עבור איתמר בן גביר, כאוס ואלימות הם לא בעיה. הם הפתרון

בחודשים האחרונים, בשעה שהעיניים נשואות לעבר רצועת עזה וגבול הצפון וחדשות טראגיות לא מפסיקות להגיע, מתרחשים בעורף תהליכים בעלי השפעה משמעותית לטווח הארוך, חלקם בלתי הפיכים. נשק אישי ברישיון נפוץ יותר ויותר, מה שגורם ליותר אירועי ירי מיותרים. גם אם מדובר עדיין באירועים מבודדים, המגמה ברורה ומדאיגה.

החששות המוצדקים של אזרחים רבים ואובדן תחושת הביטחון האישי על רקע מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, בצירוף תהליכי עומק מתמשכים ואינטרסים של גורמים פוליטיים, יצרו תופעה שמאיימת להפוך את ישראל ממדינת חוק לאנרכיה. מצד אחד, הרבה יותר נשק נמצא בידיים פרטיות ומסתובב במרחב הציבורי; ומן הצד שני, צצות קבוצות חמושות פרטיות, הכפופות לא פעם לגורמים פוליטיים ולעתים אף עברייניים (!), ואינן סרות למרותן של המדינה ושל מערכת אכיפת החוק. אף שהרקע לשתי התופעות הללו הוא בתהליכי הפרטה של מנגנון אכיפת החוק שנמשכים זה שנים, ואף שהביקוש הגובר לרישיונות נשק מגיע מהשטח, הכוח המניע מאחוריהן בהווה – ומי שמבקש לייצר מהן רווח פוליטי – נמצא בלשכת השר לביטחון לאומי.

הפרטת הביטחון האישי

אחד ממאפייני היסוד של מדינה ריבונית הוא המונופול על השימוש בכוח. הזרוע העיקרית המממשת אותו היא המשטרה. סמכותו של שוטר, ולוּ הזוטר ביותר, לפגוע בזכויות האזרחיות של כל אחד ואחת מאיתנו, גדולה לאין שיעור יותר מזו של מרבית בעלי התפקידים הציבוריים האחרים, לרבות בכירים ממנו בהרבה.

דא עקא, בשנים האחרונות אנחנו עדים להתרופפות של המונופול הזה: ממדינה ריכוזית מאוד שבּה הכוח כולו נתון בידיה של משטרה ארצית, יותר ויותר כוחות מקומיים, דוגמת הפיקוח העירוני, נוטלים לידיהם סמכויות וכלים. מי שיבקר בתל אביב, למשל, יתקשה להבחין בין כוחות הפיקוח העירוני, שמצוידים במדים דמויי משטרה ובאופנועים, לבין המשטרה.

ביזור הסמכויות, כשלעצמו תהליך לגיטימי במדינה דמוקרטית, הופך להפרטה מדאיגה של עבודת המשטרה כאשר זו האחרונה מאבדת את השליטה. למגמה בעייתית זו הצטרפה בשנים האחרונות תופעה מסוכנת, שבמסגרתה גופים עצמאיים פועלים מטעם עצמם מתחת לרדאר. דוגמה אחת היא ארגון "שומרי הארץ", שהוקם בעקבות אירועי "שומר החומות" ב-2021. התוצאה של כל אלה היא כרסום הולך ומתמשך באותו מונופול בסיסי של המדינה על השימוש בכוח.

תהליך זה החריף בצורה דרמטית בשנה האחרונה תחת כהונתו של איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי. בד בבד עם הפגיעה האנושה במעמד המשטרה עקב צביעתה בצבעים פוליטיים מובהקים, בן גביר מבקש לכרסם בכוחה גם באמצעות הקמת כוחות מתחרים, המיועדים לפעול כמיליציות פוליטיות. הסנונית הראשונה שהופרחה בשנה החולפת היתה רעיון המשמר הלאומי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כבר ביוני 2022, במהלך כהונת ממשלת בנט־לפיד, נולדה במשרד לביטחון הפנים שבו כיהנתי כסגן השר היוזמה להקים "משמר ישראלי" שיהיה כפוף למשמר הגבול. אלא שבן גביר תפס בעלות על הרעיון וניסה להפוך אותו לכוח המנותק מן המשטרה והכפוף ישירות לשר. אבל בעוד שהמשמר הלאומי הפרטי של בן גביר טרם קרם עור וגידים, מאחורי הקלעים השר לביטחון לאומי קשור להקמתה של התארגנות אחרת שתפסה תאוצה בחסות המלחמה.

בעיר חריש בוואדי ערה צצה, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, התארגנות של אזרחים נושאי נשק הפועלת כסניף המקומי של עמותת "שומרי הארץ", במטרה לשמור על הסדר הציבורי. מי שהוביל את ההתארגנות בחריש היה, שלא במקרה, מספר 7 ברשימת "עוצמה יהודית" לכנסת ומועמד המפלגה לראשות העירייה. רק שעד מהרה התברר כי "שומרי הארץ" פחות עסוקים בשמירה על הסדר ויותר בהתעמרות באזרחים ערבים שעובדים בעיר – וכי הם סרים למרותם של גורמים פוליטיים, ולא לעירייה או לתחנת המשטרה המקומית. ראש העירייה יצחק קשת אף הביע אי נחת מפורש מהעניין.

קבוצה אחרת קמה בהרצליה – עיר שכידוע אינה סמוכה לאזורי עימות או לקו גבול כלשהו. בראש המיליציה ההרצליינית עומד רפי קדושים, שאינו רק ראש רשימת הליכוד בבחירות למועצת העיר שבכירי המפלגה סמוכים על שולחנו, אלא גם עבריין מורשע אשר ריצה תקופות מאסר על מגוון עבירות. כפי שקדושים עצמו התרברב בתחקיר של העיתונאית רוני זינגר בתוכנית זמן אמת בכאן 11, חברי הקבוצה עושים דין לעצמם ומחפשים אזרחים ערבים ש"נראים להם חשודים" כדי לטפל בהם לפי ראות עיניהם. הם אלה שיקבעו מיהו מחבל ומיהו אזרח תמים.

שתי הדוגמאות הללו, שהופיעו באותו תחקיר, מדאיגות מאוד, והן משקפות תופעה רחבה בהרבה. לא ניתן לנתק את הופעתן של קבוצות כאלה מהרוח הנושבת מראש הפירמידה; מהבוז המוחלט שמגלה ההנהגה כבר שנים לשלטון החוק ולסמכותן של רשויות אכיפת החוק. ואולם, החיבור המופקר בין כוח פוליטי, גורמים עברייניים וגופים מיליציוניים אינו רק פסול מבחינה פוליטית ומוסרית, אלא מהווה סכנה של ממש לביטחונם האישי של אזרחי ישראל. לא מן הנמנע שתחת כהונתו המופקרת של בן גביר במשרד לביטחון לאומי נראה בתקופה הקרובה עוד ועוד זעיר־מיליציות שכאלה, שלוקחות את החוק לידיים, אינן נשמעות לרשויות החוק הרשמיות וזוכות לעידוד מצד השר. על הנזק שהן עלולות לגרום נדמה שאין צורך להכביר מילים.

הנשק הפרטי פה כדי להישאר

מה שבין היתר מאפשר את הקמתן המואצת של קבוצות מסוג זה, שמוקמות ללא אישור המדינה ולא פעם גם על אפה ועל חמתה, הוא התפוצה ההולכת וגוברת של נשק פרטי ברישיון.

מתחילת המלחמה הוגשו לאגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי כ-330 אלף בקשות חדשות לרישיון נשק. לשם השוואה, לפני המלחמה כ-150 אלף אזרחים החזיקו ברישיון נשק פרטי. במילים אחרות, מספר בעלי הרישיון צפוי לעלות בצורה חסרת תקדים בעת הקרובה. רישיונות מוצָאים כדי לרכוש נשק, ונשק שנרכש כבר לא יוחזר. משמעות הדבר היא שהעלייה בתפוצת הנשק הפרטי כאן כדי להישאר.

קיימות גישות שונות לסוגיית הנשק הפרטי. לפי תפיסתי, תפקיד השמירה על הביטחון במדינה דמוקרטית צריך להיות מוטל על רשויות המדינה ולא על האזרחים, ולכן מוטב שיהיה כמה שפּחות נשק פרטי. ישראל היא גם ככה מדינה עתירת כוחות ביטחון, המלאה בחיילים, מאבטחים ושוטרים. עודף כלי נשק בידיים פרטיות עלול להוביל בטווח הארוך לשלל תוצאות מזיקות: שימוש בנשק שלא כדין, ניסיון לפתור סכסוכים באמצעות נשק קטלני, עלייה במספר ההתאבדויות, עליית החשש בקרב נשים בהיבט של אלימות בתוך המשפחה, גניבות נשק ועוד.

ועם זאת, יש להודות שהטיעון בעד הפחתת כלי הנשק בחברה נשמע כיום פחות משכנע מתמיד. ב-7 באוקטובר אנשים הופקרו, ותחושת ההפקרות וחוסר הביטחון נותרה מאז בעינה. רבים חשים שהמדינה איבדה את יכולתה להבטיח להם שתשמור עליהם, ולכן העלייה הדרמטית בביקוש לרישיונות נשק היא תופעה מובנת, ובהינתן המצב הנוכחי, ניתן גם להצדיקה.

למרבה האבסורד, מי שמעודד את הפרטת הביטחון האישי באמצעות חלוקת נשק חסרת הבחנה הוא גם זה שאמון על ביטחונם האישי של אזרחי ישראלי, ושכשל במשמרתו. במדיניותו, בן גביר, שהפך את הכשל לאידאולוגיה, מודה למעשה בכישלונו. הדרך הנכונה והמעשית להתמודד עם הביקוש הגובר היא לוודא שהרישיונות ניתנים בצורה אחראית וקפדנית, ורק לאנשים שמיומנים בשימוש בנשק. כלומר, ההפך הגמור ממה שעושה בן גביר מאז החל במבצע חלוקת הנשק שלו, שהעלה גם חשדות לאי־סדרים.

שורה של משוכות עומדות בפני אזרח שמעוניין ברישיון נשק: זכאותו תלויה ביישוב שבו הוא מתגורר, עליו לעמוד בשורה של דרישות סף ותבחינים, להגיש אישורים שונים ולעבור ראיון אישי מול בוחן מטעם האגף לרישוי כלי ירייה. במסגרת הלהיטות לחלק נשק לכל דורש, בן גביר שינה שני מרכיבים עיקריים בתהליך רישוי הנשק, שהופכים אותו למופקר ומסוכן במיוחד: הדרישה לקיים ראיון אישי פנים אל פנים הומרה בראיון טלפוני בלבד, ואת אנשי המקצוע האחראים על בחינת המועמדים החלו לתגבר אנשים שאינם בעלי מקצוע בתחומם, דוגמת בנות שירות לאומי, עובדים שהושאלו ממשרדים אחרים וכן דמויות פוליטיות מלשכת השר. על הרקע הזה בדיוק התפטר בדצמבר ראש אגף כלי ירייה במשרד, לאחר שהודה בעצמו כי אנשים שאינם מיומנים די הצורך הקימו מעין חמ"ל שתפקידו לזרז את הליכי מתן הרישיון. בעקבות דרישה מטעמִי, החלו במשרד המשפטים בבחינת רישיונות הנשק שהונפקו בידי החמ"ל הפרטי של בן גביר ובידי כל מי שאינם פקידים רישוי מיומנים.

רוח המפקד

חלוקת הרישיונות הפרועה, עידוד הקמת המיליציות וגם כיתות הכוננות שקמו ברחבי הארץ על רקע הפגיעה בביטחון האישי – כל אלה אחראים על כמות חסרת תקדים של נשק שנמצא בידיים פרטיות, לא ממושמעות ו/או לא מיומנות. לכך יש להוסיף את תחושת הבהלה הכללית ואת רוח המפקד שקוראת להקל בהוראות הפתיחה באש, מעודדת יד קלה על ההדק ומנהיגה תרבות של יד רכה עד כדי חסינות בפני העמדה לדין כלפי מי שסרח.

אירוע הירי ביובל קסטלמן ז"ל על ידי אביעד פריג'ה במהלך פיגוע בירושלים הוא דוגמה מובהקת ומקוממת לפשיטת הרגל הערכית של המערכת תחת בן גביר: איש מילואים יורה למוות בצורה מופקרת ובניגוד להוראות הפתיחה באש באזרח תמים שפעל בגבורה, במיומנות ולפי הנהלים לנטרול מחבל; המערכת ובן גביר בראשה ממהרים לגבות את איש המילואים היורה; טיפול המשטרה מעלה חשד לטיוח והיעדר בדיקה רצינית של הראיות – וכל זה באווירה כוללת של הפקרות, תוך מתן רוח גבית מצד בן גביר לירי חסר הבחנה.

כל התופעות הללו יוצרות ביחד סופה מושלמת שהאחראי לה, בכוונת מכוון, הוא איתמר בן גביר. אנו ניצבים בפני כאוס, אנרכיה גוברת ויכולת מידלדלת של המדינה לאכוף את הסדר בתחומיה. כל יום שהמדינה לא מציגה אגרוף ברזל ובאה חשבון עם הגורמים שקוראים תיגר על ריבונותה – גם אם הם מתיימרים לפעול בהתאם לסנטימנט העממי – כוחה וסמכותה נחלשים והביטחון האישי של כל אחד מאיתנו נפגע. בן גביר מרוויח מכך משום שככל שהאנרכיה גוברת, כך עולה גם התמיכה במי שמציע פתרון כוחני לבעיות הביטחון האישי.

איך להשיב את הביטחון האישי

את האיומים שהצגתי ניתן לפתור באמצעות שינוי מדיניות ועבודה מאומצת. מציאות של ריבוי כלי נשק במרחב הציבורי אינה בשום אופן מצב רצוי, אבל הסְדרה נכונה של הרישוי, הקפדה על הנהלים ואכיפה חזקה יכולות למזער את ההשפעות המזיקות. בנוסף, יש לאסוף את כלי הנשק ממי שקיבלו רישיון שלא כדין בחודשים האחרונים. נכונותם של אזרחים להשתתף בכיתות כוננות ממילא תלך ותדעך עם הזמן באופן טבעי.

ייקח זמן לשקם את משטרת ישראל מהשפעתו ההרסנית של בן גביר. הנזק העצום שבן גביר חולל וממשיך לחולל הוא תוצר ישיר של הכוח שנתניהו מעניק בידיו מתוך תלות פוליטית מוחלטת. נטרול כוחו הפוליטי של בן גביר והוצאתו מהמשרד לביטחון לאומי הוא אפוא צעד הכרחי במסע ארוך של שיקום והחזרתה למוטב של משטרת ישראל מהנזקים האדירים שנגרמו בתקופת כהונתו, ברמה הערכית והמקצועית.

אך גם לאחר שתיפרע מסוכן האנרכיה הזה, ישראל תעמוד בפני אתגר משמעותי. יהיה עליה לנהל מאבק נחוש מול המיליציות שמוקמות ומתעצמות בימים אלה. עד כה, מערכת אכיפת החוק הציגה אוזלת יד מוחלטת בטיפול במיליציות, וחוסר יכולת מוחלט לפעול בצורה אגרסיבית מול ארגונים שמכרסמים בריבונות הישראלית וביכולתה של המערכת לאכוף את החוק. כיום, המערכת היא שמורתעת, לא המיליציות.

לפנינו שני תרחישים אפשריים, שניהם מפחידים: מיליציות פרטיות שפועלות כמשרתות בלתי רשמיות של ההנהגה הפוליטית; או מיליציות פוליטיות בשירות גורמי אופוזיציה, הפועלות כמחתרת נגד רשויות המדינה. שני התרחישים הללו צריכים להדיר שינה מעיניה של מערכת אכיפת החוק, ואף אחד מהם לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. כדי למנוע את התממשות הסיוט הזה, על המערכת לפעול ביד חזקה. עכשיו.

על ח"כ יואב סגלוביץ

ניצב בדימוס, חבר כנסת מטעם יש עתיד, לשעבר סגן השר לביטחון פנים וראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה.