בימים כתיקונם, הדו"ח שפירסמה קרן המטבע הבינלאומית בתחילת אוקטובר היה מגיע לכל הפחות לעמודים הראשונים של עיתוני הכלכלה בישראל, כפי שכבר קרה לא מעט פעמים בעבר. בדו"ח טכני כמו שכלכלני הקרן יודעים לכתוב, תחת ז'רגון מקצועי ובדילוגים מעל מכשולים דיפלומטיים, האנשים שבלב לבו של הממסד הכלכלי חזרו בהם מעמדה שהחזיקו בה בעיקשות כבר קצת יותר מעשור: הוצאות ממשלתיות גבוהות וחוב שמממן אותן הם לא בהכרח דבר שלילי כי רמות חוב גבוהות אינן צריכות להדאיג מדינות שיכולות לגייס כספים בקלות. אם זה לא מספיק בשביל לעורר מהומה, קרן המטבע נטלה את השטיח מתחת לטענה שחוזרת על עצמה שוב ושוב כלפי מי שמציע להגדיל את החוב הממשלתי, והסבירה שאין סיבה שהממשלה תצטרך להעלות מסים בעתיד כדי לממן את החזר הקרן והריבית על החוב שגויס בהווה. במילים פשוטות, משבר הקורונה הביא לכך שכלכלני קרן המטבע סיפקו את הגושפנקה הרשמית לסופה של מדיניות הצנע ששלטה זמן רב מדי, אבל חשוב מכך – הם החזירו את הדיון הכלכלי לעיסוק בתפקיד המרכזי שיש למדינה בהכוונה וניתוב של הפעילות הכלכלית במשק, באחריותה הישירה של המדינה לבריאות ולרווחה של אזרחיה, גם אם חיזוק כוח המדינה בא על חשבון כוחו של השוק.

עוד מוקדם להכריז על רעידת אדמה בפרדיגמה הקיימת, שנותנת קדימות עקרונית לשוק על פני המדינה, אבל הצטרפותה של קרן המטבע אל מגמה שצוברת תאוצה אינה עניין של מה בכך. ההתמודדות עם השלכות המשבר הכלכלי האדיר שהביאה איתה מגפת הקורונה אילצה את מקבלי ההחלטות בממשלות העולם לשנות את הכיוון של ספינת הענק של המשק. במקביל, רבים מהכלכלנים הבולטים שתמכו בעבר במדיניות צנע דנים מחדש בתפקיד המדינה במשבר ובשאלה אם ההגבלות שכיום מוטלות על פעילותה עדיין רלוונטיות. למעשה, בחינה של ההבדל בתפיסה המקובלת על היחס הנכון בין מדינה/שוק בפברואר 2020 ובין היחס שנראה נכון כיום נוטה בבירור לצד המדינה, אך עוד מוקדם לומר אם מדובר בשינוי זמני או קבוע. מה שוודאי הוא שהנאיביות שקדמה למגפה לא תחזור על עצמה בשלושה היבטים עיקריים הנבדלים אך גם קשורים זה לזה: גודלה של המדינה כחלק מכלל המשק, שבירה של טאבואים כלכליים ורפלקסיה חדשה על הקשר בין עבודה להכנסה.

לא צריך לחכות עם שעון כדי לראות את התגשמות ההתפתחויות הללו. הכלכלה בעולם פוסט-קורונה ככל הנראה לא תיראה בהתחלה שונה מהותית מזו של העולם בתחילת 2020, כשהווירוס עם השם COVID-19 עוד היה נראה בעיקר כבעיה סינית, אבל מתחת לפני השטח משהו מבעבע. מתי הוא יתפרץ? זו כבר שאלה להיסטוריונים של העתיד. מה שברור הוא שבפעם השנייה בתוך תריסר שנים, מה שהיה נחשב שגוי או שעשוע אינטלקטואלי תיאורטי במקרה הטוב ובלתי מתקבל על הדעת במקרה החמור יותר – נהפך למציאות שאנחנו חיים בה. המשותף לשלושת הפנים של השינוי המסתמן הוא שהם מגדירים מחדש את מה שנחשב בעיני כלכלנים, מקבלי ההחלטות והציבור הכללי כ"סביר" או "לא סביר". הרעיון של הוצאות עתק מצד המדינה הממומנות על ידי גיוס חוב גבוה עבר מתחום ה"לא סביר" ל"סביר", לפחות בתנאים מסוימים. צעדי מדיניות שהיו עד פרוץ המשבר בלתי סבירים הם עתה כלי מדיניות לגיטימי, גם אם האפקטיביות שלהם שנויה במחלוקת. באותו אופן, המחשבה שהדרך היחידה להבטיח קיום בכבוד היא להגיע בכל בוקר למשרד ולעבוד בו שמונה שעות במשך 40-50 שנה נראית כיום יותר לא סבירה מכפי שהיתה עד לפני זמן לא רב. אבל כאמור, כדי להבין עד כמה עמוק השינוי נדרשת קודם כל סבלנות. בינתיים, בזמן שאנחנו מחכים, נוכל לאמוד את היקף שידוד המערכות שיצר משבר הקורונה אם קודם כל נבין משהו על האופן שבו שינויים מתחוללים במדע.

שני מובנים של "כלכלה"

במדע בכלל, ובמובן הזה תחום הכלכלה אינו שונה, שינויים בכיווני מחשבה ובצורותיה אינם מתרחשים רק כי פתאום גילינו משהו חדש. בכל זאת, יש למדענים סיבות טובות מאוד להחזיק בפרדיגמה הנוכחית. אלו הן שורה של קונספציות מושגיות, תיאורטיות וטכניות, שהוכיחו את עצמן בעבר שוב ושוב, הצליחו להסביר אירועים חריגים ושימשו בסיס אמין ויעיל לקבלת החלטות בימים שבשגרה ולחיזוי התפתחויות עתידיות. לדוגמה, סידור מערכת השמש התלמאית, שבה השמש וכל הכוכבים סובבים סביב כדור הארץ, הצליח לחזות יפה מאוד את תנועת הכוכבים בשמים ולהסביר תופעות שונות במשך יותר מ-1,000 שנה. גם כאשר החלו להתגלות במאה ה-16 ממצאים שלא היה אפשר להסבירם היטב ללא שינוי המודל הגיאוצנטרי להליוצנטרי, שעל פיו השמש נמצאת במרכז ולא הכדור שלנו, הם נדחו שוב ושוב. לקח לממסד המדעי-דתי של התקופה כ-100 שנה לקבל את העובדה שהשמש היא במרכז, פשוט כי לא נותרה לו ברירה.

באותו אופן, כדי שפרדיגמה מסוימת תתגלה כלא רלוונטית, התנאי הראשון שצריך להתקיים הוא שבצד תמתין בסבלנות לתורה פרדיגמה חלופית, שבסופו של דבר תתברר כמתאימה יותר לתיאור, הסבר וניתוח של המציאות החדשה שגילינו. כדי שהקונספציה תקרוס וההסבר החלופי ייהפך לדומיננטי, התנאי השני הוא שסדקים קטנים ועקשניים יופיעו שוב ושוב בקונספציה הקיימת, עד שלבסוף יתחברו לכדי שבר גדול שיגרום לה לקרוס סופית. במלים אחרות, שינוי קונספטואלי לרוב אינו תוצאה של שיג ושיח רציונלי או של פולמוס בין שתי עמדות. לרוב, שינוי קונספטואלי מתרחש אחרי אינספור התנגשויות בקיר המציאות, שוב ושוב ושוב. מובן שבזמן אמת קשה מאוד לדעת אם הסדק החדש הוא האחרון לפני ריסוק הפרדיגמה השלטת, או שאולי הוא רק מיתוסף לאלה הקיימים. אלה תובנות שאפשר להבחין בהן, במקרה הטוב, רק בדיעבד. לכן, ולו כדי להיזהר מהכרזות נחרצות שבדיעבד יתבררו כחסרות כיסוי, רצוי לצאת מתוך נקודת הנחה זהירה, שרואה במשבר הנוכחי עוד סדק בפרדיגמה הכלכלית ששולטת בחיינו כבר זמן רב, אם כי סדק גדול מאוד. ליתר דיוק, מדובר בסדק שהוא חלק משרשרת של התנגשויות שחוזרות על עצמן ביתר שאת מאז ספטמבר 2008, ובא לידי ביטוי עמוק בארגון מחדש של הקשר בין הכלכלה כמדע ובין הכלכלה כפרקטיקה של מדיניות.

באנגלית קיימת הפרדה בין economy ל-economics, אבל בעברית שני המושגים מתורגמים ל"כלכלה". הגיור של המושגים מסתיר את המובן הכפול, שבא לידי ביטוי באנגלית, אבל גם מחייב אותנו לחשוב על הקשר ביניהם. כאשר אומרים "כלכלה" מתכוונים במשמעות הראשונה לניווט הפעילות הכלכלית במשק על ידי שורה של נבחרי ציבור, פקידים וכלכלנים המתפקדים כיועצים או כמקבלי החלטות, כמו כלכלני הוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי, שקובעים באופן עצמאי את כמות הכסף והאשראי במשק באמצעות כלי הריבית. במשמעות השנייה, הכוונה ב"כלכלה" היא למדע הכלכלה עצמו, כלומר – לגוף ידע, צורת חשיבה וכלים מקובלים שמשמשים יחד מעין אוגדן של "מדריכים למשתמש" איך נכון לנתח את התופעות הכלכליות השונות.

הקשר בין שני המובנים הללו הוא כמובן חזק והדדי, אבל במשך שנים רבות היו אלה עקרונות מדע הכלכלה שהכתיבו את הטון לכלכלה כפרקטיקה של מדיניות. עד ספטמבר 2008 הוכפפה המדיניות הכלכלית העולמית לקונצנזוס שנתמך על ידי צורת החשיבה המקובלת בכלכלה כמדע, שדוגלת ביותר חופש לשווקים ולתאגידי הענק, פחות רגולציה והתערבות ממשלתית, והקפדה על משמעת פיסקאלית. באופן גס במקצת, אפשר לומר שהיחס בין הכלכלה כמדע ובין הכלכלה כפרקטיקה נטה משנות ה-70 ועד 2008 יותר לטובת הראשונה. כלומר, כלכלנים השאילו את נקודת המבט שפותחה במחלקות לכלכלה באוניברסיטאות ויצרו מדיניות כלכלית שתאמה לה. אחת ההשלכות המיידיות היתה צמצום תפקידה של המדינה באספקה ובמימון של שירותים ציבוריים, ובהתאם – גם צמצום חלקה של המדינה בסך כל התוצר. זאת, מתוך תפיסה שנוסחה ב-2003 על ידי שר האוצר אז, בנימין נתניהו, במשל "השמן והרזה" המפורסם, שעל פיו ככל שהמדינה גדולה יותר המגזר היצרני נאנק יותר תחת כובד המסים והרגולציה ועוגת התוצר קטנה יותר. "הנוסחה להצלחה" באה לידי באופן המזוקק ביותר בקונצנזוס וושינגטון ב-1989, שקבע עשרה עקרונות שמדינות נדרשות לנהוג על פיהם כדי להגיע לרווחה כלכלית, וארבע שנים קודם לכן – בתוכנית הייצוב הישראלית, עם דגש על משמעת פיסקאלית והפרטה.

מאז הקריסה של ענקיות וול סטריט וההבנה כי יציאה ממיתון מחייבת נקיטת אמצעים שעד אז נחשבו לבלתי סבירים, המציאות היא זו שמכתיבה את הקצב שמדע הכלכלה צריך לנסות ולהדביק. הכלכלה כפרקטיקה של מדיניות ידעה שינויים דרמטיים מאוד, כמו ריבית שלילית, הלאמה זמנית של חברות ענק ורכישה של אגרות חוב על ידי הבנק המרכזי. בהתאם, המשבר הפיננסי הוביל לא פעם לחשבון נפש מצד כלכלנים, בעיקר בקרב מקרו-כלכלנים שהיו סמוכים על שולחנם של מקבלי ההחלטות. נעשתה חשיבה מחדש על המודלים שהיה מקובל – ובמידה מסוימת עדיין מקובל – להשתמש בהם, על ההנחות שבבסיס הדיסציפלינה שהשפיעו על קבלת ההחלטות כמו הרציונליות של השחקנים הפיננסיים בחלוקת הסיכון שהם מקבלים עליהם, והיה גם עיסוק גובר בסוגיות חלוקתיות ובסיבות ובהשלכות של אי-שוויון גדול בהכנסות. אבל, וזה אבל גדול, אי אפשר לומר ששידוד המערכות הדיסציפלינארי לווה בעדכון הקונצנזוס על תפקיד המדינה במשק. הקואורדינאטות שקובעות מהי מדיניות נכונה ומה לא נותרו בעינן: עדיפות השוק ה"חופשי" על פני תכנון מרכזי, עדיפות ההפרטה ומיקור החוץ על פני אספקת השירותים על ידי המדינה, ומשמעת פיסקאלית שכוללת הוצאות ממשלה נמוכות וחוב נמוך גם כן. כלומר, כל הזעזוע המז'ורי של 2008 הסתכם בסדק על פני הפרדיגמה, אם כי סדק לא קטן.

כאשר טוענים לקונצנזוס דיסציפלינארי, הכוונה אינה לאחידות דעים מוחלטת. לא כל המקרו-כלכלנים המעורבים במדיניות התכנסו לאותה צורת חשיבה ונתנו פתרונות זהים לאותה הבעיה, לא לפני 2008 וּודאי שלא לאחר מכן. היו כאלה שהזהירו מצמצום חלקה של המדינה במשק, מנזקי ההפרטה ומהגידול באי-שוויון. למעשה, אין משהו במדע הכלכלה כשלעצמו שמחייב את המדינה לגירעון נמוך או לבחירה בהפרטה ולא באספקה ישירה של שירותים ציבוריים. כך אפשר לשמוע כלכלנים כמו אוליבייה בלנשר, אחד המקרו-כלכלנים הבולטים כיום בעולם ומי שנמנה עם מנסחי הקונצנזוס המקרו-כלכלי לפני 2008, אומר בשנים האחרונות שצריך לחשוב מחדש על המשמעות של חוב ממשלתי ושגזר הדין שנקבע בזמנו, ועל פיו הקטנת החוב היא מטרה ראשונה במעלה, אינו חל על כל המדינות בצורה שווה. בלנשר ואחרים טענו כי הריבית הנמוכה בשנים שלאחר משבר 2008 מאפשרת לממשלות לגייס כסף זול מספיק כדי להפוך השקעה באפיקים נושאי תשואה לטווח ארוך – שיפור מערכות החינוך, הבריאות, התשתיות ועוד – לכדאית; כלומר – העלייה הצפויה בתוצר כתוצאה מהשקעות כאלה גדולה יותר מאשר עלות החוב.

המדינה חוזרת

האמירה של בלנשר עשתה הרבה רעש בזמנו, וצוטטה בהרחבה גם בעיתונות הישראלית כתמיכה של כלכלן בעל שם בהרחבת תפקיד המדינה, בניגוד למדיניות הצנע ששלטה אז. אבל זו לא היתה פרשנות מדויקת. בלנשר, כמו אחרים שהביעו עמדות דומות, בסך הכל ניסח היגיון עלות-תועלת כלכלי פשוט. אז מדוע הטענה הזאת של בלנשר נחשבה, בטעות, לתפנית אידיאולוגית? כי היא חרגה מהקו המרכזי המקובל, שטען כי כאשר מבצעים את המעבר מטענות שנכונות לכלכלה כמדע לטענות שנכונות לכלכלה כפרקטיקה של קביעת מדיניות כלכלית צריך להביא בחשבון את חוסר היעילות של הפוליטיקאים והמדינה ואת התקדימים הפוליטיים שעלולים להיווצר כתוצאה ממתן אפשרות למדינה להתרחב יתר על המידה. במלים אחרות, גם אם השקעה ממשלתית כלשהי היא כדאית כלכלית בהינתן מחיר גיוס החוב, זה לא אומר שהיא עדיין תהיה כדאית כלכלית כאשר מביאים בחשבון את חוסר היעילות של המדינה ואת הסכנה שבפריצה זמנית ונקודתית של הטאבו על הגדלת החוב.

כדיסציפלינה מדעית שמעורבת עד צוואר במדיניות, מקרו-כלכלה חיה לא פעם את טראומות העבר. לדוגמה, חלק גדול מהמסקנות האופרטיביות שמשמיעים מקרו-כלכלנים נובעות מהטראומה של הסטגפלציה – שילוב של מיתון ואינפלציה גבוהה – בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה בארצות הברית או ההיפר-אינפלציה של שנות ה-80 בישראל. בשני המקרים הללו, הפתרון שנמצא היה העברת האחריות בפועל לניהול רמת הפעילות הכלכלית לידי פקידים וכלכלנים מומחים, אם אלה פקידי משרד האוצר ואם כלכלני הבנק המרכזי. לממשלות שקיבלו עליהן את הפרדיגמה החדשה נותר לעסוק בעיקר בניהול חלוקת התקציב, ולא בקביעת גודלו. נשללה כמעט כל אפשרות להגדלת רמת החוב הממשלתית, גם באופן זמני, ולמימון השקעות נושאות תשואה משום שהמקרו-כלכלנים סברו כי מדובר בסכר שייפרץ. או ששומרים היטב על הקופה וקובעים כללים נוקשים שימנעו מהממשלה להוציא כסף גם במחיר של דחיית השקעות הכרחיות וכדאיות, או שאפילו פתיחה זהירה תביא איתה שיטפון של דרישות תקציביות מצד פוליטיקאים וקבוצות לחץ, שיאיינו בסופו של דבר את כל ההישגים של המקרו-כלכלנים עד לאותה עת. במלים אחרות, הסיפור הוא סיפור של כלכלה פוליטית, לא של כלכלה במובן השני, זה של דיסציפלינה שקובעת אמות מידה "מדעיות".

לכן הבעת עמדה שמחזירה למדינה את התפקיד המרכזי שהיה לה בעבר היתה חידוש בפני עצמו, אבל היא בעיקר היתה חידוש שהמציאות כפתה על הכלכלה. הבנקים המרכזיים היו המוקד של הוצאת המדינות שלהם מהמיתון שהחל לאחר 2008 בעזרת שפיכת כספים עצומה וריבית נמוכה עד שלילית. אך היציאה מהמיתון בעשור האחרון לא לוותה בחזרה לפסים של צמיחה ארוכת טווח ויציבה. לאט לאט, יותר ויותר מקרו-כלכלנים החלו להבין שהיחידה שיש לה היכולת להניע מחדש את המעלית התקועה זו המדינה. ואז הגיעה הקורונה.

אז מה קרה בעקבות משבר הקורונה? הסכר נפרץ לחלוטין בלית ברירה. בארצות הברית הפעילות הממשלתית האינטנסיבית – בצירוף הורדות המס שהקטינו את הכנסות המדינה – חייבו את הממשלה הפדרלית לגייס עוד ועוד חוב, עד שזה הרקיע לשווי של 135% מהתוצר של כל המשק האמריקאי ברבעון השני של השנה, לעומת 106% בסוף השנה שעברה. הגידול העצום הזה הוא לא רק מנת חלקה של המעצמה החזקה בעולם, אלא כפי שאפשר לראות מהגרף המצורף, גם של חברות גוש היורו – שם גדל החוב הממשלתי מכ-62% תוצר בסוף השנה שעברה לכ-74%, כאשר חוב של 60% תוצר נחשב לתקרה שאותה כל מדינה בגוש אינה אמורה לחצות. כדי לקבל מושג על סדרי הגודל, ה"פייננשל טיימס" חישב ומצא כי המשמעות היא שבתוך גוש היורו עצמו, הגירעון הממשלתי הממוצע השנה יהיה גדול כמעט פי עשרה מאשר זה של השנה שעברה. בישראל, החוב צפוי להגיע ל-80% תוצר השנה, לעומת כ-60% בשנה שעברה.

כאן טמון הזרע של שינוי ארוך טווח של היחס בין מדינה לשוק. גודל החוב הוא נתון שמושך תשומת לב של כלכלנים משתי סיבות עיקריות. האחת, כאשר החוב גבוה מאוד יש חשש שהמדינה תתקשה להחזיר אותו באופן מלא, ומכאן שהריבית שהיא תשלם על חוב חדש תהיה גבוהה יותר ככל שהחוב הכולל גבוה יותר. במקרה כזה, החזרי החוב בעתיד יהיו גבוהים יותר ויבואו על חשבון הוצאות חשובות אחרות שיש למדינה. סיבה שנייה היא שהמימון של החזרי החוב אמור להגיע לפחות חלקית מהמסים שאזרחי אותה מדינה משלמים, ובמקרה שאזרחי המדינה מבינים כי בעתיד הם יצטרכו לשלם יותר מס, הם יחסכו היום יותר וכך לא יניעו את גלגלי המשק בעזרת צריכה. אולם גם אם התיאוריה הזאת נכונה, וקרן המטבע הדגימה עד כמה היא בעייתית, לאור הנתונים על גובה החוב הנוכחי אפשר בהחלט לתהות אם חוב של 80% יגרור ריבית גבוהה יותר כאשר חלק ניכר מהמדינות נמצאות באותו המצב. כלומר, השאלה היא אם החריגה מיעדי החוב, וה"עונש" בצורת ריבית שמדינה סוררת תשלם, הן שיקול רלוונטי בעולם שבו מרבית המדינות מחזיקות חוב גבוה מבעבר. אם התשובה היא שלילית, זהו פתח לשמירה על רמת חוב גבוהה יותר מבעבר, שתוכל לממן יותר שירותי רווחה, יותר בריאות ציבורית, יותר תשתיות ציבוריות, יותר חינוך ציבורי וכדומה.

אם נחזור לרגע למסקנות הדו"ח של קרן המטבע, כלכלניה נתנו אישור רטרואקטיבי, חשוב כשלעצמו, למדיניות כלכלית שממשלות נאלצו לנקוט כדי לממן את ההוצאות העצומות על בריאות ורווחה שהמשבר הביא עמו. אפשר לומר שכלכלני הקרן הניחו יד על הכתף של ממשלות העולם ואמרו להן: "עזבו אתכן מהפרדיגמה הכלכלית. הכל בסדר. תמשיכו ככה".

מחכים לתיאוריה חלופית

אבי המקרו-כלכלה, ג'ון מיינרד קיינס, טען כי "אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו". לכאורה, התמיכה של חלק הארי של המקרו-כלכלנים בהגדלת החוב הממשלתי לצורך מימון הטיפול במשבר מראה שקיינס טעה. רבים מהמקרו-כלכלנים שסמוכים למקבלי ההחלטות הבינו את גודל השעה ולא הביעו כל התנגדות להעלאת החוב. אבל קיינס צדק ולו במובן הזה שאחרי התמיכה תמיד מגיע "אבל" – אבל שקובע שמדובר בשינוי זמני בלבד, לטובת טיפול במשבר הקורונה, והעולם הכלכלי אחרי המגפה צריך לעבוד בדיוק על פי אותן עקרונות שהנחו אותו קודם לכן. 

הרעיון לצעדי מדיניות חדשים אינו מגיע למוחם של קברניטי המשק משום מקום. כאשר מקבלי ההחלטות מנסים להבין את תמונת המצב של המשק, לנתח אותה, לחזות צפי להתפתחויות עתידיות ולהכריע איך לפעול, הם עושים זאת באמצעות המושגים המקובלים בכלכלה כמדע. בדיוק כמו בסיפור של המודל הגיאוצנטרי שבו כדור הארץ במרכז מערכת השמש, כל עוד המושגים הללו מצליחים לספק הסברים סבירים שמהם אפשר לגזור תוכניות אופרטיביות למדיניות כלכלית, אז אין צורך לשנות את צורת החשיבה על העולם הכלכלי. כאשר המושגים המקובלים אינם מצליחים לתת מענה למציאות, בסופו של דבר המציאות תכפה את עצמה על הכלכלה כמדע, או יותר נכון, על הפרדיגמה שמגדירה ותוחמת את הקואורדינאטות הקובעות את ה"מותר" וה"אסור" של המדיניות הכלכלית.

בספטמבר 2008 היכולת של המודלים, הרעיונות והמושגים המקובלים בפרדיגמה הכלכלית לחזות, להסביר ולתקן את המשבר הפיננסי התגלתה ככושלת, אך זה לא גרע באופן מהותי מהדומיננטיות של הפרדיגמה הקיימת, אלא רק סדק אותה. כאמור, כדי שתהיה אפשרות לשנות את הפרדיגמה נדרשת לה אלטרנטיבה כלכלית, שתחשוב על תפקיד המדינה מחדש ותראה בתוצרים של התערבות המדינה דבר חיובי. אלטרנטיבות שכאלה קיימות – בין שבצורה המתונה של הגדלה מסוימת של החוב ושל חלקה של המדינה בפעילות הכלכלית, שבה מצדדות העמדות המקובלות בצדה השמאלי של המפה הכלכלית, ובין שבצורה מעט יותר רדיקלית בתיאוריה שמכונה MMT (ראשי תיבות של Modern Monetary Theory), שצוברת באטיות תמיכה בקרב כלכלנים הטרודוקסים בארצות הברית ובעולם. הטענה המרכזית של התיאוריה אומרת שגידול בחוב וגידול בהוצאות הממשלה – במדינה ששולטת במטבע שלה כמו ישראל או ארצות הברית, ובמידה פחותה במדינות גוש היורו – אינם מובילים בהכרח לאינפלציה או למיתון, כל עוד ההוצאות נעשות באפיקים שבהם הביקוש גדול משמעותית מההיצע, כמו בשירותי בריאות, חינוך, תשתיות ועוד. במקרים כאלה, אין כמעט משמעות לגובה החוב וההוצאות של המדינה. לעת עתה, עוד לא נראה שהתיאוריה הזאת או אלטרנטיבה רדיקלית אחרת זוכות לעדנה.

בנוגע לגידול הנוכחי בחוב, צריך לשים כוכבית על כך שגידול בחוב כשלעצמו אינו מניח חזרה של המדינה לתפקוד מרכזי במשק. אחרי הכל, גידול עצום בחוב של ארצות הברית נרשם גם בתקופת הנשיאות של רונלד רייגן, שראה במדינה בעיה שצריך לצמצם ככל האפשר אבל ההשקעות העצומות בבניית הכוח הצבאי והורדת המסים שהקטינה את הכנסות המדינה חייבו את הגדלת החוב. אלא שהפעם, הממשלות מגייסות חוב כדי להשקיע בבריאות וברשתות הגנה חברתיות. זה כבר סיפור אחר לגמרי בנוגע לתפקיד המדינה במשק. למעשה, הטאבואים שנשברו באופן שבו ממשלות הוציאו את התקציב שלהן, מעבר לשאלה על הגודל שלו, נותנים תחושה שהשינוי הנוכחי עשוי להתברר כקבוע יותר מכפי שנראה כיום, גם אם ברור שרמות כאלה של הוצאה ממשלתית לא יימשכו זמן רב. 

טאבואים נשברים

בעוד חלק הארי של הכלכלנים הבכירים מקבלים את הטענה שצריך להרחיב את הוצאות המדינה כמה שרק נדרש – גם למימון ההוצאות הישירות של הטיפול במגפה עצמה וגם לאלה של המשבר הכלכלי שהוא התוצאה שלה – עם תחילת המשבר החלו להשמיע את דעתם יותר ויותר כלכלנים הסבורים שהפעם זה אחרת והצעדים הנדרשים הם לא מהסוג של עוד מאותו הדבר.

מה זה אומר "מאותו הדבר"? דוגמה אחת היא המוסכמה שכאשר המשק נמצא במיתון, הממשלה צריכה להגדיל את ההוצאות שלה כדי להגדיל את הביקושים בו וכך להניע את הכלכלה. עמדה זו, שמכונה לרוב "קיינסיאנית" או "ניאו-קיינסיאנית", מבטאת את ההיגיון שמאחורי ההמלצות של אותם כלכלנים התומכים בהגדלה מסיבית ככל שנדרש של הוצאות המדינה. מקרו-כלכלנים אחרים מסבירים כי במקרה הנוכחי, אין מדובר בעוד מיתון שהפתרון לו הוא הגדלת הביקוש המצרפי במשק, אלא במשבר עמוק שעוד לפני שמדברים על יציאה ממנו, ישנם אנשים שעד לא מכבר התקיימו בכבוד וכעת הרבה יותר דחוף להציל אותם ואת משפחותיהם מחרפת רעב. לדוגמה, גרגורי מנקיו, לשעבר ראש מועצת הכלכלנים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן וכיום מקרו-כלכלן חשוב באוניברסיטת הרווארד, כתב עוד במארס שלא רק שהממשל הפדרלי צריך להשקיע כמה כסף שנדרש כדי להתמודד עם המגפה, אלא שאחד הצעדים שעליו לנקוט בדחיפות הוא חלוקת 1,000 דולר לכל אזרח כדי לממן את הוצאות המחיה.

אם זה לא מספיק כדי לעורר צמרמורת בגבם של כל מי שלמדו כלכלה, המשבר הנוכחי הביא לשבירה של מה שהיה עד כה שורה מאוחדת, שמנעה כל אפשרות של חזרה למדיניות של הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי כדי לממן את הוצאות המדינה. כלומר, במקום לגייס את הכסף הדרוש למימון ההוצאות האדירות מהנפקה של אג"ח, המדינה פשוט יכולה לבקש מהבנק המרכזי להדפיס עבורה כסף (או להנפיק אג"ח ייעודי לבנק המרכזי, מה שייצור התחשבנות פנימית שכמוה כהדפסה של כסף). בישראל, הצעות מהסוג הזה הועלו על ידי מקרו-כלכלנים כמו מנואל טרכטנברג וערן ישיב ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר, אהרון פוגל, בטענה כי צעד שכזה עדיף מאשר גיוס חוב שנידרש לשלם עליו ריבית, נמוכה ככל שתהיה. באופן מעניין, ההצעה הזאת נפלה בשלב מוקדם מאוד ולא כי אין בה היגיון כלכלי. למעשה, אין ספק שיש בה היגיון כלכלי. היא נפלה כי הקונצנזוס הכלכלי טוען שאי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שיידעו לעצור בזמן. החשש הוא שברגע שהם יראו שאפשר פשוט להדפיס כסף, ההדפסה לא תיעצר בקורונה אלא תימשך למימון הוצאות אחרות – מתקציבים למקורבים ועד לתשתיות תחבורה – והאינפלציה ההרסנית לא תאחר לבוא.

לכאורה, גם כאן אפשר לסייג ולומר שמדובר בפתרונות שהם אולי רדיקליים אך זמניים, וברגע שהמגפה תחלוף נחזור לפרדיגמות ולטאבואים שהן מכתיבות. ישיב, לדוגמה, אמר בצורה מפורשת כי השליטה בהדפסת הכסף צריכה להינתן באופן זמני בלבד שיוגדר מראש וכי כמות הכסף שתודפס תוגדר ותישלט על ידי כלכלני בנק ישראל ולא על ידי הפוליטיקאים. התגובה הצוננת שהצעות מהסוג הזה ספגו מכלכלנים אחרים מלמדת משהו על הטאבו החזק שיש עליהן בשל החשש משבירת המוסכמה הקיימת, שעל פיה המדינה צריכה להיות קטנה ככל האפשר כאשר נחזור לחיינו הרגילים. אולם אין זה מופרך לראות בעצם ההצעה תחילתו של סדק נוסף בפרדיגמה השלטת, ולו משום שהיא הגיעה לא מקרב כלכלנים הטרודוקסים או כאלה שהנוכחות הציבורית שלהם זניחה, אלא מכלכלנים שנמצאים בלב לבו של הממסד הכלכלי והם בעלי השפעה על אופני החשיבה של פוליטיקאים וכלכלנים אחרים. מכאן שגם אם יוצאים מתוך ההיגיון הכלכלי של מבחן עלות-תועלת, אין שום סיבה שלא להחיל אותו גם על היבטים אחרים של החיים הציבוריים (ובמובן הזה, שוב, תיאוריית הסכר איששה את עצמה): אם משתלם להדפיס כסף כדי לממן את קו המטרו החדש של גוש דן, בנייה מסיבית של כיתות לימוד או העלאת שכר לעובדים סוציאליים ולרופאות, מדוע לא לעשות כן? מדוע מה שהיה נכון בתקופת הקורונה אינו מתקבל על הדעת בימי שגרה? אם התשובה לקוחה מתחום הכלכלה הפוליטית ולא הכלכלה כשלעצמה, זו כבר שאלה שכל הציבור צריך לעסוק בה באופן דמוקרטי ולא להשאיר אותה לקומץ יודעי ח"ן. כפי שקרן המטבע הבינלאומית שמטה את הקרקע מתחת לטאבו על הגדלת החוב ועל הצורך העתידי בהגדלת המסים כדי לשלם על ההחזר שלו, כך קרה גם כאן. מעתה לא יהיה אפשר לקבל את ההיגיון הכלכלי שאוסר על הדפסת כסף כפשוטו, כי הוא נחשף ככזה שמניח התנהלות פוליטית. 

הדפסת כסף אמנם לא יצאה אל הפועל, אך ההצעה לשבור את הטאבו על מענקים שאינם תלויי הכנסה דווקא יושמה. למעשה, יש משהו מעט אירוני בכך שהשבר הגדול ביותר בין הכלכלה כמדע ובין הכלכלה כפרקטיקה בוצע על ידי שני אנשים שנמצאים, לפחות אידיאולוגית, הרחק בצדה הימני של המפה הכלכלית – נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה נתניהו. שני ראשי המדינות החליטו בזמן משבר הקורונה לחלק כסף לכל משפחה, כמעט ללא קשר לעומק הכיס שלה. אמנם היה זה מענק חד-פעמי, שלא ברור עד כמה יחזור שוב, אבל הזעם שהוא עורר בקרב רבים מהכלכלנים היה עצום. מדובר בשבירה של טאבו עמוק בשל אופיו האוניברסלי של המענק, שחורג באופן מהותי מהתפיסה הבסיסית בכלכלה שעל פיה יש לתת עדיפות לפעולות דיפרנציאליות (בשל ההשפעה ה"שולית" שלהן, מלשון marginal). כלומר, התפיסה המקובלת היא שאין ארוחות חינם ומאחר שמלאי הכסף הממשלתי מוגבל מאוד, יש להוציא אותו רק למקומות שבהם ההוצאה תהיה האפקטיבית ביותר. מתוך ההנחה הסבירה שכאשר משפחה ענייה תקבל 750 שקלים היא תפנה את רובו הגדול של הסכום לצריכה ולא לחיסכון, ולהיפך כשמדובר במשפחה עשירה מאוד, תפיסה זו מסיקה שנכון יותר לחלק את הכסף דיפרנציאלית אם רוצים להוציא את המשק מהבוץ על ידי גידול בביקוש המצרפי. ואכן, כאשר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון, אמר שהמהלך זוכה לתמיכת כלכלנים רבים, אירגן טרכטנברג מכתב שעליו חתמו 72 כלכלנים מימין ומשמאל ובו נטען כי חלוקת מענק לכל אזרח היא טעות קשה.

אולם מדוע מלכתחילה היה צורך במהלך כזה? בפן הפרקטי, חלוקה שווה של כסף ללא קשר להכנסות המשפחה היא פשוטה וזריזה יותר, ויכולה לאפשר אנחת רווחה של אנשים רבים שלולא כן לא היו מקבלים את שמגיע להם בשל קשיים ביורוקרטיים או אי-עמידה בתנאי זכאות שרירותיים. הזרקת כסף כזאת נדרשה משום שרק מעטים מצליחים לעמוד בהמלצה של יועצים לכלכלת משפחה להחזיק בצד סכום כסף שיכול לממן את ההוצאות במשך חצי שנה ללא עבודה. במלים אחרות, אנחנו תלויים באופן מוחלט בעבודה במשרה מלאה כדי להבטיח לעצמנו קיום בכבוד, מבלי להיכנס להגדרה המדויקת של המונח הזה. משבר הקורונה הביא לכך שבפעם הראשונה הרצון של רבים מאיתנו לעבודה במשרה מלאה אינו אפשרי. כפי שמראים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בספטמבר כמעט כל אזרח בוגר חמישי היה מובטל, מהם קצת יותר מחצי מיליון היו בחל"ת. הפן הפרקטי הוא גם זה שהוביל בשנים האחרונות כמה מטייקוני עמק הסיליקון, כמו מארק צוקרברג ואילון מאסק, לדחוף בחזרה לשיח הציבורי את הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית. התמיכה שלהם בכך אינה ערכית אלא תוצאה של אילוץ, משום שלדבריהם העתיד הטכנולוגי לא יצריך עבודה המונית ולכן לא יהיו מספיק משרות בשכר ראוי. אולם את שבירת הטאבו על הכנסה אוניברסלית אפשר גם לראות כניצנים של הבנה כי המדינה אחראית על רווחת אזרחיה באופן שאינו קשור כלל לשאלת העבודה או עומק הכיס. עמדה כזאת עומדת גם בניגוד להיגיון הפנימי של מערכת הרווחה כיום, שעיקרו תמיכה זמנית במי שאינה יכולה לממש את ברירת המחדל של הכנסה מעבודה. למעשה, הכנסה בסיסית אוניברסלית מנתקת את הקשר הגורדי בין הכנסה מעבודה לזכות לחיים בכבוד.

 אם ניזכר בעיקרון שעל פיו פרדיגמה נסדקת כאשר היא מתנגשת שוב ושוב במציאות, אזי משבר הקורונה הוליד סדקים חדשים. הטאבו על הדפסת כסף, כמו גם הטאבו על מענק אוניברסלי, יכולים להחזיק מעמד כל עוד הסדר שקדם למשבר הקורונה נשמר באופן הדוק. כלומר, ממשלות יכולות לגייס חוב חדש וגם לשמור על חוב כללי נמוך, הבנקים המרכזיים מצליחים למלא את החלל שהותירה הצטמצמות המדינה עצמה ולשקם את המשק ממיתונים בעזרת כלים מוניטריים כמו ריבית נמוכה, והציבור הכללי מרגיש שאם הוא רק יעבוד מספיק קשה הוא יוכל להתקיים בכבוד, לקבל ביטחון תעסוקתי ולדאוג לכך שהדור הבא יזכה לחיות ברמת חיים כלכלית גבוהה יותר מאשר זו הנוכחית. כל זה מוטל בספק גדול כעת. משבר הקורונה קורא לנו לחשוב מחדש איך מלכתחילה הגענו למצב שללא עבודה במשרה מלאה הזכות לכבוד נלקחת מאיתנו, שהשירותים הציבוריים נשחקו והפוליטי הוגבל על ידי הכלכלי. הסדקים מתחילים להיווצר והצורך בשינוי אולי גובר גם כן, אך המשימה המרכזית היא ליצור אלטרנטיבה ברורה שיכולה לענות על הכשלים וליצור הסדרים כלכליים-חברתיים חדשים. ללא שיטה חדשה, זו הנוכחית לא תשתנה.

על מיקי פלד

מיקי פלד הוא דוקטורנט לפילוסופיה של המדע באוניברסיטת תל-אביב. סיקר במשך עשור את תחומי העבודה, רווחה ומקרו-כלכלה עבור עיתון כלכליסט.