משבר המזון במילואים הוא משל לתהליך הכלכלי ההרסני שעברה ישראל

בעקבות ה-7 באוקטובר הייתי אחד מ-350 אלף האזרחים שהתייצבו לשירות המילואים. נשלחנו לאימון "חזרה לכשירות" של מספר שבועות, ואחריו יצאנו למשימות שמירה ביישובי הנגב המערבי ובבסיסֵי הדרום. איש לא הבריז; כולם הרגישו מחויבים במאה אחוז.

אבל לצד המשימות, האימונים ושעות השמירה הארוכות, חווינו גם אנחנו את המצוקה הלוגיסטית שצה"ל נקלע אליה. זו התבטאה במחסור בציוד ובקשיים באספקת מזון מלאה ותקינה ליחידות. הנושא העסיק את הפיקוד הצבאי, את התקשורת וגם סתם אזרחים מודאגים. כמובן, גם אנחנו עסקנו בו ללא הרף. זה מה שחיילי מילואים עושים בשמירות – אוכלים, או חושבים על האוכל שלא הגיע.

בין חטיף לחמגשית – או בהמתנה לארוחות המתעכבות – הבנתי בהדרגה שמאחורי התפריט הפלוגתי מסתתר סיפור גדול יותר. מחזה של ממש, המתאר את מערכת היחסים בין שלושת המגזרים על בימת המדינה – הציבורי, הפרטי והשלישי. זה לא היה רק סיפור על אוכל, אלא סמל לצומת שבּו החברה הישראלית נמצאת היום.

השחקן הציבורי היה הצבא, כמובן. את המגזר הפרטי ייצגו ענקיות המזון, ספקיות במיקור חוץ של הצבא, פיצריות וחנויות נוחות בתחנות דלק; ואילו המתנדבים והמתנדבות, העמותות והקהילות המקומיות ייצגו את המגזר השלישי. יחד, הם יצרו תמונה עדכנית של היחסים החברתיים־כלכליים במדינת ישראל, ושל הכוחות המנוגדים של סולידריות והפקרה, אחדות ופערים, שאת המתחים ביניהם כולנו מרגישים היטב.

רוטב פלסטיק

אז מה קרה עם האוכל? בסטנדרט צה"לי ובהתחשב בתקופת החירום, אכלנו בסדר רוב הזמן. בבסיסים הגדולים אכלנו פתיתים, קוסקוס, סלט כרוב וסלק, סוליית בשר שמנונית ושניצל תירס לצמחונים/טבעונים. הכל עדיין צהוב מכורכום, כמו פעם. בשטח אכלנו מנות קרב – עם הטונה, שימורי חומוס, תירס ושעועית, וכמובן חלבת שומשומין הידועה.

במעברים בין גזרות ובסיסים לא תמיד היה אוכל מסודר, אז בנינו על מסעדות דרכים וחנויות נוחות. כשהוצבנו ביישובי העוטף, חיכינו כל יום לארוחת צהריים בחמגשיות ארורות עם שניצל ואורז (צהוב), נוצצות משמן ופולימרים. הן נארזו בבוקר המאוחר הרחק מהגזרה, היטלטלו במשאית חלוקה על פני הנגב המערבי והגיעו אלינו קרות לקראת השקיעה החורפית המוקדמת, כשהפלסטיק הופך מאמצעי אחסון מזון לתבלין. לפעמים הגיעו מקולקלות, וגם כשלא, רובן סיימו בפח. בימים כאלו, קיווינו שיגאל אותנו השחקן השני במחזה שלנו – המגזר האזרחי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האזרחים היו בשיא כוחם בשבועות הראשונים. בתחילת המלחמה התכנס הגדוד לאימון בבית ספר גדול באזור חדרה. באולם הספורט מתנדבים הקימו שירות קייטרינג־על־מלא למאות לוחמות ולוחמים. בבוקר – ירקות חתוכים, גבינות קשות בצלחות הגשה, ביצים קשות, ממרחים, לחם חם. בצהריים – פסטה בולונז וסלט טרי. בערב הוכנסו קציצות בשר ללחמניות עגולות רכות על מצע חסה טרייה ופרוסת עגבנייה. בין לבין, תקענו מתוקים.

אם יש משהו שהעורף הישראלי יודע לייצר בכמויות אינסופיות זה חיוכים ופחמימות. עוגות שוקולד, עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניז עשירים בשברי אגוזים, עוגיות ללא גלוטן, ללא סוכר, ללא חלב, ללא ביצים, עוגיות ללא עוגיות. עד מהרה הבחנתי ממרחק בעוגת מייפל של מקצוענים על פני חובבנים, בעוגה ביתית על פני קנויה. הפחמימות הרימו את המורל, ולאמיתו של דבר, היו חשובות לאופות ולאופים לא פחות מלחיילים ההולכים ותופחים.

לא נעים להודות, אבל באותם ימים לא היה בקיבה הגדודית די מקום על מנת לספק את הצרכים הנפשיים ורוח ההתנדבות של עם ישראל. הפחמימות נמצאו בכל פינה – הן רדפו אחרינו גם לעמדות השמירה, לפעמים נתרמו כפיצות, בסופ"שים הופיעו כג'חנונים, בחנוכה כסופגניות. קראנו לתופעה "טרור הפחמימות". בשבועיים של האימון, נדמה לי שלא אכלנו כמעט בכלל אוכל שסופק על ידי הצבא.

אך רוח ההתנדבות הנפלאה והחשובה הזו לא יכלה לפעול לאורך זמן ובכל מקום. אספקה שוטפת בבית ספר באזור המרכז, המוקף יישובים עשירים שלא פונו מבתיהם, זה דבר אחד. אספקה שוטפת ליחידות קטנות – מחלקה ולעתים כיתה – הפזורות בכל רחבי עוטף עזה, על יישוביו המפונים, זה אתגר לוגיסטי אחר לגמרי. לאט לאט, הזרם האדיר של תחילת המלחמה הפך לזרזיף גחמני של עוגות הבית (שם אורווליאני לעוגה קנויה), פירות וירקות משדות העוטף. רוצה לומר, בהתחלה היה לנו יותר מדי עורף אזרחי, בהמשך מעט מדי. תמונה שנפוצה באותם ימים ברשתות החברתיות מראה זאת היטב. זו אינה תלונה לאזרחים כמובן, שהמשיכו להזמין אותנו לארוחות שישי בבתים או חילקו לנו ערמות סופגניות בחנוכה.

אחרי שהצבא פישל, ואחרי שהשחקן האזרחי התעייף, פנינו למוצא האחרון – המגזר הפרטי. כשנמאס לנו מהחמגשיות הקרות, ערכנו מגבית מחלקתית וקנינו ירקות, פירות, בשר טרי וטופו. היה מנחם לבשל כמו בבית ולאכול מזון בריא וטעים, אבל לא יכולתי שלא לחשוב למה אני צריך לשלם מאות שקלים בשביל אוכל נורמלי במלחמה. כמובן שלא השאירו אותנו לגווע ברעב, אבל לא חשבתי שבמלחמה כה ארוכה אצטרך לרכוש עגבניות, שמן זית או לימון מכספי הפרטי. ערב אחד נקראנו לעבות את מערך האבטחה בקיבוץ ברור חיל, ופשוט לא היה אוכל. רעבים וכועסים חיפשנו פיצרייה בשדרות הנטושה. היא מעולם לא נמצאה.

לא על הלוף לבדו

הקשיים המסוימים שהיחידה שלי חוותה ייצגו תופעה רחבה יותר. כבר ביום השני למלחמה לוחמים רבים בחזית דיווחו על מחסור במזון, בציוד לוגיסטי ואף בציוד לחימה. חיילים ובני משפחות שחיפשו פתרון עצמאי בשוק הפרטי, דיווחו על חנויות ריקות. גם שבועות לתוך המלחמה המשיכו להופיע דיווחים על מחסור בציוד לחימה. הצבא התעקש שהוא ערוך וכי המחסור נקודתי. הבעיה, לטענתו, נבעה מהיקף חסר תקדים של גיוס מילואים מהיר וגדול מהצפוי – "עד 140 אחוזי התייצבות", כפי שהצהיר ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה״ל.

אלא שבעיית המזון רודפת את הצבא כבר שנים, ללא קשר לעניין ההתייצבות. בתקופת הקורונה, במהלך הסגרים, הגיעו תלונות על מחסור במזון מחיילים שנדרשו לסגור שבועות רבים בבסיס. הצבא טען שעיקר התלונות הוא על טעם המזון ולא על מחסור, וכי בעיות נקודתיות טופלו, אולם דו"חות מבקר המדינה הציגו תמונה שונה.

באוגוסט 2022 נערכה ביקורת פתע בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) כפיר בבקעת הירדן. לפי העדויות, הטירונים קיבלו רק מנה בשרית אחת ליום, כמות שאינה הולמת את הצרכים הפיזיים במאמץ עצים. בנוסף, לא הוצבו מתקני שתייה קרים בסמוך למגורים. כך, נאלצו הטירונים לקנות משקאות קרים מהמכונה, או לשתות מים חמים מהברז. עוד הראה הדו"ח כי בשנים 2020-21 למעלה מ-60 אחוז מהטירונים במחזורים שונים הביעו שביעות רצון בינונית עד גרועה מהמזון בבסיס.

דו"ח נוסף, מפברואר 2023, שעסק באופן רחב יותר בתשתיות הכרחיות לחייל (מגורים, מטבח וחדר אוכל, שירותים ומקלחות) הציג נתונים מדאיגים. כך לדוגמה, ב-35 אחוז מהביקורות שצה"ל ערך במקלחות בין השנים 2019 ל-2021 נמצא ליקוי כגון פטרת, אבנית או עובש (לצד אלו, המבקר שיבח יוזמות כגון "מהפכה במטבח" שמטרתה לשפר את חוויית הסועדים בצה"ל ושחלק מרכזי בה עוסק בשדרוג התשתיות בבסיסים). בקיצור, כבר לפני ה-7 באוקטובר, וגם נוכח גיוס מילואים שגרתי או חלקי, התמודד צה"ל עם קשיים משמעותיים באספקת המזון למשרתים.

אבל בתקופת המלחמה היה הבדל משמעותי אחד, והוא נוגע, כאמור, להתגייסות חסרת התקדים של המגזר האזרחי. אין מה להשוות בין היקף התרומות וההתנדבות למען החיילים שהתקיימו בשגרה לבין אלו שנרשמו אחרי ה-7 באוקטובר. ארגונים בארץ ובחו"ל קנו ציוד מגן ולחימה לחיילים, ציוד חימום ופנאי, אני אפילו קיבלתי משקפיים במשלוח אקספרס; מסעדות ושירותי קייטרינג שלחו מזון לכל רחבי הארץ; ויגן פרנדלי ניצחה על מיזם אספקת מזון טבעוני עצום לחיילים טבעונים; ברשתות החברתיות ארגנו שירותי הסעות ולינה; בני ובנות זוג זכו לשירותי בייביסיטר.

ועדיין, כמו שניסיוננו הפרטי לימד, גם בשיאו האפקט של המגזר השלישי לא הגיע לכלל החיילים או היחידות, ועם דעיכתו התחלנו להסתמך יותר ויותר על רכישות משלימות במגזר הפרטי. וגם כאן, היינו חלק מתופעה ותיקה ורחבה.  

חיילי הסדיר מוציאים כסף פרטי רב על מזון – בשגרה ובחירום גם יחד. על פי סקר מקיף שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2018, חייל מוציא בממוצע כל יום 37 שקל על ארוחות. בנוסף, 66 אחוז מהחיילים מביאים מזון מהבית על בסיס קבוע (34 אחוז) או לעתים קרובות (32 אחוז). בתור הסיבות לכך ציינו הנשאלים שהמזון הצבאי אינו טעים (55 אחוז), לא משביע (19 אחוז) או לא מספיק (29 אחוז בקרב לוחמים). כמו כן, 18 אחוז טענו שהמזון לא בריא או לא מזין או לא איכותי.

הבעיה אינה מוגבלת למזון. לפי סקר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, חייל מוציא במהלך שירותו כ-3,000 שקל על ביגוד והנעלה, מוצרי קוסמטיקה ואמבטיה, מצעים ומגבות, ומוצרי ניקיון לנשק ולמגורים. בקרב חיילים קרביים ההוצאה הממוצעת קופצת לכ-5,900 שקל במהלך שירות.

הריקוד הרע בין שלושת המגזרים

איך הגענו למצב הזה? התשובה נעוצה בתהליך מורכב בו לוקחים חלק שלושת המגזרים. אפשר לקרוא לו "הריקוד הרע של שלושת המגזרים", מפני שכמו במחול, הוא כולל שרשרת של צעדים, תגובות ותגובות־נגד בין השחקנים השונים.

את הצעד הראשון מבצע המגזר הציבורי, שנסוג לשולי הבמה בנימוקים של "שיפור השירות", המכסים על אידאולוגיה נאו־ליברלית קיצונית. תחקיר מקיף שפורסם בעיתון הארץ ב-2022 מתאר בפירוט את מה שהתרחש בתחום המזון הצה"לי: בשנות ה-2000 החל תהליך הפרטה של מערך המזון מתוך הנחה שהצבא לא צריך להתעסק עם אוכל, אבל לא תמיד הוא עלה יפה. מכרזי הצבא מתעדפים מחיר נמוך על פני איכות; הסָפַּקים חוסכים בעלויות; דרישות המינימום של המכרז הופכות למקסימום שהספק נותן; וטענות שונות עלו בתחקיר בנוגע לתמחור עובדי מטבח מתחת לשכר מינימום.

הצבא מצדו טען לפיקוח הדוק על הספקים והקפדה על עמידה בתנאי המכרזים, אך התוצאה של תעדוף המחיר על פני איכות הובילה למזון פחות טעים ופחות איכותי, לצד בעיות תברואה חוזרות ונשנות. ואם כל זה לא מספיק, לפי בכיר בצה"ל, המנה המופרטת עולה לצבא דווקא יותר, והוא כבול לחוזים קשיחים גם כשהחברה הפרטית לא מספקת את הסחורה, תרתי משמע. תהליך זה מתכתב עם עדויות החיילים שפורטו לעיל על אודות מחסור במזון ועל איכות נמוכה, והוא מסביר את היווצרות הוואקום שאליו נכנסו המגזר הפרטי והמגזר השלישי.

כאן יש להוסיף סייג משמעותי. איכות המזון בבסיסים גדולים במרכז, כמו גם בחילות האוויר, הים והמודיעין, טובה בהרבה הודות לנגדֵי מטבח ומפקדי בסיס קשובים וחזקים, נוכחות של בכירים בבסיס, והצורך למשוך אנשי קבע איכותיים (למשל ביחידות הסייבר). המסקנה החשובה היא שמעבר לסוגיית התקציב ואופן ההפעלה, שירות ציבורי מתפקד זקוק גם למשרתי ציבור איכותיים ומסורים.

מה המגזר הפרטי והמגזר השלישי מפספסים

עם נסיגת הרקדן הציבורי, מחולל למרכז הבמה השחקן הפרטי: העשירים והמעמד הבינוני־גבוה משלימים את החסר מכיסם בביטוחים ובשירותים פרטיים (מה שמכונה "מסים סמויים"). במחזה שלנו, אלו הם אותם סכומים שמוציאים החיילים באופן פרטי על צריכת המזון והמוצרים המשלימים.

אלא שישנם גם מעוטי יכולת שכורעים תחת נטל המס הסמוי. כאן מופיע בצעדי מחול מרהיבים המגזר השלישי, שכוונותיו נאצלות מכולן. מתנדבים ופילנתרופים מנסים לספק את המענה למי שחסר לו. לעתים השירות שהם נותנים עולה על זה של המדינה – מנות טבעוניות ממסעדות פאר למשל – אולם חסרות לו העקביות, התפוצה הנרחבת והאפקטיביות של השירות הציבורי, וההחלטה מי נהנה ממנו אף נראית לעתים שרירותית. 

כך, במקרים שבהם המגזר הפרטי והמגזר השלישי מתיימרים להחליף את המגזר הציבורי, נרשם נזק כפול: ראשית, הנזק הישיר הנובע מתת־היכולת של המגזר הפרטי והמגזר השלישי להשלים כראוי את המשימה שעל הפרק, בשל אותן תכונות שחסרות לו, כאשר לעתים הם אף פוגעים במקבלי השירות. גם אני שמחתי לקבל מנות טבעוניות ממרכז הארץ, אולם האספקה הלא סדירה גרמה להן להגיע לפעמים מקולקלות. לא היינו היחידים: במלחמה הנוכחית היו כמה וכמה מקרים של חיילים שסבלו מבעיות מעיים, כנראה בעקבות אכילת תרומות מזון שלא תוחזקו כראוי.

ושנית, המחליפים גורמים לשירות הציבורי להוריד קשב ומשאבים מהצורך הציבורי, שנתפס כעת כדחוף פחות. כאשר הצבא נשען על המיזם של ויגן פרנדלי, הוא ככל הנראה מקבל פחות תלונות מחיילים טבעונים ולא נדרש לפתח את המיומנות החיונית לפתרון הבעיה בעתיד. כך מונצחת התלות בפתרון החלקי של המגזר הפרטי והמגזר השלישי.

רק למגזר הציבורי יש התכונות המיוחדות המתאימות למשימות שבמהותן נוגעות לכולם (כלומר, ציבוריות). המגזר הציבורי מחויב מעצם הגדרתו לכלל הציבור, וניחן בראייה מערכתית המאפשרת לתאם צרכים שונים מבלי להשאיר אף אחד מאחור. כשהוא מתוקצב וערוך היטב בשגרה, הוא גם יכול לפתח מומחיות רבה שתבטיח את תפקודו היעיל בחירום. הוא לא תלוי ברצון טוב ספונטני או במניע של רווח, ולכן יכול להוביל מתווה רב שנתי לפתרון בעיות עומק ולהיגמל מפלסטרים, גם כשהמוטיבציה נחלשת, וגם כשזה לא רווחי. ללא גב ציבורי כזה, אי אפשר לעמוד בדרישות התובעניות של מערכה צבאית ממושכת.

החופש להשתגע מפוסט־טראומה עם נשק ביד

סוגיית המזון נראית שולית, אבל היא רק דוגמה לכשל עמוק יותר, שנוגע לכל תחומי החיים – החינוך, הבריאות, ואפילו התחום המובהק ביותר של המדינה, הביטחון האישי. היעדר התגובה של צה"ל ב-7 באוקטובר דחף אזרחים רבים להתחמש ולהתמגן בכוחות עצמם. אני נזכר בשני נערים בגיל תיכון שישבו על הדשא בווילה בקיבוץ במרכז, ומילאו מחסניות עבור כיתת הכוננות שעבורה נרכשו רובים ברבע מיליון שקל. אותם תושבים בעלי יכולת כלכלית וארגונית, רבים מהם יוצאי סיירות, לקחו את סוגיית ביטחונם האישי בידיהם.

גם כאן, בהיעדר ביטחון לכל, החזקים דואגים לעצמם בשוק הפרטי, והחלשים מופקרים לגורלם – בין אם אלה יישובי הגבול בצפון ובדרום שהרבש"צים שלהם סובלים משכר זעום וממחסור חמור במשאבים, או יישובים בדואים בנגב החשופים לאיום הרקטות ללא מיגון מתאים. אפשר גם לבחון את הסוגייה דרך פרשת קריסתו של מערך בריאות הנפש בישראל. בהיעדר מענה ציבורי הולם, מי שיכול משלם על טיפול פרטי, והשאר ממתינים בתור. בנפגעי פסטיבל נובה מטפלים מתנדבים מסורים ונהדרים והם נשענים על תרומות, ומדינת ישראל אף ביקשה באופן רשמי ממטפלים לעבוד בהתנדבות.

הריקוד הרע מסוכן לנו. הבטיחו לנו שאם המדינה לא תתערב אז יהיה לנו יותר חופש, ונזכה לשירות יותר טוב. אבל תראו אותנו – אין לנו אמא ואבא, נשארנו עם החופש להשתגע מפוסט־טראומה עם רובה סער ביד. הגיע הזמן להחליף את המוזיקה ולעבור לריקוד הטוב.

איך הצלחנו לנחות על הירח

במלחמת העולם השנייה עמד צבא ארצות הברית מול אתגר אדיר: הוא נדרש לפתח מזון עמיד למיליוני חיילים שהוצבו בכל רחבי העולם – בשלג, ביערות טרופיים ובמדבריות. הצבא יזם מרוץ לפיתוח מנת הקרב האולטימטיבית. הוא הזרים מימון רב וניצח על שיתוף פעולה בין חוקרים מהאקדמיה לבין חברות מזון פרטיות, שעל פי רוב נוטות להימנע מיוזמות פיתוח יקרות ומסוכנות ללא תמיכה ממשלתית.

במקביל, אסר הממשל על רישום פטנטים לפיתוחים הטכנולוגיים שיוליד המיזם – כדי שמה שהציבור מממן יהיה שייך לכולם. מאחר שאף חברה לא יכלה להרשות לעצמה לאבד הזדמנות שכזאת לבניית יכולת טכנולוגית, ניסיון אדיר בייצור וקשרים עם לקוח ענק כמו הצבא האמריקני – כולן התגייסו לפיתוח. במידה רבה, מנת הקרב המוכרת בימינו היא תוצאה של אותו ריקוד טוב ומיטיב בין המגזר הציבורי לפרטי, כמו גם מוצרים אזרחיים לגמרי דוגמת קפה נמס וחטיפי אנרגיה, שפיתוחם נשען על אותו המיזם.

בריקוד הטוב, לא רק שהמדינה דואגת לספק שירותים איכותיים ושווים לכל, היא גם רואה עצמה כחוד החנית בפיתוח הכלכלי והטכנולוגי של המשק, בדיוק כשם שמדינאים רואים עצמם כמעצבי היחסים הדיפלומטיים הבינלאומיים. בספרה כלכלת משימה (הוצאת בארי), פרופ' מריאנה מצוקאטו, אחת הכלכלניות המשפיעות בעולם, בוחנת את סיפור ההצלחה של הנחיתה על הירח; בהשאלה, היא כמו בוחנת את מרכיבי הכוריאוגרפיה של הריקוד הטוב ההוא.

הצלחת המשימה, טוענת מצוקאטו, התאפשרה הודות לממשל נחוש ובטוח בעצמו, שגיבש חזון שאפתני, נטל סיכונים והקצה תקציב אדיר, וגם רתם ארגונים רבים לשיתוף פעולה. בניגוד להפרטת המטבחים הצה"ליים, המדינה האמריקנית לא יזמה מיקור־חוץ לנחיתה על הירח. היא צעדה בראש, גייסה לשורותיה אנשי מקצוע מעולים שיבחנו בקפדנות את פיתוחי נאס"א והמגזר הפרטי, ויכתיבו את הכיוון והקצב. לנגד עיניה עמדה רק הצלחת המשימה; לא מגבלות תקציב מלאכותיות ומכרזים המתעדפים מחיר על פני איכות. פעם אחת, שאל הנשיא ג'ון פ. קנדי איש תחזוקה בנאס"א מה תפקידו. תשובתו היא עדות לעוצמת החזון: "ובכן, אדוני הנשיא, אני עוזר להביא אדם לירח".

ההצלחה ההיסטורית יצרה אדוות של פיתוח טכנולוגי וכלכלי שהורגש עשורים קדימה. התגליות הטכנולוגיות והמדעיות שפותחו במיזם ההוא תרמו לפיתוח מוצרים כגון נעלי ספורט, מחשבים ניידים, טלפונים עם מצלמות, שואבי אבק ידניים, סורקי CT ופאנלים סולאריים. ההחלטה של הנשיא קנדי "רוממה את מבטם של בני האדם ואפשרה להם להציץ בדברים שבכוחם להשיג", כותבת מצוקאטו (תרגום: עפר דק).

אנחנו מצויים ברגע של משבר. אלא שבעברית "משבר" הוא מושב היולדת, הנשענת עליו כדי לברוא חיים חדשים. המשבר הנוכחי הוא הזדמנות למדינת ישראל להתנער מצעדי הריקוד העקום והרע ולבחון את תפקידה וחזונה מחדש. בחזון זה עליה לדאוג לכולם, ולטפח שירות ציבורי משגשג שיהווה בסיס משותף ורחב המגשר על הפער בין הקבוצות השונות בציבור. מערכת הבריאות המפוארת של ישראל, על אף שחיקתה בעשרות השנים האחרונות, היא דוגמה מופתית לשירות שאינו מבדיל בין ימין לשמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים.

כולם מדברים היום על אחדות, אבל הממשלה ממשיכה לקיים סדר כלכלי וחברתי שנשען על אינטרסים צרים ומלחמת הכל בכל. בניית שירות ציבורי מכליל, רחב ואפקטיבי תיצור אחדות איתנה ואמיתית – אחדות שמבטאת את הסולידריות הישראלית, ושמגיעה אל כל אזרח ואזרח. זה ה"ביחד ננצח" האמיתי שישראל זקוקה לו.

על עופר שכנר

חוקר בקרן ברל כצנלסון. גויס ב-7 באוקטובר לשירות קרבי בעוטף עזה.