Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
תקציב המדינה המתוכנן לשנת 2024, שאמור לעלות בקרוב לאישור הכנסת, כולל קיצוצים קשים. בפרט, מתוכנן קיצוץ רחב בתקציב החינוך הממלכתי על שלל זרמיו, לרבות החינוך הממלכתי החרדי. אולם תקציב החינוך החרדי הפרטי לא נפגע, ואף נקבע שייהנה מתוספת של כ-700 מיליון שקל. במילים אחרות, המדינה עומדת להגדיל את תמיכתה במערכת חינוך פרטית שמסרבת לשקיפות ולפיקוח, ושאינה מקבלת על עצמה להעניק לבוגריה השכלה בסיסית שתאפשר להם להשתלב בשוק התעסוקה במדינה.
איך הגענו לכדי זה? הפרק הקודם בסאגה התרחש בימי הממשלה הקודמת, הרחק מעיני הציבור. ממשלת בנט־לפיד, שלא כללה כזכור מפלגות חרדיות, שקלה לתקן את חוק חינוך ממלכתי, כך שיכלול את זרם החינוך הממלכתי חרדי (ממ"ח) שקיים החל מ-2013 – במטרה לחזק ולהרחיב אותו. באגף תקציבים של משרד האוצר, שאינו רוחש חיבה גדולה לחינוך ציבורי, לא אהבו את הרעיון, משום שאינו עולה בקנה אחד עם מגמת ההפרטה הזוחלת של מערכת החינוך הישראלית. זו מקודמת במשך שנים על ידי גורמים נאו־ליברליים באוצר ובממשלה ועל ידי פורום קהלת, ואילו בקרב הציבור הכללי היא נתקלת באדישות. התנגדות אגף תקציבים ביחד עם שיקולים פוליטיים של חלק מחברי ממשלת השינוי, שלא רצו לעצבן את המפלגות החרדיות מתוך מחשבה על העתיד, טרפדו את מהלך תיקון החוק.
מנגד, רשתות החינוך החרדיות הפרטיות – החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני – דווקא מממשות לכאורה את החזון של אותם גורמים להפריט את מערכת החינוך: המדינה תיתן את הכסף, עמותות פרטיות יקימו וינהלו בתי ספר, וכוחות השוק יעצבו מערכת חינוך "תחרותית" לתפארת מדינת ישראל.
אלא שבפועל, בתי הספר של רשתות החינוך החרדיות הם לא בדיוק דוגמה להצלחת המודל הזה. הם מקבלים 100 אחוז תקצוב תמורת התחייבות ללמד לימודי ליבה מלאים, ואז מסרבים לשתף פעולה עם מפקחי משרד החינוך כדי שלא ייוודע שהם לא ממש מלמדים אותם. במקביל, המפלגות החרדיות מציבות איום על הממשלה ולפיו אם מישהו ינסה לאכוף את החוק על בתי הספר הללו, הן יפילו אותה. וכך, גם אנשי אגף התקציבים נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד הרשתות האלה חותרות תחת הערכים החשובים להם, כמו הכנת חרדים לשילוב בשוק התעסוקה של המאה ה-21, והחיבה שהם רוחשים להן אף פחותה, כנראה, מחיבתם לחינוך החרדי הממלכתי.
אבל אם לא ממ"ח ולא רשתות, אז מה כן? באגף תקציבים נולדה בעת כהונת ממשלת בנט־לפיד מעין אופציית ביניים: תוכנית להכנסת לימודי ליבה למוסדות החרדיים הפרטיים שמחוץ לשתי רשתות החינוך הגדולות, תמורת תקצוב נוסף. התוכנית כונתה בזמנו "מתווה בעלז" על שם הקבוצה הראשונה שהיתה אמורה להצטרף אליה – בתי הספר של חסידות בעלז שאינם חלק מרשתות החינוך החרדיות (וזאת למרות שהאדמו"ר שקל ברצינות להכניס את בתי הספר של החסידות לממ"ח).
בסופו של דבר, באגף תקציבים גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מהעיר: הממשלה התחלפה והחרדים חזרו לשולחן הממשלה; "מתווה בעלז" המינורי נגנז; ואגף תקציבים נאלץ לבסוף לאשר תוספות משמעותיות לרשתות החינוך החרדיות, מבלי להדק את הפיקוח על הנעשה בבתי הספר שלהן, וכן לאשר תוספות קטנות יותר לשאר בתי הספר החרדיים הפרטיים, מבלי להתנות זאת בהכנסת לימודי ליבה נוספים. בדרך למכירת החיסול הזאת, פוספסה הזדמנות היסטורית – שמי יודע מתי תחזור – לעגן את הממ"ח בחוק חינוך ממלכתי.
התוצאה היא שהמפלגות החרדיות זוכות בחיזוק משמעותי של רשתות החינוך הפוליטיות, שהן בסיס הכוח המרכזי שלהן, מול התחרות שנפתחה מולן מגזרת החינוך הממלכתי חרדי. הילדים והילדות החרדים, והמשפחות החרדיות, מקבלים פלסתר שישפר רק במעט את מצבם, במקום שיקבלו באופן מלא את מה שכל ילד וילדה בישראל מקבלים. ובל נשכח – החינוך הממלכתי הציבורי חוטף כך עוד מכה משמעותית.
כשהחינוך החרדי הוחרג
מאז הקמת המדינה, החינוך בישראל נתפס כזכות וכחובה. הכנסת הראשונה חוקקה את חוק לימוד חובה המחייב הורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר ומטיל את האחריות המלאה למימון החינוך על המדינה. בימים ההם, בתי הספר לא היו בבעלות המדינה והתחלקו בין זרמים אידאולוגיים־מפלגתיים שונים: זרם העובדים של המפלגות מפא"י ומפ"ם; הזרם הכללי של הציונים הכלליים; זרם המזרחי של מפלגות הציונות הדתית – תנועת המזרחי והפועל המזרחי; וזרם אגודת ישראל של המפלגות החרדיות – אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
חוק חינוך ממלכתי, שנחקק ב-1953, נועד לנתק בין בתי הספר לתנועות הפוליטיות, ולהפוך את החינוך בישראל למערכת ממלכתית בעלת מטרות משותפות ותכני לימוד אחידים. בפסקה הראשונה של החוק נכתב: "'חינוך ממלכתי' פירושו – חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה, ובפיקוחו של השר או של מי שהוסמך לכך על ידיו".
אלא שהחוק עמד בייעודו רק באופן חלקי. בעוד שהזרם הכללי וזרם העובדים מוזגו למערכת החינוך הממלכתי, וזרם המזרחי הפך לבסיסה של מערכת החינוך הממלכתית־דתית – רובם המכריע של מוסדות החינוך החרדיים נותרו מחוץ למערכת החינוך הממלכתית, זאת כתוצאה מסירובם של מנהיגי הציבור החרדי לוותר על עצמאותם בקביעת התכנים שיילמדו, והם המשיכו לפעול כמסגרת חינוך עצמאית בבעלות פרטית. המחיר שנאלצו לשלם על כך בזמנו היה תקצוב נמוך יותר. ברובם אגב לימדו לימודי ליבה.
אבל השינוי המשמעותי ביותר שנרשם מאז הוא בהיקף מערכת החינוך החרדית. בעוד שב-1953 למדו בה כ-24,000 תלמידים שהיוו 7.7 אחוזים מכלל התלמידים בארץ, כיום לומדים בה כ-525,000 תלמידים – כ-21 אחוז מכלל התלמידים.
מערכת החינוך החרדית גם הלכה והתגוונה ברבות השנים. כיום, מערכת חינוך החרדית בגילי היסודי מחולקת לארבעה סוגים של בתי ספר: בתי ספר פטור, שמקבלים 55 אחוז תקצוב מהמדינה, מחויבים ב-55 אחוז לימודי ליבה, ולומדים בהם כ-22 אחוז מהתלמידים החרדים בגילאים הללו (כמעט כולם בנים); מוכרים שאינם רשמיים (מוכש"ר) שמקבלים 75 אחוז תקצוב ומחויבים ב-75 אחוז לימודי ליבה – לומדים בהם כ-11 אחוז מהתלמידים החרדים; בתי הספר של רשתות החינוך החרדיות – החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני – שמוחרגים מכלל בתי הספר המוכש"רים בארץ ומקבלים 100 אחוז תקצוב, ממש כמו בתי ספר ממלכתיים, ומחויבים לפיכך ב-100 אחוז לימודי ליבה – לומדים בהם כ-63 אחוז מהתלמידים החרדים, מתוכם כשני שלישים בנות; ומ-2013 גם בתי ספר ממלכתיים חרדיים (ממ"ח), שבהם לומדים כארבעה אחוזים מהתלמידים החרדים.
שליטה בכל אספקט של החיים
להבדיל מבתי הספר הממלכתיים, המחויבים לקבל כל תלמיד ותלמידה, ללמד את תוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך ולעמוד בשלל כללֵי הפיקוח – בבתי הספר החרדיים הפרטיים הפיקוח על היקף לימודי הליבה ורמתם הוא אפסי, ואפשר לקבוע די בביטחון שרובם לא עומדים ברמה הנדרשת. וזו לא הבעיה היחידה איתם. מוסדות עם מספר תלמידים קטן מהתקן נפתחים כדבר שבשגרה, וגם הפיקוח על הכסף הציבורי שזורם אליהם הוא מינימלי.
זאת ועוד, שיעור ההפרות של זכויות העובדים במוסדות האלה גבוה, ופרקטיקות כמו הלנת שכר ותשלום שכר חלקי ללא סיבה הן נפוצות מאוד, כמו גם נפוטיזם. בנוסף, מדובר במערכת חינוך פוליטית – רשת החינוך העצמאי מחוברת ליהדות התורה, רשת מעיין החינוך התורני מחוברת לש"ס, וגם שאר עמותות החינוך מחוברות למפלגות ולממסד החרדיים.
כך, מערכת החינוך החרדית הפכה לאוטונומיה של הפוליטיקאים החרדים ושל מנהלי עמותות החינוך, שעושים בה כרצונם, ואף מפלים ילדים בקבלה וברישום על רקע עדתי, דתי ומעמדי. בניגוד לשאר ילדי ישראל, שהמדינה דואגת באופן ישיר למימוש זכותם לחינוך, הילדים החרדים תלויים לשם כך במפלגות ובממסד החרדיים, וכתוצאה מכך נוצר מצב שבו הממסד החרדי שולט במידה קיצונית בחייהם של בנות ובני החברה החרדית.
לא יהיה מוגזם לטעון שהמחשבה "האם זה יפגע באפשרות של הילד שלי להתקבל לבית ספר" עוברת במוחו של כל חרדי לפני כל החלטה חשובה שהוא מקבל בחייו. כך לדוגמה, בקהילות חרדיות מסוימות, אישה לא תעשה רישיון נהיגה כי הדבר ימנע מילדיה להתקבל לבית ספר, או שגבר חרדי יימנע מלצאת לעבודה כי זה יקשה על ילדיו להתקבל לבית הספר.
על מה הדיון בימים אלה
איך, אם ככה, בתי הספר החרדיים הפרטיים, הבעייתיים כל כך, עומדים לזכות במעמד החלומי של מקסימום תקצוב ומינימום פיקוח? ראשית, משום שיש בטענות שלהם גרעין של אמת. בעשורים האחרונים נשחק מאוד התקציב של בתי הספר החרדיים הפרטיים, בעיקר בעקבות סירובה של המדינה ב-2008 להכניס את מורי רשתות החינוך החרדיות והחינוך המוכש"ר להסכם "אופק חדש", כל זמן שעמותות החינוך החרדיות מסרבות להגביר את הפיקוח על הנעשה בבתי הספר שלהן.
כתוצאה מכך, נוצר פער משמעותי מאוד בין מה שבתי הספר בזרם החרדי אמורים לקבל (בין אם 100 אחוז, 75 אחוז או 55 אחוז תקצוב, תלוי כאמור בסוג המוסד ובשיעור לימודי הליבה) לבין מה שהם קיבלו בפועל (81 אחוז, 42 אחוז ו-24 אחוז, בהתאמה). ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית, והכספים שהוקצו בעקבותיהם בתקציב, נועדו כביכול לסגור את הפער הזה: הוסכם במסגרתם על הכנַסת בתי הספר של רשתות החינוך החרדיות ובתי הספר המוכש"רים ל"אופק חדש". ואולם, הדבר נעשה ללא הגברת הפיקוח – כפי שהותנה עד אז במשך שנים. כמו כן הוסכם על העברת כספים נוספת למוסדות הפטור החרדיים שאינם יכולים להצטרף ל"אופק חדש".
יתרה מכך, הממשלה נכנעה לדרישת המפלגות החרדיות, ובמקום שבתי הספר יעבירו דיווח מפורט על מי הם המורים שמצטרפים ל"אופק חדש", ומה מצבת השעות שלהם בבית הספר, כפי שמקובל בחינוך הממלכתי, רשתות החינוך יסתפקו בהעברת פירוט של הסכום הכולל הנדרש כדי לשלם את התוספת למורים, ומשרד החינוך יספק את הסכום. כך יימשך המצב שמשרד החינוך אפילו לא יודע מי המורים המלמדים בחלק מבתי הספר.
אז מה הבעיה?
ברוב העולם מקובלת הפרדה מוחלטת בין החינוך הציבורי לפרטי: מוסדות ציבוריים מקבלים תקצוב ממשלתי ואילו מוסדות פרטיים אינם מקבלים תקצוב ממשלתי, או מקבלים תקצוב מופחת מאוד. בישראל, לעומת זאת, נוצר מצב שבו בתי הספר של רשתות החינוך החרדיות מקבלים 100 אחוז תקצוב אף על פי שהם בתי ספר פרטיים, ובה בשעה הם לא מחויבים לסטנדרטים שהמדינה מציבה ומערכת החינוך הציבורית מחויבת להם, כגון פיקוח, מניעת אפליה בקבלת תלמידים ותלמידות, הגבלת תשלומי הורים ועוד.
למעשה, מדובר בבעיה כפולה; הצד השני של המטבע הוא הפגיעה בחינוך הממלכתי החרדי. בעוד שבתי הספר הפרטיים של הרשתות עושים ככל העולה על רוחם, החינוך הממלכתי החרדי מחויב, ובצדק, לעמוד בסטנדרטים של כלל בתי הספר הממלכתיים. אלא שגורמים שונים מקשים מאוד על התרחבות הממ"ח, בין אם על ידי פתיחת בתי ספר חדשים ובין אם על ידי מעבר של בתי ספר חרדיים פרטיים למסגרת הממלכתית. בין יתר הקשיים: המפלגות החרדיות מתנגדות לכך, הן ברמה הלאומית אבל גם ברמה המוניציפלית, המשפיעה יותר מבחינה פרקטית; הרבנים מתנגדים לכך ברמת הקהילה; ומצוקת הבינוי, בשילוב העובדה שבית ספר ממלכתי חייב לפעול מתוך מבנה ציבור, הופכים את ההקמה שלהם לסוגייה ביורוקרטית סבוכה למדי.
בשורה התחתונה, בשל הצטרפותו המאוחרת (מאוד) של הממ"ח למשחק, והעובדה שנמנים עמו רק ארבעה אחוזים מהתלמידים החרדים, הוא תלוי בכך שבתי ספר קיימים יבחרו להפוך מפרטיים לממלכתיים כדי להתרחב. עד עכשיו, היתרון התקציבי של הממ"ח היה אחד הגורמים המרכזיים שדרבנו בתי ספר חרדיים לעבור אליו; אבל עכשיו, משניתן יהיה לקבל את אותו תקציב במסגרת החינוך המוכש"ר, יהיה קשה עוד יותר למשוך בתי ספר לעבור לממ"ח.
מי יפקח על התקציבים?
"אופק חדש" הוא לא רק הסכם שכר והמשמעויות של הכניסה אליו אינן רק תקציביות. מדובר ברפורמה פדגוגית רחבה שגם במערכת החינוך הממלכתית לקח כמה שנים טובות להטמיע אותה. בשביל להיכלל ב"אופק חדש", מורים אמורים לעמוד בסטנדרט מסוים של הכשרה והשתלמויות, שחלק ניכר מהמורים במערכת החינוך החרדית, בעיקר המורים הגברים, לא עומדים בו. בנוסף, כוללת "אופק חדש" תוכנית פיתוח מקצועי והערכת מורים שבמערכת החינוך הממלכתית משרד החינוך מבצע ומתקצב אותה, ואילו נכון לעכשיו אין שום התייחסות אליה בהקשר של החינוך החרדי.
"אופק חדש" גם מצריכה התחייבות לשעות הוראה פרטניות, כלומר מתווספות למורים שעות עבודה שבהן הם מלמדים תלמידים שזקוקים לתגבור בתוך בית הספר בשעות הלימודים, באופן פרטני. זוהי מחויבות שלא ברור כיצד יהיה ניתן לעמוד בה בבתי הספר החרדיים לבנים, משום שכבר היום מורים בדרך כלל מלמדים בהם יותר שעות מכפי שמקובל בחינוך הממלכתי. מעבר לזה, הכנסת שעות הוראה פרטניות למערך הלימודי בבתי הספר מחייבת גם התאמה של המבנים כך שיהיו בהם מרחבים שניתן לקיים בהם למידה פרטנית. וגם לזה אין כרגע שום התייחסות.
בנוסף, המורים החרדים אינם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך, בניגוד למורות ולמורים בחינוך היסודי הממלכתי, ואינם משתכרים ישירות ממנו אלא דרך רשתות החינוך החרדיות. הכניעה של הממשלה לרשתות, כך שהן יעבירו את הדיווח על המורים ולא בתי הספר עצמם, למעשה פותחת פתח לדיווחים כוזבים, ובאופן כללי יותר, לכך שהמדינה לא תוכל לפקח שתוספות התקציב של "אופק חדש" אכן יגיעו למורים שאמורים לקבל אותם, או לפקח על העמידה של המורים הללו בהתחייבויות שהן חלק ממסגרת "אופק חדש".
יש חשש סביר, אם כך, שהכספים יחולקו בין המורים על פי מפתחות פנימיים של הרשתות או אף יועברו לצרכים אחרים של הרשתות ולא למורים, כפי שקרה פעמים רבות עד היום והוזכר שוב ושוב בדו"חות מבקר המדינה על רשתות החינוך החרדיות.
לכאורה, הצטרפות בתי הספר החרדיים ל"אופק חדש" מהווה הזדמנות עבורם – היא תאפשר לספק לתלמידים שעות פרטניות, תאפשר לקיים ישיבות צוות חשובות באמצעות שעות השהייה (שעות עבודה נוספות שניתנו למורים במסגרת "אופק חדש" שלא כנגד הוראה פרונטלית או פרטנית, אלא פשוט עבור שהייה בבית ספר, שאמורה לאפשר להתמקד בעבודה חינוכית ובסוגיות שעד כה לא תוגמלו עבורם), וכמובן, היא תעלה את שכר המורים.
אולם ללא הגברת הפיקוח, כנראה שמה שיקרה עם הרפורמה הפדגוגית שהסכם "אופק חדש" מביא איתו, הוא מה שקורה עם לימודי הליבה בחינוך החרדי הפרטי – על הנייר מחויבים למאה אחוז, ובפועל איש הישר בעיניו יעשה. בסופו של דבר, מדובר על תוספת תקציב שניתנת בלי שמערכת החינוך החרדית הפרטית מחויבת בשיפור החוליים הידועים שלה.
למעשה, הפגיעה היא גם במערכת החינוך הממלכתית ציבורית כולה. השוואת תקציבי החינוך הפרטי והציבורי תעודד בתי ספר ממלכתיים לעבור לחינוך הפרטי, שם הם יוכלו לגבות תשלומי הורים גבוהים, לסנן תלמידים, ועדיין לקבל את מלוא התקצוב מהמדינה. וכל זה יעמיק עוד יותר את הפערים בין התלמידים והבוגרים של מערכת החינוך הישראלית.
מה כן אפשר וצריך לעשות?
ילדים חרדים זכאים ליהנות מהזכות לחינוך כמו כל ילד בישראל. כפועל יוצא, הם זכאים גם ליהנות מתקצוב שווה. אבל לפני ואחרי התקצוב – הם זכאים לקבל חינוך ברמה שווה מבחינה תוכנית ופדגוגית. חינוך שיכין אותם לחיים אזרחיים בוגרים ולעולם התעסוקה של המאה ה-21. הם זכאים למערכת חינוך שלא תפלה ביניהם בכניסה לבתי הספר, ושלא תכבול אותם ואת בני משפחותיהם למפלגות מסוימות.
מדינת ישראל יכולה לספק את הזכויות הללו לתלמידים ולתלמידות החרדים באמצעות בתי הספר של הממ"ח – החינוך הממלכתי חרדי. זהו הפתרון היחיד שאינו מסתפק במועט עבור החברה החרדית אלא שואף להשוות את מערכת החינוך שלה מכל הבחינות למקובל במערכת החינוך הממלכתית בישראל, וזאת מבלי לפגוע בלימודים התורניים ובחינוך לאורח חיים חרדי.
במקום לחזק את החינוך החרדי הפרטי הפוליטי, להקצות לו תקציבים נוספים ולטעות לראות ברשתות החינוך החרדיות זרוע של המדינה שנועדה לספק לילדים החרדים את הזכות לחינוך שעה שבפועל הן מספקות חינוך גרוע – המדינה צריכה לקבל החלטה לפיה החינוך הממלכתי חרדי הוא הדרך המרכזית לספק את הזכות לחינוך לילדים חרדים.
יש לעגן זאת באמצעות תיקון חוק חינוך ממלכתי, ולהשקיע את הכסף בהרחבת הממ"ח בצורה של תוכנית חומש ממשלתית שתכלול הקמת מבנים חדשים, תקנים לעובדים במשרד החינוך שיפעלו באופן יזום לפתיחת בתי ספר חדשים, מלגות להכשרת מורים, הסברה בחברה החרדית ועוד שלל רכיבים שיתירו את החסמים העומדים היום בפני הרחבת הממ"ח.
בנוסף, במקום שהמערכת הפוליטית והפקידוּת הממשלתית ימשיכו "לנהל את הסכסוך" על החינוך החרדי עם המפלגות החרדיות – החותרות ללא הרף להפחית עוד יותר את הפיקוח הרופף בלאו הכי על מוסדות החינוך החרדיים הפרטיים ולהעלות את תקציביהם – צריך ליצור סדר חדש. קרי, להיכנס למשא ומתן מול המפלגות החרדיות וההנהגה הרבנית של הציבור החרדי, ולהסכים על הכרה חרדית רשמית בחינוך הממלכתי חרדי ועל מיזוג של שתי רשתות החינוך החרדיות המפלגתיות – מעיין החינוך התורני והחינוך העצמאי – לתוך הממ"ח. בכך יושלם הפרויקט החשוב והמרשים שעשתה המדינה עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי ב-1953.
זהו המהלך החיוני והמבטיח ביותר לשיפור מצבו של הציבור החרדי, לתיקון מערכת היחסים שלו עם החברה הישראלית כולה, ולחיזוק החינוך הממלכתי בישראל.
על מיכל צ'רנוביצקי
חוקרת ומקדמת מדיניות בקרן ברל כצנלסון, לשעבר יועצת מנכ"ל משרד הכלכלה.
