארד מרקי, ממחברי ה"גרין ניו-דיל", ומנהיגים פרוגרסיבים אחרים? התשובה תהיה חיובית אם השמאל יפעל ליצירת התנאים הפוליטיים המתאימים. אחרי הכל, היתה זו יכולתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט לסחוף אחריו מצביעים – ולא רק הסבל והתסכול של הציבור האמריקאי בזמן השפל הגדול – שאיפשרה לו להפוך את ה"ניו-דיל" למציאות ולשנות באופן דרמטי את יחסי הכוח שבין הממשלה, המערכת הכלכלית והאזרחים. תרגום המסקנות האלה למציאות הנוכחית פירושו שהדמוקרטים חייבים לצאת למתקפה נגד השקפת העולם האנטי-ממשלתית של הרפובליקאים, שמשבר הקורונה הצליח לערערה באופן זמני. כדי לעשות זאת, יהיה עליהם להתלכד מאחורי תוכניות מדיניות ברורות ונועזות – ולשכנע את אזרחי ארצות הברית שהחזון שלהם מבטיח עתיד טוב יותר לאמריקה, ולא עוד תיקון קוסמטי של הסדר הקיים. 

אותם עקרונות נכונים גם לדרישה של התנועה האנטי-גזענית ליישם רפורמות משמעותיות במוסדות המדינה. בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים, כדי לשנות מוסדות מן היסוד השמאל יהיה חייב לא רק לנצח בבחירות, אלא גם להחזיק בכוח פוליטי לאורך זמן. כל מה שיפלג את הקואליציה של המפלגה הדמוקרטית או יאפשר למתנגדי השינוי להסיט את תשומת הלב הציבורית לנושאים אחרים, יכרסם בתמיכה הרחבה – אך השברירית – שקיימת כיום באותן רפורמות משמעותיות שהתנועה חרטה על דגלה.  

באופן מפתיע למדי, במהלך 2020 ג'ו ביידן אימץ את הגישה הזאת והחליף את המסר המקורי שלו – שהדגיש ערכים כמו המשכיות ומיומנות שלטונית – בקריאה לרפורמות מרחיקות לכת בתחומי הבריאות, הסביבה, התשתיות, החינוך, האפליה הגזעית ועוד. עם זאת, גם כשיחזיקו במושכות השלטון, אסור לדמוקרטים לשכוח כי הטמעה של שינויים בטווח הארוך מחייבת גמישות פוליטית. בסוף המאה ה-20 המפלגה הרפובליקאית קיבצה סביבה קואליציה המורכבת מעשירי ארצות הברית, ראשי הקהילה העסקית, נוצרים שמרנים ולבנים ללא השכלה על-תיכונית. הכוחות המגוונים הללו החלו לתמוך ברפובליקאים, כל אחד מטעמיו-הוא, על סמך ההבטחה של המפלגה להקטין את גודלה והשפעתה של הממשלה. הם אלה שאיפשרו לימין האמריקאי לבצע שינויי מדיניות דרמטיים ברשויות המקומיות, במדינות השונות ובממשל הפרדלי. אם הדמוקרטים מעוניינים לרשום הישגים של ממש, הם יצטרכו לפעול באופן דומה וללכד לאורך זמן קואליציה מגוונת סביב מסר של שינוי. כדי לעשות זאת הם יהיו חייבים להתמקד פחות בהבדלים בין הקבוצות השונות שמרכיבות את הקואליציה ולשים דגש רב על שותפות האינטרסים ביניהן.

אם השמאל בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם ייכשל במשימה הזאת, עשויות להתחולל בעקבות מגפת הקורונה מהפכות מסוג אחר לגמרי. כפי שלימדו אותנו שנות ה-30 של המאה ה-20, כאב ותסכול יכולים לחזק גם כוחות לאומניים, גזעניים וריאקציונריים, ממש כפי שהם יכולים לתת רוח גבית לשמאל. הנשיא רוזוולט הבין זאת היטב. למעשה, ה"ניו-דיל" שלו לא נועד רק כדי לתקן את הקפיטליזם, אלא גם כדי לפגוע בכוח המשיכה של אויבי הדמוקרטיה. אחרי הכל, במהלך השפל הגדול מספר רב להפתיע של אזרחים ופוליטיקאים אמריקאים – ובכללם התעשיין הנרי פורד, הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג ומטיף הרדיו צ'ארלס קוגלין – היללו בפומבי את היטלר והביעו הערצה כלפי המשטרים הדיקטטוריים שקמו ברחבי אירופה.

ואכן, בימין הקיצוני והפופוליסטי כבר עמלים על הפצת הנרטיב שמאשים זרים במשבר הנוכחי – ובראשם סין וקבוצות מהגרים. הם גם מציעים חזון משלהם לעידן שאחרי הקורונה: עולם של גבולות סגורים, גלובליזציה וסחר מוגבלים, ושיתוף פעולה בינלאומי מופחת; עולם שבו ממשלות נהנות מסמכויות חסרות תקדים בשם הצורך "להגן על העם", ונושאים כמו צדק חברתי ואי-שוויון נדחקים שוב לשוליים. 

העבר מלמד כי משברים לבדם אינם מספיקים כדי לחולל שינויים בקנה מידה היסטורי – יש צורך גם במהפכנים המבינים כיצד לנצל את המשברים האלו. וכדי לנצל משברים באופן יעיל, צריך לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע וכיצד אנחנו מתכוונים להגיע לשם.

על שרי ברמן

שרי ברמן היא פרופסור למדע המדינה בברנרד קולג', אוניברסיטת קולומביה