הימים הנוראים של מגפת הקורונה הפנו את תשומת לבנו לעובדים ולעובדות הנמצאים בשולי שוק העבודה. עובדים ועובדות בקופות הסופרמרקטים ובמחסנים, שליחים ושליחות, פקידים ופקידות במשרדים רפואיים — כל אלה התגלו פתאום כעורקי החיים של שגרת היום-יום תחת סגר. מדובר בעבודות שלרוב לא נדרשות עבורן הכשרה מקצועית ארוכה או השכלה גבוהה, ולא צמודה אליהן הכנסה רווחית או תחושת מעמד חברתי גבוה. ובכל זאת, המציאות הבלתי שגרתית של חיינו כעת מזכירה לנו עד כמה העובדים והעובדות בהן משמעותיים, בדרכים שונות ומגוונות, לקיום התקין של שגרת חיינו. 

הזרקור שהפנתה המגפה אל מקומות העבודה הללו מאיר באור חדש את אחד האתגרים הגדולים של הכלכלה הפוליטית המערבית בעשורים האחרונים: הפער העמוק שבין ליבה תעסוקתית עם מקומות עבודה יציבים ובין פריפריה תעסוקתית עם תעסוקה בלתי סדירה, המאופיינת לרוב לא רק בהכנסה מוגבלת אלא גם בשעות עבודה בלתי צפויות, היעדר ביטחון תעסוקתי ומחסור בזכויות בסיסיות. רבות כבר דובר בהיבטים הכלכליים של התופעה, המכונה לעתים דואליזציה או סגמנטציה של שוק העבודה. אבל ככל שמתרחב המחקר בנושא, מתברר שתעסוקה בלתי סדירה מגיעה עם תג מחיר גבוה לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פסיכולוגית, חברתית ופוליטית. דווקא כעת, כשהנסיבות הלא שגרתיות של חיים בצל המגפה דוחפות את אותם מקומות עבודה ארעיים מהשוליים אל מרכז תשומת הלב, זו הזדמנות טובה לחשוב מחדש על הכלים להתמודד עם אתגריו העכשוויים של שוק העבודה — וגם על השאלה איך להתאים אליהם את תוכנית העבודה הכלכלית של השמאל.

התשובות המסורתיות של השמאל אינן נותנות פתרונות מספקים לאתגר הנוכחי של התרחבות הפריפריה התעסוקתית. תשובה מסורתית אחת מתמקדת בשלב המקדים לשוק העבודה, ומצביעה על חינוך כפתרון קסם: אם נשקיע בחינוך, נאפשר לעובדים ולעובדות להיקלט במשרות טובות יותר. השקעה בחינוך היא מבורכת, כמובן, אבל היא גם לכל היותר פתרון לטווח הרחוק: השקעה נוכחית בחינוך לא תביא בשורה של ממש למי שנמצאת כיום בשוק העבודה או עתידה להיכנס אליו בקרוב מאוד. בנוסף, ההנחה שכל עובד ועובדת אמורים לרכוש השכלה גבוהה לא רק מתעלמת מכך שלא לכולם יש עניין בתואר אקדמי, אלא גם מובילה לזלזול מתריס באלה שאין להם תואר כזה ושעבודתם, כאמור, אינה פחות חיונית לשגרת חיינו. 

תשובה מסורתית אחרת של השמאל מפנה אל השלב שאחרי הכניסה לשוק העבודה ומדגישה היבטים שונים של חלוקה מחדש: מיסוי העשירים ומעמד הביניים לשם הגדלת ההוצאה הציבורית. גם כאן, כמובן, יש מקום לדרוש מיסוי הוגן ומאבק במקלטי מס. אבל התמקדות בלעדית בחלוקה מחדש מקבלת כמובן מאליו את קיומה של הפריפריה התעסוקתית, על כל חסרונותיה, כנתון. זאת ועוד, התמקדות בחלוקה מחדש מדגישה ניגודי אינטרסים אפשריים בין מעמד הביניים ובין קבוצות חלשות יותר באוכלוסייה — שני קהלים שהשמאל זקוק לתמיכתם כדי להגדיל את כוחו. במציאות שבה מפלגות שמאל-מרכז מקבלות חלק ניכר מתמיכתן מאחוזוני הכנסה גבוהים, מסרים שמתמקדים אך ורק בחלוקה מחדש עלולים לא רק להרחיק חלק מליבת התמיכה של מפלגות אלה אלא גם להיתפס, לפחות במידה מסוימת, כחסרי מודעות עצמית.

אפשרות אחרת, שיכולה להניב פירות בטווח הקצר ולגשר על המרחק בין קבוצות שונות בשמאל, היא לא להתמקד בשלב שלפני או אחרי הכניסה לשוק העבודה, אלא בעיצוב מחדש של שוק העבודה עצמו. תוכנית עבודה כזאת — כפי שהציע הכלכלן דני רודריק מאוניברסיטת הרווארד — תתמקד ברתימת כוחה של המדינה לעודד יצירת מקומות עבודה טובים דרך תפריט רחב של כלי מדיניות, בהתאם לסקטור הרלוונטי: מחיזוק קולם של עובדים ועובדות בתהליכי קבלת החלטות, דרך חיוב בהכרת יחסי עובד-מעביד וכלה בהצמדת תג מחיר לחברות שמגלגלות את עלויות התעסוקה הבלתי סדירה על כולנו. הדיון בכלי המדיניות האפשריים לשינוי שוק העבודה הוא מורכב, טכני ועמוס פרטים, אבל את הכוח המניע מאחורי הרעיון הזה אפשר לסכם באמירה אחת פשוטה: שכל עבודה צריכה לכבד את בעליה, ושאפשר להשיג את המטרה הזאת על ידי הפעלת כוח פוליטי. עם זאת, לפני שחושבים על פתרונות אפשריים לאתגר העבודות הטובות, יש מקום לחדד את מורכבות הבעיה.

עלייתו של המעמד הפגיע

כל המשרות הטובות דומות זו לזו; כל משרה רעה – רעה בדרכה שלה. או כך לפחות אפשר לחשוב על הפערים בשוק העבודה שמאפיינים כיום, במידה שונה, את רוב מדינות המערב.

מקומות עבודה טובים חולקים ביניהם כמה מאפיינים בסיסיים: הם מספקים זכויות בסיסיות, יציבות כלכלית, סביבת עבודה בטוחה, אפשרויות קידום והתפתחות מקצועית, ומאפשרים אורח חיים התואם את המקובל בקרב מעמד הביניים מבחינת הוצאות על דיור, מזון וחינוך, לצד אפשרות לחיסכון מינימלי. 

קשה יותר להגדיר (ולכן גם למדוד) מקומות עבודה "רעים" או דפוסי תעסוקה בלתי סדירה. משרות בפריפריה התעסוקתית מוגדרות לרוב על דרך השלילה. כפי שמסביר דו"ח התעסוקה של ה-OECD, מדובר במקומות עבודה שאינם מתבססים על חוזה ארוך טווח המעניק זכויות סוציאליות בסיסיות. ישנם אופנים רבים ומגוונים של דפוסי העסקה בלתי סדירים, המשתנים לא רק בין מדינות אלא גם בתוך מדינות בין סקטורים שונים, ולכן כל הגדרה שתתבסס רק על מאפיין אחד (למשל, סוג חוזה העבודה) אולי תחשוף טפח אך תסתיר טפחיים. כך, למשל, בקטגוריה הרחבה של תעסוקה בלתי סדירה אפשר לקבץ יחדיו משרות בחוזים זמניים והעסקה קבלנית לצד עבודות ב"כלכלת הגיג" (או "כלכלת החלטורה"), שבה מוענק תשלום עבור ביצוע נקודתי של משימות. על אף ההבדלים בין הסוגים השונים של דפוסי תעסוקה בלתי סדירה, חשוב להדגיש את המשותף להם: אלה מקומות עבודה שאינם מעניקים אופק תעסוקתי והגנות סוציאליות, ולעתים אף לא מעמד חוקי מול המעסיק. הערכה נפוצה בקרב כלכלנים היא שמגמת התעסוקה הבלתי סדירה תתחזק בשנים הקרובות, כך שתכלול יותר ויותר גם מקצועות של מעמד הביניים כמו, למשל, עריכת דין.

כל דיון באתגרים שמציבה תעסוקה בלתי סדירה צריך להביא בחשבון את העובדה שמבחינת עובדות ועובדים מסוימים, עשויים להיות יתרונות משמעותיים למקומות עבודה שאינם דורשים התחייבות ארוכת טווח. משרות כאלה מאפשרות לעתים לוח זמנים גמיש, שבזכותו ניתן לשלב באופן חופשי יותר את שעות העבודה עם הזמן המוקדש למשפחה, תחביבים, מנוחה או למשרות נוספות. בנוסף, המשכורות בתעסוקה בלתי סדירה אינן נמוכות בהכרח. כלומר, תעסוקה ארעית היא תופעה נפרדת מעוני, גם אם היא לעתים חופפת לו. מבחינת המעסיקים, מדובר בהזדמנות לצמצם הוצאות ולהעסיק עובדים ועובדות באופן גמיש יותר ובהתאם לצורך. הצרכנים והצרכניות, מצדם, מרוויחים שירותים נוחים וזמינים בלחיצת כפתור, באופן שפעמים רבות חוסך כסף וזמן. לכאורה כולם מרוויחים — כל עוד מתעלמים מהעלויות העקיפות שמושתות על הציבור הרחב. 

נתחיל מנקודת מבטם של העובדים והעובדות. ייתכן שנכיר מתכנתת או מתכנת שמצאו עבודה ארעית המאפשרת להם לעבוד כמה שמתחשק להם ומתי שמתחשק להם, להרוויח לא רע, ולא להתחייב למספר מסוים של שעות עבודה או לחוזה ארוך טווח. אבל נראה שזו לא מציאות החיים של רוב המועסקים והמועסקות במשרות ארעיות, לפחות על בסיס מחקרים שנערכו בעניין בארצות הברית. בקרב העובדים והעובדות בתעסוקה בלתי סדירה יש ייצוג עודף לנשים, קבוצות מיעוטים ובעלי השכלה נמוכה. והגמישות מבחינת שעות העבודה היא של המעסיק יותר מאשר של המועסק או המועסקת: העובדות נדרשות להיות זמינות בהתרעה קצרה לעבודה בשעות שנקבעות על ידי המעסיק. לא פלא שרבות מהן היו מעדיפות משרות קבועות עם שעות עבודה שגרתיות.

מבחינה כלכלית, תעסוקה בלתי סדירה חוסכת אמנם הוצאות למעסיק אבל באופן עקיף העלויות המשמעותיות הללו מגולגלות בחלקן לפתחו של הציבור הרחב. כפי שמסבירים הכלכלן רודריק וחוקר מדע המדינה צ'ארלס סאבל מאוניברסיטת קולומביה, כל מעסיק בפני עצמו יכול להרוויח ממודל של העסקה ארעית, אבל החברה בכללותה מפסידה.

לדוגמה, מעסיק שאינו משלם ימי מחלה לעובדות ולעובדים בוודאי חוסך לעצמו הוצאות. אבל אם העובדות והעובדים הללו מגיעים למקום העבודה חולים ומדביקים אנשים נוספים תוך כדי ביצוע עבודתם או לוקחים ימי מחלה על חשבונם רק כאשר הם חולים מאוד (וכך גם מחלימים לאט יותר), הרי שהם והנדבקים הנוספים נושאים בעלות ימי המחלה שייאלצו בסופו של דבר לקחת על חשבונם, והציבור הרחב משלם על כך בין שבשיעורי חולים גבוהים יותר ובין שבפריון נמוך יותר. נקודה זו עולה ביתר שאת בימים של מגפה עולמית מידבקת, כאשר היעדר ימי מחלה לעובדות ועובדים הוא גם סיכון ברור ומיידי לבריאות הציבור. 

המחירים של תעסוקה בלתי סדירה אינם רק כלכליים אלא גם פסיכולוגיים. יש קשר חזק ומובהק בין חוסר ודאות מבחינת שעות עבודה — גם מספר שעות העבודה וגם מועדי העבודה — לנזקים פסיכולוגיים כבדי משקל. שעות עבודה בלתי סדירות, הנקבעות בהתרעה קצרה, קשורות הדוקות לתחושת לחץ ומועקה, לשינה גרועה ולחוסר שביעות רצון כללית מהחיים. למעשה, הקשר בין כל המאפיינים הפסיכולוגיים השליליים הללו לתעסוקה בלתי סדירה הוא הדוק יותר מאשר הקשר בינם ובין גובה המשכורת. מבלי לגרוע מחשיבותם של דיונים בהעלאת שכר המינימום, הדיון בשינוי שוק העבודה צריך להביא בחשבון גם את ההשלכות השליליות של היעדר לוח זמנים קבוע. 

לצד ההשלכות הפסיכולוגיות, יש לתעסוקה בלתי סדירה גם מחיר חברתי כבד. היעלמותן של משרות טובות פוגמת במרקם החברתי של הקהילה: היא פוגעת בתחושת השייכות המקומית, מצמצמת את האמון באנשים סביבנו ושוחקת את הקשרים החברתיים. לעומת זאת, מקומות עבודה טובים תורמים לקהילה בכך שהם מעניקים לעובדות ולעובדים לא רק יציבות כלכלית, אלא גם תחושת ערך עצמי ומעמד חברתי גבוה יותר. אותה תחושה של חשיבות והערכה חברתית היא מרכיב קריטי, שלרוב נוטה להיעלם מדיונים בשוק העבודה המתמקדים בגובה השכר ובתנאי העבודה. אבל מחקרים בסוציולוגיה מראים כי החשיבות שאנחנו מייחסים למעמד חברתי — לתחושה שאנחנו חברים וחברות מוערכים בקהילה שלנו — אינה נופלת מהחשיבות שאנחנו מייחסים להכנסה ולתגמול כלכלי. הערכה חברתית מעצבת את ההערכה העצמית שלנו, והערכה עצמית מנבאת פעמים רבות בריאות גופנית ונפשית. 

לסיום, לתעסוקה בלתי סדירה יש גם מחיר פוליטי כבד — במיוחד עבור מפלגות שמאל. מחקרים בינלאומיים מראים שירידה בשיעור המשרות הטובות מלווה בירידה באמון במוסדות דמוקרטיים ובערכים ליברליים. יש גם מחקרים שמקשרים בין חוסר ביטחון כלכלי ובין הצבעה למפלגות קיצוניות, המקטבות את המערכת הפוליטית. אפילו בשוודיה, שנחשבת לאות ומופת של מדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית, העלייה בחוסר ביטחון כלכלי עוזרת להסביר את ההצבעה למפלגות קיצון: קיצוצים במדינת הרווחה שהובילה הממשלה השמרנית בשוודיה בשנים 2010-2006, בשילוב עם המשבר הכלכלי העולמי, הביאו להידרדרות במצבם הכלכלי של העובדים והעובדות במשרות ארעיות — והיא הובילה, בתורה, להתחזקות הימין הקיצוני. למעשה, חוסר ביטחון כלכלי מסביר טוב יותר את התמיכה בימין הקיצוני מאשר שינויים מקומיים במספר המהגרים.

אולם נראה שעוד יותר מאשר לדחוף בוחרות ובוחרים לעבר מפלגה זו או אחרת, תעסוקה בלתי סדירה מצמצמת את ההשתתפות במערכת הפוליטית ודוחפת למטה את שיעור ההצבעה. מחקר  השוואתי מקיף על הקשר בין מצב כלכלי ובין התנהגות פוליטית באירופה בשני העשורים האחרונים, שנערך על ידי כלכלנים מאוניברסיטאות וורוויק, בולוניה ובוקוני והתפרסם במאי 2020, הראה שיש קשר הדוק בין חוסר ביטחון תעסוקתי להימנעות מהצבעה. אפשר לחשוב על כמה סיבות לקשר הזה: ייתכן שהוא מבטא את הייאוש של עובדות ועובדים בתעסוקה ארעית מהזירה הפוליטית, או שאולי הוא משקף את הקושי בגיוס הבוחרים והבוחרות הללו על ידי מפלגות מסורתיות וארגוני עובדים. כך או כך, מדובר באתגר דמוקרטי שעלול להתעצם ככל שתתרחב הפריפריה התעסוקתית. אם חשוב שאנשים ייקחו חלק בתהליך הדמוקרטי ויוכלו לעצב את הפוליטיקה על ידי השתתפות פעילה, צריך להביא בחשבון את הקשר השלילי בין מעורבות פוליטית ובין תעסוקה ארעית. 

להחזיר את הכבוד לעבודה

כיצד אפשר ליצור פחות מקומות עבודה ארעיים ויותר מקומות עבודה טובים? יש לפחות שני ממדים רלוונטיים לשאלה הזאת, השלובים הדוקות זה בזה: האחד כלכלי והשני פוליטי. מבחינה כלכלית, האם יש לנו כלי מדיניות שיאפשרו להתמודד עם התרחבות הפריפריה התעסוקתית באופן מוצלח? ומבחינה פוליטית, האם וכיצד יכולות מפלגות שמאל לגבש מסר ברור וחזק בנושא — כזה שיתחבר למציאות החיים של מצביעות ומצביעים מרקעים שונים ויוכל להביא לבניית בסיס תמיכה רחב?

מבחינת המדיניות הכלכלית, נקודת המוצא צריכה להיות שאין — וגם לא תהיה — חליפה אחת של מהלכים שתתאים באופן זהה לכל הסקטורים בכל המדינות. אולם זה כשלעצמו לא צריך להיות תירוץ להתחמק מגיבוש קווים מנחים להתמודדות עם אתגר הפריפריה התעסוקתית. 

ראשית, גופים ציבוריים יכולים לתגמל יוזמות עסקיות שמייצרות מקומות עבודה טובים. כפי שנאמר קודם לכן, יצירת מקומות עבודה טובים גוררת אחריה שרשרת של השלכות חיוביות: מחיזוק תחושת השייכות של העובדים והעובדות דרך חיזוק המרקם הקהילתי ועד הגברת המעורבות במערכת הפוליטית. במסגרת שיתופי פעולה בין המגזר הציבורי למגזר העסקי, יש להביא בחשבון את יצירת המשרות הטובות כאינטרס לאומי וחברתי כללי שיש לחזק ולתגמל. 

שנית, אפשר וצריך לפעול לחיזוק קולם של עובדים ועובדות בתהליכי קבלת החלטות בתוך חברות עסקיות. שילוב כזה אינו דורש הוצאה ציבורית או מיסוי, אלא רק החלטה על שינוי מוסדי של שוק העבודה. מתן קול לעובדים ולעובדות יוביל לא רק לשיפור תנאי העבודה ולהבטחת זכויות, אלא גם ישרת את המעסיקים דרך חיזוק הגישה לאינפורמציה שוטפת על אודות תהליכי ייצור, אספקת שירותים וקשיים שמעכבים הגדלת הפריון. 

באופן מסורתי, קולם של עובדים ועובדות נשמע דרך איגודים. גם כיום, לאחר שנים של מאבק בהתארגנויות עובדים, אחד הממצאים היציבים ביותר בספרות בתחום כלכלה פוליטית השוואתית הוא שככל שהאיגודים חזקים יותר, האי-שוויון נמוך יותר. כמובן, אחרי הצגת הטענה הזאת נהוג להפנות את האצבע לאיגודים במדינות סקנדינביה ולומר שהם היוצא מן הכלל ולא הכלל. אז נפנה את המבט הרחק ככל האפשר מהמדינות הסוציאל-דמוקרטיות, אל עבר השוק החופשי של ארצות הברית. מתברר שגם בארצות הברית, ככל שנחלשים האיגודים, כך עולה שיעורם של העובדים והעובדות העניים. יתר על כן, בעוד שתעסוקה בלתי סדירה שוחקת את האמון במערכת הדמוקרטית, חברות באיגודים מעודדת השתתפות פוליטית .

חשוב להתייחס במלוא הרצינות לטענה כי ישנם סקטורים בהם התאגדות אינה הדרך הנכונה לחיזוק קולם של העובדים והעובדות — וגם כאן, קיימות אפשרויות אחרות. אחת מהן היא חיזוק מעמד העובדים והעובדות בגופי קבלת החלטות כמו הדירקטוריון: מנגנון שיתוף פעולה עם ההנהלה שיכול להחליף חלק מההתנגשויות הכוחניות שמתרחשות בין איגודים לארגוני מעסיקים. בגרמניה, למשל, נדרשות חברות גדולות לאכלס כ-50% מחבר המנהלים שלהם בעובדים ועובדות. גם הכלכלן סיימון יאגר מאוניברסיטתMIT מצא ששיתוף עובדים ועובדות בתהליכי קבלת החלטות נושא פירות חיוביים: בניגוד לחשש כי אלה ידרשו בעיקר להעלות את שכרם באופן שיערער את רווחיות העסק, מתברר שהשיתוף מוביל בעיקר לגידול בפריון העובדים. 

בחברות ממשלתיות בישראל ישנה נציגות לעובדים ויש גם דוגמה ליוזמה כזאת בחברה פרטית, אחרי שבמסגרת משא ומתן בין עובדי סלקום להנהלת החברה סוכם כי ימונה נציג עובדים בדירקטוריון. ניסיונות למסד ייצוג כזה באמצעות חקיקה נכשלו בעבר. אולי כעת יש הזדמנות לחזור לנושא זה, לא כיוזמת חקיקה נקודתית אלא כחלק ממהלך נרחב ומקיף ליצירת מקומות עבודה טובים.

לצד חיזוק קולם של עובדים, הצמדת תג מחיר להשלכות החיצוניות של העסקה ארעית ותגמול יוזמות עסקיות המייצרות מקומות עבודה טובים, יש מקום למהלכי מדיניות נוספים. ניסוי וטעייה על פני סקטורים עסקיים שונים יכולים לעזור בזיהוי מהלכי מדיניות מוצלחים. הנקודה העיקרית היא לא להמר על הצעת מדיניות זו או אחרת כפתרון קסם, אלא להפנות את הדיון הציבורי אל אותו רעיון בסיסי של יצירת משרות טובות — רעיון שסביבו מפלגות שמאל יכולות לנסות ולבנות מסר פוליטי חוצה מגזרים.

פוליטיקה של עבודה

האם מפלגות שמאל-מרכז יכולות לבנות בסיס תמיכה פוליטי רחב סביב תוכנית המתמקדת בעיצוב מחדש של שוק העבודה? שווה לשקול את האפשרות הזאת מקרוב, בעיקר לאור שתי סיבות עיקריות השלובות זו בזו: המסר שכל עבודה צריכה לכבד את בעליה טעון בלהט מוסרי ובתחושת צדק בסיסית, והוא עשוי לבנות גשרים בין תומכים פוטנציאלים של השמאל במקום להעמיק את הפערים ביניהם.

חזון פוליטי מושך, שאמור לבנות סביבו בסיס תמיכה חוצה מגזרים, זקוק לחומר בערה של להט מוסרי. את הלהט המוסרי הזה אפשר כיום להפנות לתחושת חוסר הצדק המתעוררת אל מול הפער המתרחב בין מקומות עבודה טובים ובין דפוסי תעסוקה בלתי סדירה. הקורונה מעניקה שעת כושר לכך, משום שהיא מדגישה עד כמה משרות מסוימות בפריפריה התעסוקתית יכולות להיות חיוניות לקיום סביר של שגרת חיינו.

חומר בערה מוסרי הוא אמנם תנאי הכרחי לחזון פוליטי, אבל הוא מועיל רק אם וכאשר יש בכוחו לגבש ולמסד בסיס תמיכה נרחב. באופן מסורתי, מפלגות שמאל-מרכז התמודדו מאז ראשית המאה ה-20 עם המתח שבין הצורך לתמוך באינטרסים של מצביעים ומצביעות מרקע סוציו-אקונומי נמוך ובין הצורך למשוך מצביעים ומצביעות ממעמד הביניים. ככל שמתרחב הפער בין המשרות היציבות והטובות ובין הפריפריה התעסוקתית, כך מתקשות מפלגות שמאל לגבש מסר שיוכל למשוך מצביעים ומצביעות משני הצדדים של שוק העבודה. גם כאן תועיל הדוגמה השוודית: כאשר הסוציאל-דמוקרטים השוודים התמקדו בשנות ה-90 באינטרסים של עובדים ועובדות במשרות יציבות, שיעור ההצבעה בקרב עובדות ועובדים במשרות ארעיות צנח; אבל כאשר החליטו להפנות את תשומת הלב לפריפריה הכלכלית בשנות ה-2000, העובדות והעובדים במשרות טובות ברחו ימינה. 

מצע כלכלי שמסתמך על רתימת הממשלה והשוק יחדיו לעידוד פעיל של יצירת משרות טובות עשוי לגשר בין קהלי תמיכה פוטנציאליים של השמאל במקום להעמיק את הפערים ביניהם. השאיפה לעבודה שמספקת זכויות בסיסיות, הגנה מפני פיטורים שרירותיים, אופק קידום ותחושת שייכות לקהילה משותפת גם למי שנמצאות ונמצאים עמוק בפריפריה התעסוקתית, אבל גם למי שרואים או רואות את עצמם — או את ילדיהם — נשאבים אליה. במלים אחרות, גם גרפיקאית פרילנסרית עם תואר שני וגם שליח וולט עם השכלה תיכונית יכולים להזדהות עם הדרישה לעבודה שמעניקה חופשת לידה, ימי מחלה והגנה מפני פיטורים פתאומיים. והקואליציה שאפשר לבנות סביב הרעיון של מקומות עבודה טובים אינה צריכה להיות מצומצמת. היא יכולה וצריכה לכלול גם מעסיקים, גם עובדים וגם יזמים. כל אלה יוכלו להיות מתוגמלים על יצירת מקומות עבודה טובים כמו גם לשפר את מצבם. 

הצורך לגשר בין קהלים מרקע כלכלי שונה רלוונטי גם, ואולי במיוחד, לשמאל-מרכז הישראלי. הדגשת היתרונות של יצירת מקומות עבודה טובים יכולה לדבר לעשירונים המבוססים של מצביעי המרכז, ובעיקר למצביעים צעירים מקבוצות אלה — שההשכלה הגבוהה המאפיינת אותם אינה מבטיחה כיום כניסה למקומות עבודה טובים. הדגשת היתרונות של מקומות עבודה יציבים ומוגנים. לצד זאת, מצע שמדבר על משרות טובות עשוי לדבר גם לקהלים שאינם מזדהים באופן מסורתי עם השמאל והמרכז הישראליים, כולל קבוצות שנכנסו מאוחר יותר למעגל מעמד הביניים ורוצות להבטיח את מקומן בו. התרחבות שיעורי התעסוקה בקרב הציבור הערבי והחרדי אולי תגרום למסר המתמקד ביצירת מקומות עבודה טובים להדהד גם בקרב הקהלים הללו, או בשלב ראשון לפחות לפתוח ערוצים חדשים לשיתוף פעולה בתחום העשייה הכלכלית עם נציגיהם בכנסת או במסגרות חוץ-פרלמנטריות. קשה לחשוב על נושא כלכלי שאינו מדגיש את הפער בין המצביעים והמצביעות המסורתיים של השמאל-מרכז ובין הקהלים שאליהם חייב השמאל-מרכז הישראלי להגיע כדי לצבור כוח פוליטי. שינוי מוסדי של שוק העבודה עשוי להציע כיוון שכזה.

האתגרים הכלכליים העומדים בפני מדינות המערב — המתבלטים בימים אלה של מגפה עולמית ושל המשבר הכלכלי שבא בעקבותיה — אינם מצומצמים, כמובן, לכדי נושא יחיד. אי-שוויון כלכלי, אי-שוויון בנגישות לשירותי בריאות, אי-שוויון בין מרכז לפריפריה ופערים נוספים לא ייפתרו על ידי עיסוק בלעדי בשינוי שוק העבודה. וכן, צריך לדון בשלב המקדים לכניסה לשוק העבודה ולחשוב על הכישורים שמערכת החינוך מקנה לעובדים ולעובדות העתידיים של מדינת ישראל. ונכון, יש גם הכרח לעסוק בשיעור המס כתיקון לחלוקה המתבצעת על ידי שוק העבודה. אבל נראה שבשלה השעה להתמקד דווקא בעיצוב מחדש של שוק העבודה עצמו. ימי המגפה מציבים לנגד עינינו תזכורת מתמשכת לחיוניותם של עובדים ועובדות המועסקים במשרות שאינן רק ארעיות אלא גם רעות, הן להם והן לסביבתם. זו שעת כושר לשמאל לחשוב על תוכנית רעיונית ולבנות בסיס תמיכה סביב שינוי מאזן הכוחות בשוק העבודה ויצירת משרות טובות. מעבר לשאר הרווחים הברורים, עשויה להיות לעיסוק הזה גם משמעות פוליטית ליכולת בניית הכוח, הנחוצה מאין כמותה בעת הזאת.

על נעם גדרון

ד"ר נעם גדרון הוא חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.