בהר הבית יוכרע עתיד מדינת ישראל

הנכונות הציבורית בישראל לעסוק בגורמים למתקפת ה-7 באוקטובר איננה מן הגבוהות, אולם בדיון המוגבל שבכל זאת מתקיים, המתקפה הרצחנית שביצע חמאס נתפסת בעיקרה כתולדה של "בעיית עזה". כלומר, כתוצאה של המדיניות שניהלה ישראל מול הרצועה ושליטיה בשני העשורים האחרונים. במאמר זה אציג תפיסה שונה, הבוחנת את האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת "חרבות הברזל" בהקשר הפלסטיני הכולל, ובפרט בראי שאלת הר הבית. חשוב לציין שאין בזה כדי להצדיק את המתקפה ואת הפשעים המחרידים שבוצעו במסגרתה, אלא להפך: זהו ניסיון להבין את האופן שבו חמאס גייס תמיכה לפעולותיו, ועל ידי כך לסייע במניעת אסונות דומים בעתיד.

שאלת הר הבית/אל־אקצא עמדה במוקד של התפרצויות אלימות למן ימיו הראשונים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בשנים האחרונות עוברת המדיניות הישראלית בהר שינויים מרחיקי לכת המתחוללים בהשפעתן של קבוצות קטנות ונחושות, וללא כל דיון ציבורי. לשינויים האלה, שמגיעים בימים אלה לנקודת רתיחה סביב חודש הרמדאן, עתידות להיות השלכות אסטרטגיות וביטחוניות דרמטיות, שכן השאלות הנובעות מהם קשורות לא רק לפלסטינים, אלא לאופייה ולדמותה של המדינה שבה אנו חיים. כדי להתחיל ולנסות לגבש תשובות בשאלות הללו, צריך תחילה לנסח אותן.

בין הגורמים ליציאה למלחמה

אירועי ה-7 באוקטובר מכונים בפי חמאס "מבול אל־אקצא". מי שרואים בהתקפה עניין עזתי בלבד, נוטים לראות בשם הזה תירוץ ותו לא. אולם מסמכים פנימיים של חמאס מלמדים על עיסוק נרחב בהר הבית ערב המתקפה. בפברואר חשפו חדשות N12 מידע מפרוטוקולים של דיונים בהשתתפות בכירי חמאס, ולפיו "הפגיעה המתמשכת של בכירים בישראל בדברים הקדושים ביותר לאסלאם" היתה אחד הגורמים שדרבנו את ארגון הטרור לפעולה. בדיוני חמאס יש אפילו התייחסות ישירה לעליית השר בן גביר להר.

עוד קודם לכן, בראשית ינואר, ביקש עיתונאי הסאנדיי טיימס הלונדוני את עזרתי בניתוח מסמכים שקיבל מצה"ל, ושלדבריו נלקחו היישר מהכספת של יחיא סינוואר. היה ביניהם פרוטוקול של דיוני הלשכה המדינית של חמאס, המפרט את האג'נדה של הארגון. בין השאר דוּבר שם על "התקפה חיובית באמצעות קריאה לגיבוש תוכנית לאומית כוללת להתמודדות עם ממשלת הימין הפשיסטי ומדיניותה בירושלים, אל־אקצא, ההתנחלוית, בתי הכלא וכו'[…]".

זאת ועוד. ב-21 בינואר פרסם חמאס מסמך, שתורגם גם לאנגלית, המוסר את גרסתו לאירועי ה-7 באוקטובר. הוא כולל סילופים רבים ובראשם אי־קבלת אחריות לפשעי המלחמה ולפשעים נגד האנושות, אולם ראוי לשים לב שהפגיעה במסגד אל־אקצא מצויה במקום הראשון בין הגורמים שמציין חמאס למלחמה. גם במהלך המשא ומתן סביב עסקת החטופים והפסקת האש, העלה חמאס בפני המתווכים דרישות הקשורות לנעשה בהר הבית, שעיקרן הוא חיזוק הווקף המוסלמי והגבלת עליית יהודים להר.

בחינה של התבטאויות ראשי החמאס מהתקופה שקדמה למתקפה תניב אף היא אינספור התייחסויות לנעשה באל־אקצא. כך למשל, בראיון באוגוסט 2023 התייחס סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל־עארורי, ליישום תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ', לייהוד מזרח ירושלים וכן להשתלטות על מסגד אל־אקצא, כשהזהיר במפורש ש"הדבר עלול להיגרר למלחמה כוללת". ברמת האסטרטגיה הפוליטית, גם מבצע "שובר החומות" ב-2021, שבו החליט חמאס על שבירת פרדיגמת הבידול בין הגדה המערבית לרצועת עזה ולפלסטינים אזרחי ישראל, התחולל על רקע סוגיית אל־אקצא, ואף נפתח במטח רקטות לעבר ירושלים על מנת לסמן זאת.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מובן שערב ה-7 באוקטובר עמדו לנגד חמאס שיקולים נוספים, כגון הרצון למנוע את הנורמליזציה הישראלית־סעודית והשאיפה להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום העולמי, אולם אין ספק כי החשש שממשלת בן גביר־סמוטריץ' תוביל שינוי דרמטי באל־אקצא, כמו גם בגדה ובבתי הכלא, שיחק תפקיד משמעותי, הן במערכת קבלת ההחלטות הפנימית של הארגון והן ביכולתו לגייס תמיכה עממית לתוכניותיו.

מגביר את האנטישמיות

גם בתקשורת הפלסטינית והערבית ניתנת בשנים האחרונות תשומת לב עצומה לעניין אל־אקצא, לעליית המתפללים היהודים ולעובדה שהשר לביטחון לאומי היה פעיל למען הר הבית בעצמו. "סיקור [תקשורתי] זה – מעבר להתנגדות לציונות ולישראל – מגביר את האנטישמיות בעולם המוסלמי, ובכך מסכן גם יהודים בחו"ל שאין להם דבר עם מדיניותה של ישראל", כתב במאמר עיתונאִי פרופ' יצחק רייטר, נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם ואחד המומחים המובילים בעולם לניהול, דה־אסקלציה ויישוב סכסוכים באתרים קדושים בכלל ובהר הבית/מסגד אל־אקצא בפרט. "רוב הישראלים היהודים אינם מודעים לנזק הגדול שנגרם לישראל ממדיניות בלתי אחראית בירושלים ובעיקר בהר הבית".

חמאס מעולם לא קיבל את תזת הבידול בין הגדה לרצועה, או את הניתוק של חמאס־עזה מאל־אקצא. ד"ר מתי שטיינברג, שהיה יועץ ראשי השב"כ לנושא הפלסטיני, הסביר כבר אחרי "שומר החומות" כי מנהיגות חמאס השתמשה בפרדיגמת הבידול הישראלית לצרכיה – ראשית על מנת לבסס את שלטונה ברצועת עזה, ואז, בבוא העת, כדי לנצל את הבסיס העזתי כמנוף להרחבת דריסת רגלהּ בגדה המערבית. לשם כך הלכה חמאס כברת דרך מסוימת עם ממשלות ישראל, אך בהינתן ההזדמנות, החליטה להתנתק ממנה, להתנער מן הבידול ולתקוף.

מכלול הסימנים והעקביות שלהם לאורך השנים מלמדים כי השימוש של חמאס באל־אקצא אינו רק אינסטרומנטלי, כלומר תירוץ שנועד להצדיק בדיעבד פעולות התקפיות. על פי חמאס, החיבור למסגד אל־אקצא הוא מהותי לקיומו של העם הפלסטיני ולקיומה של תנועה אידאולוגית לאומית־דתית פלסטינית.

אלימות על פי מחזוריות קבועה

הר הבית/אל־אקצא הוא רחבה טרפזית גדולה, פתוחה ומוקפת בכתלים, בגודל של 144 דונם בדרום־מזרח העיר העתיקה של ירושלים, ושבה מבנים ושרידים מונומנטליים בני מאות ואלפי שנים. האתר הפיזי הוא סמל רב עוצמה לשתי התנועות הלאומיות, היהודית והפלסטינית. מעטים זוכרים שמאורעות אפריל 1920, שבהם הסכסוך הפך לראשונה למאבק לאומי אלים בין ציונים לפלסטינים, החלו סביב הר הבית/אל־אקצא. מאז, מופיעה האלימות במחזוריות על פי דפוס כמעט קבוע – מתיחות פוליטית המתפרצת במקום הקדוש כמעט תמיד בעיתוי מקודש, סביב טריגר כלשהו.

כך היה באירועי 1921 ו-1929 (תרפ”ט), ושוב באירועי 8 באוקטובר 1990 (מהומות בהר שבהן נהרגו 17 פלסטינים); בעימותים סביב מנהרת הכותל ב-1996; בפרוץ אינתיפאדת אל־אקצא באוקטובר 2000; ובאירועי "שומר החומות" ברמדאן 2021. כל כך הרבה השתנה במאת השנים שחלפו, ועדיין, כל שנדרש הוא הטריגר הפעוט ביותר כדי לחולל תבערה בעלת השלכות אסטרטגיות: בין אם זו הנפת דגל בשער יפו (1920), טקס של נאמני הר הבית (1990), פתיחת מנהרת הכותל (1996), ביקור מתריס של מנהיג ימין בהר (2000), הצבת מגנומטרים (2017) או הצבת גדר בשער שכם (2021).

הדפוס המחזורי הזה הוא ההקשר שבתוכו יש לבחון את תהליך שינוי היחס להר שעוברת מדינת ישראל מאז 1967. הגורם המניע לשינוי הוא תהפוכות אידאולוגיות ותיאולוגיות בציונות הדתית, המתורגמות למדיניות רשמית של ממשלת ישראל ומובילות לזעזועים עמוקים בשטח.

את התפנית ביחס הציונות הדתית להר מתארת ד"ר שרינה חן באופן הבא: מאיסור כרת למצוות עשה. מדובר במהלך תיאולוגי מורכב, אך ההיגיון שלו פשוט: בכל פעם שמדינת ישראל נסוגה משטחים – מסיני ב-1979 עד 1982, מהגדה ומעזה ב-1993-1994, ומעזה ומצפון השומרון ב-2005 – מתחוללת בחלק מאגפי הציונות הדתית התלכדות סביב סוגיית הר הבית והמקדש (כזכור, תוכנית המחתרת היהודית לפוצץ את מסגדי הר הבית נרקמה על רקע ההתנגדות לנסיגה מסיני). מהלך זה נענה בהתלכדות נגדית של מוסלמים פלסטינים סביב מסגד אל־אקצא, והכוחות המנוגדים משרתים אלו את אלו בהעצמת חשיבותם של הממד הדתי בסכסוך ושל השחקנים הדתיים.

בעשור שחלף מאז ההתנתקות ב-2005, הפכו אנשי ההר והמקדש בהובלת יהודה גליק לכוח ארגוני ופוליטי משמעותי – תחילה בחברה האזרחית, אחר כך במפלגת הליכוד ולבסוף במסדרונות השלטון. לכך נוספו ניצחונו הדרמטי של נתניהו בבחירות 2015 והתפנית שביצע לכיוון פופוליזם ימני, והללו חוללו שינוי ביחס המשטרה כלפי העולים להר: מאכיפה נוקשה והגבלות, לתמיכה ולעידוד עלייה להר, ועד לקידום תפיסה שהעלייה היהודית להר והתפילה בו הם "יעד אסטרטגי" של מדינת ישראל. במסגרת התהליך הזה, הוביל נתניהו פעילי הר הבית בולטים כמו אורי אריאל ומשה פייגלין, ולאחר מכן של יהודה גליק, שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר, אל לב המיינסטרים ואל מוקדי קבלת ההחלטות.

ב-2017 נפל דבר

פעילי הר הבית ומדיניות ישראל מאתגרים בפעולותיהם את הסטטוס קוו שעוצב על ידי ממשלת ישראל עצמה, בהובלת שר הביטחון משה דיין, בימים שאחרי כיבוש הר הבית ב-1967. דיין הבין היטב את הסכנה הגלומה בחזרתה של ריבונות ישראלית (ולמעשה של היהדוּת) להר הבית ואת זו שמציב הלהט המשיחי שסחף את החברה הישראלית באותם ימים; והן את האינטרס האסטרטגי של ישראל בניהול שקול של המקומות הקדושים. כך למשל הזהיר פרופ' אבידגור לבונטין, מומחה למשפט בינלאומי, בתזכיר שכתב לצוות חשיבה שקם מייד לאחר מלחמת ששת הימים: "יש חשש כי חוגים קיצוניים יתחילו לטעון שהיות והר הבית בידינו הגיע הזמן לעשות מעשה מופלג: למען הקמת בית המקדש (בקצה אחד של הספקטרום) ועד להרחבה או הדגש פיסית של כותלו המערבי של הר הבית על חשבון חלקיו האחרים אינם יהודיים".

לפיכך עיצבו דיין והממשלה את הנורמה לפיה למוסלמים יהיו חופש גישה וחופש פולחן בשטח ההר, ואילו היהודים יתפללו בכותל ויעלו להר כמבקרים בלבד (בד בבד, יש לומר, ישראל פינתה את שכונת המוגרבים המוסלמית שמול הכותל המערבי והרסה אותה, על מנת להפוך אותו לאתר הפולחן היהודי המרכזי).

מדיניות זו זכתה לגיבוי פוליטי, משפטי והלכתי מלא, אולם המונח "סטטוס קוו" לא הועלה מעולם על הכתב והפך ל"מודוס ויוונדי" – המצב המדיני השורר בפועל. הביטוי היחיד לקיומו היה בפרוטוקול ישיבת ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, מיום ה-13 באוגוסט 1967, שקבעה כי "משייעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי". האיסור על תפילת יהודים בהר הקדוש נותר לפיכך המרכיב המובהק והמוסכם ביותר בסטטוס קוו.

גם נתניהו עצמו אמר במסיבת עיתונאים באוקטובר 2015, בעקבות הבנות עם מלך ירדן עבדאללה שהושגו בתיווך מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, ש"ישראל תמשיך לאכוף את המדיניות הוותיקה: מוסלמים מתפללים בהר הבית, לא־מוסלמים מבקרים בו".

בפועל, למרות ההצהרות, וחרף המגבלות הרשמיות, בקיץ 2017 השתנתה המציאות. בעקבות פיגוע ירי בהר הבית, שבו נהרגו שני שוטרים, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן, כפתה ישראל על הווקף הצבת מגנומטרים בכניסה לשערי האתר. הדבר נעשה בניגוד להמלצות פנימיות של ועדה משטרתית שנכתבו כשנתיים קודם לכן  והמהלך נידון מראש לכישלון. במשך שבועיים סירבו המוסלמים להיכנס להר הקדוש וקיימו משמרות מחאה בשערי המתחם, עד שהממשלה נאלצה להתקפל ולהסיר את המגנומטרים לחלוטין.

ועם זאת, נפל דבר. במהלך השבועיים הללו היהודים האמוניים המשיכו לעלות להר כרגיל, שעה שהמתחם היה לראשונה ריק ממוסלמים, והתאפשרה כך בחטף תפילת יהודים בצדו המזרחי של ההר. מאחר שהשבתו של הגלגל לאחור היתה כרוכה כעת בעימות חזיתי ומתוקשר בין המשטרה לעולים היהודים להר, הסטייה החריגה מהסטטוס קוו הפכה לנורמה. מזה כשבע שנים מתפללים יהודים בשקט אך בגלוי בחלקו המזרחי של ההר, תחת עינה הפקוחה של המשטרה ולמורת רוחם של הפלסטינים ושל הווקף הירדני האמון על ניהול האתר.

מתאם הפוך בין הגבלות לבין ביטחון

השינוי שהתחולל ב-2017 לא היה היחיד בדברי ימי הסטטוס קוו. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987 וביתר שאת בראשית שנות ה-90, בעקבות סדרת אירועי דמים שהתחוללו סביב ההר, החלה המשטרה ליישם מדיניות של הגבלות נקודתיות על כניסת גברים מוסלמים צעירים לרחבה הקדושה. פרקטיקה זו נקראת "דילול" ונעשה בה שימוש בעיקר בימי שישי, במטרה למנוע התפרעויות ומחאות שעלולות להוביל להתנגשויות עם המשטרה.

בשנים 2014-2016, עם התגברות האלימות והמתחים במרחב הישראלי־פלסטיני, בעיקר בעקבות "אינתיפאדת היחידים", הגבירה המשטרה את השימוש במדיניות הדילול. אולם מספר אנליסטים, בהם אביב טטרסקי, חוקר בעמותת "עיר עמים" ליציבות, שוויון ופתרון מדיני בירושלים, וד"ר עופר זלצברג מקבוצת המשבר הבינלאומית, מכון חשיבה למציאת פתרונות באזורי משבר, הצביעו על יחס הפוך בין החלת "דילול" לבין יצירת ביטחון.

על פי הממצאים, שאליהם הגיע כל אחד משני החוקרים בנפרד, שימוש גורף בהגבלות על גיל כניסת המוסלמים להר אינו תורם לסדר ולביטחון אלא עשוי להביא לתוצאה ההפוכה, לפגוע בקיום התקין של הרמדאן ולהוביל להסלמה אלימה. טטרסקי מציין בדו"ח שפרסם לאחרונה כי החל מ-2016 אפילו המשטרה עצמה הבינה זאת והיא "חדלה למשך מספר שנים מלהשתמש בהגבלות קולקטיביות זולת מקרים מאוד יוצאי דופן".

מצד שני, ייתכן שהגבלות נקודתיות – למשל על הגעת גורם ספציפי להר, או הגבלת גיל כוללת ליום מסוים או למספר שעות – אכן יכולות במקרים מסוימים למנוע הסלמה. כך למשל, מאז ה-7 באוקטובר משיתה המשטרה מגבלות נוקשות ביותר על כניסת מתפללים מוסלמים להר בימי שישי, ועד כה, חרף הפגיעה הקשה בחופש הפולחן המוסלמי, מדיניות זו לא הובילה לאלימות.

גם משטר ההיתרים שננקט מאז שנות ה-90 ומגביל את כניסת תושבי הגדה לישראל בכלל, נתפס בעיניים פלסטיניות כמגבלה נוספת על חופש הפולחן שלהם, בשל מניעת גישה חופשית מאוכלוסייה בגדה ובעזה לאל־אקצא. על רקע זה, החלה בעשורים האחרונים התנועה האסלאמית בישראל למלא את החלל במוסלמים בעלי אזרחות ישראלית, וכיום, לצד תושבי מזרח ירושלים, המוסלמים אזרחי ישראל הם חלק הארי של המתפללים במסגד אל־אקצא.

מחולל הכאוס

ב-18 בפברואר קיימה צמרת המדינה התייעצות ביטחונית לקראת רמדאן, ועל פי הדיווחים בתקשורת, דרש בן גביר להגביל כניסה של ערבים אזרחי ישראל להר הבית. נתניהו נטה לקבל את עמדת בן גביר, אולם מאוחר יותר חזר בו. מעולם לא הוטלו הגבלות גורפות על גילם או על זהותם של המתפללים המוסלמים בהר הקדוש לכל אורך הרמדאן; לוּ ההחלטה היתה מאושרת, היה בכך משום תקדים, ואין כמעט חולק שיישומה היה מוביל לעימותים בקנה מידה נרחב, אולי גם בעולם הערבי כולו.

הגם שההחלטה לא עברה, בכל זאת חשוב לציין את הדברים, משום שזו בדיוק מטרתו של בן גביר: לחולל כאוס. וכל זמן שהוא בתפקיד, סביר שנמשיך לראות אותו חותר לעברה. זו דינמיקה המתנהלת לפי דפוס קבוע: העימותים סביב הר הבית מובילים לעיסוק תקשורתי גובר בזכויותיהם של היהודים על ההר ובמה שמוצג כ"חוסר שוויון" בין שתי הקהילות, ואילו האלימות המזדמנת משמשת את בן גביר לצבירת תמיכה פוליטית ולמיצובו ככוח משמעותי בימין שאינו תלוי בראש הממשלה. בשלב הבא, סביר שעימותים ואלימות מן הסוג הזה ישמשו את בן גביר ואת המשטרה תחתיו כתירוץ להטלת מגבלות נוספות על האוכלוסייה הערבית, למעצרים נרחבים ואולי בעתיד גם לגירוש.

כזה למשל הרעיון שקידם בן גביר בשבועות האחרונים שלפיו יש להגביל את מספר המתפללים המוסלמים במסגד אל־אקצא ברמדאן ל-50 אלף "מסיבות בטיחותיות" – הוא נראה כתירוץ ותו לא שנועד, בפשטות, לחולל אלימות. בכל רמדאן מגיעים לרחבה הקדושה עשרות אלפי מוסלמים מדי יום. בימי שישי של החודש הקדוש פוקדים את רחבת הר הבית כ-200 אלף מתפללים. בלילת אל־קדר, שחל בעשרת הימים האחרונים של החודש, פוקדים את ההר הקדוש מעל ל-350 אלף בני ובנות אדם השוהים ברחבה, שוברים בה את הצום ומתפללים.

למרות שמדובר באירוע הדתי והתרבותי הגדול בארץ, מעולם לא התרחש אסון בטיחותי בהר הקדוש בשל צפיפות יתר. דווקא הותרת מאות אלפים מחוץ למתחם עלולה להוביל להרוגים, בין אם כתוצאה מצפיפות ובין אם בשל עימותים עם כוחות הביטחון. כך שקשה שלא להניח שלזה בדיוק בן גביר כיוֵון. לראיה, הרעיון גרר לחצים מכל עבר – מהבית הלבן, עבור בירדן ועד לראשי צה"ל ושב"כ – והוא ירד בינתיים מהפרק.

רוח המפקד

ביום חמישי ה-29 בפברואר 2024 עליתי להר הבית בשעות הביקור, בין 07:00 ל-10:30 בבוקר. פגשתי מספר יהודים אמוניים שהתפללו, ומעט מאוד מוסלמים. לא ייחסתי לדבר חשיבות רבה, שכן בשנים האחרונות מורגשת ירידה מתמדת בנוכחות הפלסטינית בשעות הללו, בין היתר בשל המגבלות הישראליות. כאשר הקולגה הפלסטיני שעמו קבעתי בושש לבוא, צלצלתי אליו ולתדהמתי שמעתי ששוטרים מנעו ממנו להיכנס. הוא אף צולם על ידם ונאמר לו שתמונתו הועברה לכל הנקודות שסביב המתחם, כדי שלא ינסה לעלות משער אחר. מדובר במרצה באוניברסיטה, אדם בשנות ה-60 לחייו, שהגיע לבוש בחליפה. כשנפגשנו לבסוף מחוץ להר, הוא היה נסער והעלבון ניכר בו.

באותו הערב שוחחתי עם תושב עיר ערבית גדולה בישראל, שתיאר בפניי כיצד בראשית אותו השבוע המשטרה מנעה גם ממנו ומבִּתו שהתלוותה אליו להיכנס למסגד. במשך השבוע הוא פגש בעירו תושבים שבפיהם סיפור דומה. מסתבר כי מתחת לרדאר, המשטרה מנעה מפלסטינים אזרחי ישראל את הגישה אל המסגד ימים רבים לפני הרמדאן. למחרת פגשתי מדריך טיולים פלסטיני שסיפר לי כי המשטרה מנעה את הכניסה להר הקדוש מקבוצת תיירים מוסלמים מדרום אפריקה.

האם מדובר בהוראות מפורשות או בפרשנות שהעניקו השוטרים בשטח לרוח המפקד הנושבת מלמעלה? לאמיתו של דבר, זה לא ממש משנה. בין אם מדובר במדיניות כתובה או מאולתרת, בהוראה מגבוה או ב"הגדלת ראש", ההגבלות הללו זוכות לביטוי ציבורי נרחב בחברה הפלסטינית, בעיקר ברשתות החברתיות, ונראה שזה רק עניין של זמן עד שהציבור הערבי יגיב במחאה נרחבת.

סיכם את העניין מכר פלסטיני שלי, סוחר מוכּר בעיר העתיקה: "בינתיים אנחנו, הירושלמים, מחוץ לאירוע הזה של המלחמה. אנחנו גם לא רוצים את זה. אבל אנחנו מרגישים שהממשלה שלכם תופסת אותנו בגרון ומנסה בכוח למשוך אותנו פנימה, לתוך הבלגן".

החורבן השלישי

העובדה שהמרכז־שמאל מפקיר את הדיון הציבורי בהר הבית בידי חוגים דתיים ונאמני ההר היא החמצה של לב הבעיה. סוגיית הר הבית אינה שאלה של חופש פולחן ושל הסדרי גישה אלא הנקודה הארכימדית של ממדיו הדתיים של הסכסוך, המצויים מאז שנות ה-80 בעלייה מתמדת. נאמני ההר נוקטים פרשנות אורתודוקסית צרה וקיצונית לא רק ליחסי יהודים ומוסלמים בארץ, אלא גם ליחסים הפנימיים בין יהודים בישראל (ראו לעניין זה את ההסתה נגד החוגים הקונסרבטיביים והרפורמים). זאת, מתוך רצון מוצהר להופכה לתיאוקרטיה טוטליטרית בנוסח איראן, שבה יעמוד בית המקדש השלישי על חורבות אל־אקצא. הדברים יכולים אולי להישמע מרחיקי לכת, אולם כשקוראים את תוכניות חוגי הר הבית, ולוקחים בחשבון את הניסיונות שכבר נעשו לפוצץ את המסגדים, לא ניתן להמעיט בחשיבות הסכנה. ודוק, גם החרבת מערכת המשפט נראתה עד לפני מספר שנים כחזון תלוש.

עצם העיסוק של הימין הדתי־לאומני בנקודה הנפיצה ביותר במרחב הוא כלי רב עוצמה, שיוצר את הזעזועים המאפשרים לו לקדם את תוכניותיו. נסיקתו הפוליטית של בן גביר, אחד המבטאים המובהקים של אידאולוגיית העליונות היהודית, מובילה כבר עתה לתוצאות מרחיקות לכת. ואם בהקשר של ההסלמה שהובילה ל"שומר החומות" המפכ"ל קובי שבתאי סימן את בן גביר, שהחל לכהן כחבר כנסת שבוע בלבד לפני תחילת האירועים בשער שכם, כגורם מרכזי, אפשר רק לשער לאן עלולה כעת להוביל ישיבתו במושב הקדמי, במעגל מקבלי ההחלטות.

גלי הטראומה שיצרה המלחמה ההיא (בעיקר בעקבות המהומות בתוך הערים המשותפות), כמו זו הנוכחית, הובילו בתורם להקצנה נוספת בשתי החברות, ולהתחזקות של החוגים הפונדמנטליסטיים. התוצאה של מעגלי האסקלציה התקופתיים הללו היא שְמה שנראה תחילה הזוי או בלתי אפשרי הופך לנורמה ולקונסנזוס בחוגי הימין כיום, ולמדיניות הממשלה של מחר. הסיכוי לפשרה ולפיוס הולך ודועך בהתאם.

זה תלוי רק בנו

מול חזון העוועים הזה של מלך, מקדש וסנהדרין, המאיים על הדמוקרטיה ועל החירות בישראל, אנו פוגשים שיתוק חילוני־ליברלי כמעט גמור בכל הנוגע להר הבית. דומה שאין לישראלי החילוני משהו חכם לומר על ההר הקדוש, מעבר לחשש מאלימות. השתיקה והבורות האלה תרמו בעבר לקריסת המשא ומתן בקמפ דייוויד בשנת 2000, כשראש הממשלה דאז אהוד ברק התעקש על מתחם תפילה ליהודים בשטח ההר – דרישה מרחיקת לכת אפילו יותר מעמדתה של הרבנות הראשית (שאסרה כל תפילה). הוועידה נכשלה ממכלול של סיבות, אולם ההר היה התירוץ המושלם לפיצוץ. כמה שבועות אחר כך עלה שרון להר הבית ואינתיפאדת אל־אקצא פרצה.

הציבור החילוני צריך להיאבק ברעיון המקדש. הקמתו, כפי שהסביר יפה ד"ר תומר פרסיקו, היא נקודת הקצה של הציונות. שכן, החַזרה לפרקסיס דתי של הקרבת קורבנות בידי כת של כוהנים תהיה בגדר רגרסיה רוחנית, דתית ותרבותית לעם כולו. היסטורית, קיום המקדש הוביל תמיד לשחיתות, לקיצוניות, להשחתת המידות ולבסוף גם להרס, לחורבן ולגלות. כפי שכותב מאיר קראוס בספרו לבוא אל הקודש, זו שיחה שהגיעה שעתהּ. עלינו להכריז כבר כעת, בריש גלי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבהר הבית צריך לעמוד מסגד אל־אקצא כפי שהוא ניצב שם כבר כ-1,400 שנה, ושאנחנו, רוב היהודים במדינת ישראל, כמו גם רשויות המדינה, מתנגדים נחרצות להקמתו מחדש של בית המקדש.

רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי התָנאים בתקופת חורבן בית שני, ברח מירושלים המתפוררת, פגש את אספסיאנוס, המצביא הרומי שעתיד להפוך לקיסר שיחריב את המקדש, ואמר לו: "תן לי את יבנה וחכמיה". אחרי החורבן, ריב"ז המציא מחדש את היהדות: היא הפכה מדת של אליטה כוהנית והקרבת קורבנות, לדת של תפילה, לימוד וחסד. בזכותו היהדות שרדה. הקנוניזציה של המקרא, כתיבת המשנה והתלמוד, ולבסוף ארון הספרים היהודי כולו – כל אלה הם תוצאה של מהפכת יבנה וחכמיה, המבוססת על למדנות ודבקות, אבל גם על מתינות, מוסריות ותפיסה פוליטית פרגמטית. זו ההשקפה שבזכותה היהדות שרדה והיא המתכון שבזכותו מדינת ישראל תשרוד; יהדות המקדש, מנגד, תוביל אותנו לחורבן.

על ד"ר ערן צדקיהו

מדריך גאופוליטי. מלמד קורס בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בנושא המאבק סביב הר הבית ומסגד אל־אקצא. משמש גם כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית וכחבר מזכירות ביוזמת ארץ לכולם.