החברה הישראלית ניצבת בימים אלה מסוגרת, משוסעת ומפולגת בפני משבר משולב חסר תקדים – בריאותי, כלכלי, פוליטי וחברתי. מאמר זה נכתב בנובמבר 2020 בעיצומו של המשבר ובעת שנראה כי מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה בישראל מגיעה לשיא חדש של הסלמה, הפוגעת קשות ביכולתה של החברה לתפקד בכלל ולהתמודד עם המגפה בפרט. אחד הדברים החשובים שאפשר ללמוד מהמשבר הנוכחי הוא שהיכולת של חברות להתמודד עם איומים חיצוניים – ובהקשר הנוכחי עם מגפה – קשורה באופן הדוק ליכולת של אותן חברות לקיים תשתית חברתית מכילה, שוויונית, סובלנית ומכבדת. השסעים העמוקים בחברה בישראל והפגיעה של ממשלת ישראל הנוכחית (וגם הקודמות לה בעשור האחרון) באותה תשתית חברתית הם בעוכריה של החברה הישראלית, והמציאות הזאת מציבה אתגר גדול בפני מחנה השמאל, שצריך מצד אחד לאתגר את השלטון כדי לחולל שינוי מהותי בסטטוס קוו הקיים ומצד אחר לקדם תשתית חברתית שוויונית ומכילה. זהו אתגר הפעולה הדואלית הנמצא במוקד מאמר זה.

המדינה זה אני?

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מלמדים אותנו שאחד ממנגנוני החוסן (או הכשל) החשובים ביותר להתמודדות אישית וחברתית עם משבר משולב ורב-עוצמה, כמו מגפת הקורונה והשלכותיה, טמון בזהות הקבוצתית של בני האדם. חיבור של הפרט עם הקבוצה החברתית שלו והזדהות עמה מעניקים לבני האדם משמעות, תמיכה ותחושת מסוגלות, שהן אבני הבניין של החוסן האישי והחברתי הנדרשים להתמודדות עם משבר בהיקף ובעוצמה כאלה. מחקרים מראים שאנשים החשים חיבור בטוח ומיטבי לקבוצה החברתית שלהם חשופים פחות לגורמי לחץ ודחק נפשיים ובריאותיים ומתמודדים טוב יותר עם אתגרים אישיים, חברתיים ומקצועיים. 

מחקרים שנערכו לאחרונה בהקשר של מגפת הקורונה מתיישבים עם הממצאים הללו ומראים שגם הפעולות האישיות הבסיסיות הנדרשות כדי לבלום את המגפה ולקצר את הסגר – הקפדה על ריחוק פיזי, היגיינה ועטיית מסיכות – קשורות באופן הדוק לתחושת שייכות לקולקטיב. באפריל-מאי 2020 נערך מחקר בינלאומי משווה בקנה מידה רחב מאוד, שבו יותר מ-100 חוקרים מכל העולם (ובכללם הח"מ מהאוניברסיטה העברית) בחנו בקרב עשרות אלפי אזרחים מ-67 מדינות, כולל יותר מ-1,200 אזרחים ישראלים, את הגורמים המשפיעים על נכונותם לציית להנחיות הממשלה. המחקר מצא כי הגורם הראשון במעלה שמניע אנשים לציית להנחיות המרחק וההיגיינה ולתמוך במדיניות ממשלתית שמטרתה לבלום את המגפה הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית שלהם, כלומר – המידה שבה הם חשים מחוברים לחברה שבה הם חיים, המידה שבה הם מרגישים בה "בבית" והמידה שבה היא משמשת חלק מרכזי בהגדרת הזהות שלהם. גם כשהובאו בחשבון גורמים מנבאים אחרים, כמו האידיאולוגיה הפוליטית של הנשאלים, המצב הסוציו-אקונומי שלהם, מצבם המשפחתי ותכונות ותחושות פסיכולוגיות מגוונות, נותרה ההזדהות הקבוצתית הלאומית הגורם המנבא בצורה החזקה ביותר היענות להנחיות שמטרתן בלימת המגפה. בישראל, מובן שהשאלה עד כמה אזרחים מקבוצות המיעוט הגדולות במדינה, קרי – הערבים והחרדים, יכולים להגדיר את תחושת השייכות וההזדהות שלהם עם החברה הכללית כגבוהה היא שאלה מורכבת. רבים מהאזרחים הערבים רואים בעצמם פלסטינים, ולפחות חלק מהאזרחים החרדים אינם מגדירים עצמם כישראלים. בהקשר של ממצאי המחקר, השאלה הקובעת בנוגע לקבוצות הללו היא עד כמה חבריהן יכולים להרגיש שהם שותפים לחברה בישראל ובטוחים ורצויים בה. להבנתנו, גם כאשר מדובר בחברי קבוצות מיעוט שברמת הזהות הלאומית אינם יכולים להזדהות באופן מלא עם החברה, אם ירגישו שהם חלק מהחברה ובטוחים ורצויים בה, המרכיב של הזהות הלאומית האזרחית – כלומר, החברתית – יוכל להיות מרכזי יותר בזהותם. על פי ממצאי המחקר, עובדה זו גם תגביר משמעותית את נטייתם להיענות להנחיות ולְמדיניות שאינה נוחה, מגבילה ולעתים אף עלולה לאתגר מסורות ופרקטיקות תרבותיות. 

חברות ומדינות שהשכילו לנטוע תחושות שייכות והזדהות בקרב כל אזרחיהן, ובעיקר בקרב אזרחים שאינם חלק מקבוצת הרוב או מהקבוצות התומכות בשלטון, הן אלה בעלות התשתית החברתית הנחוצה להתמודד בצורה טובה יותר עם המגפה, כיוון שהתמודדות כזאת מחייבת שיתוף פעולה בין הקבוצות בחברה וכן אמון בממשל המרכזי והיענות נרחבת לו.  הממצא המרתק הזה הוא בשורה רעה לחברה הישראלית המשוסעת, שבה קבוצות ואזרחים רבים אינם חשים חלק מהקולקטיב ואף מודרים על ידי המדינה ונציגיה. מכאן שאם לא נצליח להגביר את תחושת השייכות של כל האזרחים לקולקטיב האזרחי – ובמיוחד של הערבים והחרדים – לא נצליח לבלום את המגפה. 

אלא שהיחס בין התמודדות עם המשבר ובין יצירת חיבור והכלה בין הקבוצות בחברה אינו חד-כיווני. כפי שתואר לעיל, חברה מחוברת יותר היא חברה שמצליחה להתמודד טוב יותר עם המשבר, אך משברים חיצוניים משפיעים באופן נרחב גם על המרקם החברתי הפנימי של החברות שמתמודדות עמם. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו שמצבי משבר עלולים להוביל להידרדרות במארג היחסים בין הקבוצות, אבל גם מספקים הזדמנות ייחודית לשיפור היחסים בין קבוצות בחברות שסועות. בחברות המורכבות מתת-קבוצות שיש ביניהן קונפליקט ועוינות (כמו בישראל), המשבר הבריאותי הנוכחי מעניק הזדמנות פז לגבש סוג של זהות-על משותפת עם מטרת-על משותפת – בלימת הנגיף. כדי להילחם באויב המשותף הזה נדרשת תלות הדדית בין הקבוצות, והשילוב הייחודי של אויב משותף ותלות הדדית נוכח מטרה משותפת טומן בחובו פוטנציאל ממשי להעמקת החיבור, לריכוך המתחים וליצירת יחסים סובלניים ומכבדים יותר בין הקבוצות בחברה.

הקצנה במקום חיבור

מצד אחר, איום מוחשי כל כך על החיים ועל הבריאות, המלווה בפגיעה כלכלית קשה, מוביל בני אדם באופן טבעי להתכנסות ולהתלכדות בתוך קבוצת הזהות המצומצמת שלהם. במצבי משבר ואיום גם מתעצמים הסטריאוטיפים והדעות הקדומות כלפי קבוצות מיעוט, ורווחת הנטייה לחפש אשמים, ואלה תמיד יימצאו בקבוצת ה"חוץ". כך גם בישראל: מאשימים את החרדים בגלל פתיחת בתי הספר והישיבות, את הערבים בגלל החתונות, את החילונים והשמאלנים בגלל ההפגנות, את הימנים כי בחרו בממשלה כושלת, וכן הלאה – אלה תמיד ה"אחרים" שאשמים במשבר ואחראים לפגיעה ביכולתה של החברה להתמודד איתו. 

בישראל, אם כן, הפוטנציאל לשיפור היחסים לא התממש עד כה. מאז תחילת משבר הקורונה וביתר שאת החל בקיץ 2020, שבו התברר כי ישראל נכשלת בהתמודדות עם המגפה ומתקרבת לסגר שני, אנו עדים לתהליך מדאיג של התכנסות הקבוצות בתוך עצמן והתחזקות הקולות המאשימים קבוצות אחרות באחריות להחרפת המגפה ולהחזרת הסגר. העוינות בין הקבוצות רק מתגברת ומחלישה כל תהליך של גיבוש זהות קבוצתית משותפת מול הנגיף. זהו תהליך הרסני שמפורר את החברה, ועל פי ממצאי המחקר שהצגנו בתחילת מאמר זה – גם פוגע קשות ובאופן ישיר ביכולתנו לבלום את המגפה. 

תנאי הפתיחה של החברה הישראלית בהקשר הזה הם קשים. ראשית כל, לא נחדש דבר בכך שנאמר כי החברה הישראלית היא חברה מרובת שסעים. בין חלק מהקבוצות החברתיות והאתניות בישראל – חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים – יש קונפליקט מתמשך, עוינות רבה ומטענים היסטוריים רבי-עוצמה. שנית, במשך המשבר אנו עדים למאפייני תחלואה גבוהים בקרב שתי קבוצות המיעוט המרכזיות – חרדים וערבים (במידה רבה יותר אצל החרדים). עובדה זו מייצרת קרקע פורייה למה שמכונה בספרות המחקרית תופעת השעיר לעזאזל, מצב שבו חברי קבוצה הכורעים תחת נטל אדיר של לחץ ואיום בריאותי וכלכלי מחפשים את מי להאשים, או אפילו אל מי להסיט את אש הכישלון החברתי הרחב יותר, ומוצאים את חברי קבוצות המיעוט כקורבן נוח יחסית. מנהיגים ורבנים חרדים בעלי השפעה, שפעלו בחוסר אחריות וקראו להפר את ההנחיות, וכן הפרת הנחיות רחבה בקרב קהלים מסוימים בחברה החרדית, העצימו את התהליך הזה ביחס לחברה החרדית. אלה, לצד ליווי ועידוד של שיח תקשורתי וציבורי מכליל וחסר אחריות, הביאו להאשמת אותן קבוצות באחריות להשתוללות המגפה, להגברת העוינות, להעצמת הסטריאוטיפים והדעות הקדומות כלפיהן ולהחרפת המתחים. 

מובן שלמנהיגות ולשיח הציבורי יש תפקיד עצום בהנעת תהליכים בין-קבוצתיים בעת משבר, והם יכולים להוביל להחרפת היחסים מחד גיסא או ללכידות וסולידריות מאידך גיסא. ואכן, הממשלה והעומד בראשה הרימו תרומה מכרעת לתהליך השלילי המתרחש בישראל. אחרי שנים של הסתה נגד ציבורים שונים והאשמתם במיני האשמות שקריות, החברה הישראלית עומדת מפולגת אל מול משבר המחייב התמודדות משותפת. במקום לנסות ולקדם חיבור ותחושת שייכות של כל האזרחים, הממשלה הנוכחית מניעה שיח מסוכן של פילוג ושיסוי, ובכך תורמת באופן ישיר להעמקת הפיצול החברתי, לפגיעה בהקפדה על ההנחיות ולהשתוללות המגפה.

אלה הם תנאי פתיחה קשים, אבל הם לא שונים במהותם מתנאי הפתיחה של חברות רבות אחרות שבהן מתקיימים יחסים מתוחים בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט. לפיכך, אנו מבקשים להפנות את הזרקור אל השסע הפוליטי העמוק ורב-העוצמה בישראל ולטעון כי הוא גורם מרכזי בחוסר יכולתה של  החברה הישראלית להתמודד עם המשבר. ננתח זאת מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החברתית ותוך התבוננות בשני צירים: תהליכי שינוי מול שימור של הסטטוס קוו הפוליטי בישראל, ותהליכים של קיטוב מול חיבור כוחות של שני צדי השסע הפוליטי. הטענה המרכזית שלנו היא שתהליכי הקיטוב החברתי הנוכחיים וחוסר היכולת למתנם גם לנוכח משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים אינם רק תוצאה של הקונפליקט רב-העוצמה בין תומכיו של בנימין נתניהו למתנגדיו, אלא הם נובעים במידה רבה מכך שמסיבות שונות לחלוטין הן המרכז-שמאל (שאנחנו מתייחסים אליו כמחנה אחד משום שמאפיינים יסודיים של השמאל, שאותם נתאר להלן, מאפיינים גם את רוב מחנה המרכז) והן הימין הישראלי (בהכללה, כמובן) דוחים לעת עתה כל ניסיון או מאמץ למתן את השיח המקטב ולקדם שיח מתון וחיבורים בחברה הישראלית. 

גשר צר מאוד

משבר הקורונה הגיע לישראל בתזמון קריטי מבחינת המאבק בין המחנות הפוליטיים. במשך השנה שלפני פרוץ המגפה בישראל בסוף פברואר 2020, השסע הפוליטי העמיק בצורה חסרת תקדים והוביל לשלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, שבהן כמעט כל קבוצה ומפלגה סבלו מהסתה נרחבת מצד פוליטיקאים ומנהיגים בצד השני. את מסע ההסתה הובילה אמנם מפלגת הליכוד, אך מפלגות ומנהיגים נוספים הצטרפו אליו. בתחילת מארס נערכו הבחירות השלישיות. שבועיים לאחר מכן העניק הנשיא את המנדט להקמת ממשלה ליו"ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ, שזכה להמלצת 61 חברי כנסת, כולל באופן חסר תקדים כל חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. מפלגת הליכוד יצאה מיד לקמפיין הסתה נגד גנץ וחבירתו הפוטנציאלית לחברי הכנסת הערבים "תומכי הטרור". ממש באותם ימים המגפה כבר הכתה בישראל, וההגבלות, שהתרבו מיום ליום, הגיעו לכדי סגר כולל לקראת סוף החודש. לקראת סוף אפריל הקימו נתניהו וגנץ את ממשלת החילופים, כחול לבן התפצלה והמתח הפוליטי הגיע לשיא חדש. מחנה המרכז-שמאל הרגיש מתוסכל ונבגד מכך שאף כי השיג רוב בכנסת, לא הצליח להחליף את השלטון. מולו עמד מחנה הימין שהרגיש כי המנהיג שלו נרדף. 

וכך, בדיוק ברגע הזה, שבו הקונפליקט הפוליטי הגיע לשיא רב עוצמה , המגפה המשיכה והכתה בכל כוחה בישראל. ימין, מרכז ושמאל נדרשו לשלב ידיים כדי להתמודד עם הנגיף. לימין היה אינטרס לעשות זאת שכן איחוד כוחות מול הנגיף היה מוביל להצלחה בהתמודדות עם המגפה, וזו היתה נזקפת לטובתה של ממשלת הימין. ואילו השמאל, גם בארץ וגם בחו"ל, נוטה במצבי משבר כאלה להצטופף סביב הממשלה וסביב הדגל כדי לסייע במאמץ קולקטיבי משותף מול האיום. אבל שילוב הידיים של הימין והשמאל לא התממש, כי הימין לא היה מסוגל לעשות זאת והשמאל לא רצה לעשות זאת.

תיאוריות ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית-פוליטית מספקים לכך הסבר. איננו מתעלמים מהבדלים סוציולוגיים, מעמדיים ואחרים בין הימין לשמאל, אבל אנו טוענים שהפסיכולוגיה החברתית-פוליטית מלמדת אותנו על מאפיינים של הימין והשמאל, כמו גם על מאפיינים של תהליכי שינוי מול שימור של סטטוס קוו, שיכולים להסביר מדוע מאז פרוץ המגפה ועד היום הגושים הפוליטיים בישראל אינם מצליחים לאחד כוחות כדי להילחם בה. חשוב לציין שהשאלה הזאת מקבלת משנה תוקף משום שבמשך ההיסטוריה חברי המחנות הפוליטיים בישראל הצליחו להתאחד אל מול משברים ואיומים.

מטבעו, הניתוח הפסיכולוגי החברתי לוקה בהכללות. כל שיח על צד פוליטי זה או אחר ממעיט בערכם של הבדלים בין-אישיים בין הפרטים המרכיבים את הקבוצה, כמו גם בגוונים ובהבדלים שבין תת-קבוצות בתוך כל אחת מהקבוצות. עם זאת, מבט כזה מאפשר לדון בתהליכים בין-קבוצתיים דינמיים (בהקשר הזה – של קבוצות אידיאולוגיות) ולהבין מה מחולל אותם ומה ההשלכות שלהם.

מצד הימין, רוב המחקר בפסיכולוגיה החברתית והפוליטית מצביע על כך שמאפיינים פסיכולוגיים בסיסיים של מצביעי הימין ומנהיגיו מייצרים עמדות והתנהגות הפוגעות ביכולות ליצור גשרים וחיבורים. ג'ון ג'וסט, אחד הפסיכולוגים החברתיים החשובים של דורנו, טוען שאידיאולוגיה פוליטית מתפתחת כמענה לצרכים פסיכולוגיים שונים. על פי התיאוריה שלו, שאוששה במאות מחקרים בעשרות מדינות ברחבי העולם, אידיאולוגיית ימין נותנת מענה לאנשים שיש להם צורך עז בסדר, במבנה, בהפחתת איום, בהימנעות מאמביוולנטיות ועוד. לעומת זאת, אידיאולוגיית שמאל נותנת מענה לאנשים שנוטים יותר להטיל ספק, שיש להם משיכה רבה יותר מהממוצע למצבים מורכבים ושאינם חוששים במיוחד ממצבים של אי-ודאות. למשל, במדד פסיכולוגי שנקרא "צורך בקוגניציה" ומשקף רצון והנאה של אנשים מפעולות המצריכות חשיבה מעמיקה, שאילת שאלות והטלת ספק, אנשי שמאל קיבלו ניקוד גבוה יותר מאנשי ימין. לעומת זאת, אנשי ימין קיבלו באופן עקבי ניקוד גבוה יותר מאנשי שמאל במדדים של "צורך בסדר" ו"צורך בהחלטה" – מדדים שמי שמקבל בהם ניקוד גבוה הם אנשים הנוטים לתשובות מוחלטות על שאלות ועל מצבים מורכבים ומעדיפים לייצר סביבה, לוח זמנים ותכנון מדויקים, צפויים וברורים. ההנחה של ג'וסט היא שכל אחת מתפיסות העולם האידיאולוגיות הללו נותנת מענה לצרכים השונים. 

ברמה הבין-קבוצתית, ההבחנה הזאת מביאה אנשי ימין להיות פתוחים פחות לעמדות שונות משלהם, לחלק בצורה מהירה יותר את המציאות ל"אנחנו מול הם" ולהדיר מהר יותר מתחומי החברה או הקבוצה שאליה הם משתייכים את מי שמאתגר את תפיסת הקונצנזוס. לפיכך, ברמה רחבה יותר, גם אם לימין הישראלי יש אינטרס ברור לפעול כיום לחיבור כוחות בחברה הישראלית, מאפייניו הבסיסיים מקשים על כך מאוד. מהצד השני של אותו שסע פוליטי, המחקר בפסיכולוגיה חברתית מראה שסולם הערכים הבסיסי של אידיאולוגיית השמאל מבוסס על סובלנות, פתיחות, קבלת האחר ופשרה – מאפייני יסוד התומכים בחיבור בין קבוצות בחברה. ואולם, כפי שנדגים להלן, ניתוח הסיטואציה הנוכחית בהיבט של יחסי הכוח בין הימין לשמאל ואינטרסים של שינוי מול שימור הסטטוס קוו הפוליטי בישראל יכול להסביר מדוע השמאל אינו הולך לשם. 

מחקרים שנעשו הן בתחום הפסיכולוגיה החברתית והן בתחומי הסוציולוגיה ומדע המדינה מטילים ספק בתפיסה יסודית שהיתה מקובלת במשך שנים על חלקים נרחבים בשמאל, ועל פיה חיבור ומציאה של מכנה משותף רחב בין הימין לשמאל יובילו לשינוי חברתי ופוליטי לעבר חברה סובלנית ושוויונית יותר. במלים אחרות, הרעיון שהושטת יד לעבר מחנה הימין וחיפוש דרך האמצע בשסע הפוליטי שבין ימין לשמאל יובילו להיכרות בין הצדדים ובכך יקדמו סובלנות, פתיחות, שוויון ומימוש של אג'נדות וערכי שמאל – מוטל בספק גדול. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שההיפך הוא הנכון. מהלכים כאלה פעמים רבות מקהים את עמדותיהם של התומכים בשינוי חברתי לטובת חברה שוויונית וסובלנית יותר, מפחיתים את המוטיבציה שלהם לשינוי ולכן בסופו של דבר משמרים את הסטטוס קוו של הדומיננטיות הימנית. ההבנה המטלטלת הזאת, המערערת על תפיסת השינוי הפוליטי שעמדה בבסיס הפעולה של חלקים נרחבים בשמאל במשך שנים רבות, חילחלה בשנים האחרונות לחלקים הולכים וגדלים בקרב ההנהגה, הפעילים ובסיס התמיכה של מחנה המרכז-שמאל בישראל. אנו מזהים בקרב המחנה הזה תהליך מבורך של שינוי כיוון מפעולות של פיוס והושטת יד לימין למדיניות של מאבק בלתי מתפשר להכרעה פוליטית ולשינוי הסטטוס קוו.

ההשלכות של הניתוח הזה הן קשות. הימין והממשלה שמייצגת אותו הם כאמור באופן טבעי פחות סובלניים כלפי השמאל וכלפי קבוצות מיעוט כמו האזרחים הערבים. זה 11 שנים ששלטון הימין מוביל התקפה פוליטית ומסע דה-לגיטימציה כלפי השמאל והערבים. במשבר הנוכחי נמשכת ואף מתעצמת אותה התקפה של הממשלה נגד השמאל ומתרחבת לעבר מפגיני המרכז והשמאל, בין השאר באמצעות האשמות שקריות על האחריות של הקבוצות האלה להשתוללות המגפה. מעשים אלה של הימין הפוליטי ונציגיו בשלטון קורעים עוד ועוד את החברה בישראל. 

מול ממשלה ומציאות זו עומד מחנה המרכז-שמאל. הוא מבין שחיבור של כל החברה הישראלית חיוני כדי להתמודד עם המגפה, והנטייה הטבעית שלו היא כאמור לקדם חיבורים כאלה, אך בד בבד הוא נמצא בנקודת השיא של המאבק שלו למען שינוי הסטטוס קוו בישראל, שבא לידי ביטוי ברצף של ממשלות ימין ושלטון נתניהו, אבל גם בהיבטים נוספים כמו נטישת תהליך השלום, שחיתות שלטונית, התקפות הממשלה נגד השירות הציבורי ומערכת המשפט ועוד. 

בעיצומו של משבר הקורונה הצליח המרכז-שמאל להוציא מאות אלפי אזרחים להפגין נגד השלטון ולצבור כוח ועוצמה חסרי תקדים במאבק להחלפת השלטון ושינוי הסטטוס קוו. המחנה הזה מבין שפעולה לחיבור כל הקבוצות הפוליטיות בישראל למאבק משותף בנגיף משרתת את נתניהו ואת הסטטוס קוו שהתקבע, כיוון שהיא חוברת לעמדה של נתניהו שעל פיה בשעת משבר יש להניח לכל המחלוקות ולתת לשלטון להמשיך ולהוביל כדי להתמודד עם המשבר. גם ברור לגוש המרכז-שמאל כי אחרי שהמגפה תחלוף, נתניהו ימצא איום חיצוני אחר כדי לדרוש אחדות ואת המשך הישארות שלטונו כדי להתמודד עם אותו איום, יהיה אשר יהיה: המשבר הכלכלי, האיראנים, הפלסטינים או כל איום אחר – אמיתי, מועצם או אף מומצא.

נראה, אם כך, שבימים אלה היה נחוץ לבנות גשר בין הימין למרכז-שמאל כדי לאפשר התמודדות משותפת עם הנגיף, אלא שהימין אינו יודע לבנות גשרים מסוג זה, ואילו המרכז-שמאל יודע לבנות גשר כזה אבל מבין שבנייתו עלולה לפגוע באינטרס הפוליטי הרחב יותר שלו. נתניהו רק מחכה לגשר הזה כדי לאחוז בידו בסטטוס קוו ולצעוד על אותו גשר לעבר המשך שלטונו, שהורס כל מה שיקר למחנה המרכז-שמאל. לכך מחנה המרכז-שמאל אינו מוכן ואינו צריך לתת יד. 

בסיכומו של דבר, החברה בישראל ניצבת מול שני מכשולים עיקריים המקשים עליה לאחד כוחות כדי להתמודד עם המגפה: מערכת יחסים מורכבת וקשה בין כלל החברה לשתי קבוצות מיעוט גדולות בה – הערבים והחרדים – וחוסר יכולת ליצור שיתוף פעולה בין הימין לשמאל לצורך מאבק משותף במגפה. זה שילוב רב-עוצמה בעל השפעה שלילית מרחיקת לכת על יכולת ההתמודדות של החברה בישראל עם המשבר.

חזית האיחוד, חזית המאבק

אנו נמצאים בעיצומו של רגע היסטורי בחברה הישראלית, בסיטואציה ייחודית שבה חיבור בין כל קבוצותיה למאבק משותף אינו רק צורך חברתי או כלכלי אלא הדרך היחידה להתגבר על המשבר הבריאותי העצום. אלא שממש באותו זמן מבקש מחנה המרכז-שמאל לשנות את הסטטוס קוו ולהחליף את השלטון. לשם כך נדרשת פעולה דואלית, שחותרת בו זמנית לאיחוד מצד אחד ולשינוי מצד שני – איחוד כוחות של כל האזרחים ליצירת תשתית חברתית שוויונית ומכילה, שתוכל גם לעזור במאבק בקורונה, ובמקביל פעולה לשינוי הסטטוס קוו שמשמרים נתניהו ומחנה הימין שבראשו הוא עומד. אנחנו מציעים כי הפעולה הדואלית תהיה הפרקטיקה הרווחת של מחנה המרכז-שמאל לא רק בעת משבר הקורונה, אלא גם בימי שגרה. שלושה עקרונות צריכים לעמוד בבסיס פעולה דואלית זו.

העיקרון הראשון שייך לצלע המאחדת והוא איסור על תרגומה של ההתנגדות לנתניהו ולימין להתנגדות למדינה ולמוסדותיה. ייחוס כוונות זדון לפקידים במסדרונות השלטון, כאילו שכל ההחלטות וההמלצות שלהם בכל הקשור למאבק בקורונה נסמכות על שיתוף פעולה עם שרים מושחתים, הוא גם שגוי וגם פסול. גם טענות על כך שהפקידים נכשלים כישלון גמור הן טענות שגויות כיוון שאותם פקידים עומדים בפרץ מול מערכת פוליטית משתוללת ומצליחים להשאיר את מערכות השלטון מתפקדות באופן חלקי אל מול המגפה. האשמות כאלה הן גם שגויות וגם מסוכנות כיוון שהן מערערות את האמון של האזרחים במוסדות המדינה, אמון שהוא חיוני כדי לבלום את המגפה ולאפשר קיום של שלטון מתפקד.

העיקרון השני, גם הוא מהצלע המאחדת, הוא כי גם בימי חירום וגם בשגרה חשוב מאוד להעניק לכל הקבוצות תחושת שייכות, ובייחוד לערבים ולחרדים. אסור בשום פנים ואופן לחזק את העוינות, את הדה-לגיטימציה ואת השנאה כלפי קבוצות אלה. איננו מתעלמים מההבדלים המהותיים בין הערבים לחרדים ומההתייחסות והסנטימנט השונים של מחנה המרכז-שמאל אל כל אחת מהקבוצות האלה. מגמת ההשתלבות של האזרחים הערבים במרחבי התעסוקה, האקדמיה והמרחבים הציבוריים בולטת ביחס להתבדלות של חלקים בחברה החרדית. כתוצאה מכך גם הולכת וגדלה נוכחותם של אזרחים ערבים במרחבים אלה והיא מספקת הזדמנויות להיכרות ולהפחתת הזרות והעוינות בין יהודים לערבים. גם תחומי העניין של הערבים בתרבות, ספורט וצריכה קרובים לציבור החילוני בכלל, ולמחנה המרכז-שמאל בפרט, הרבה יותר מאשר אלה של החרדים. 

בהקשר הפוליטי, החרדים והערבים נמצאים משני צדי המתרס ביחס למחנה המרכז-שמאל. החרדים הם אבן מוצקה בבסיס התמיכה של נתניהו וממשמרי הסטטוס קוו החזקים ביותר, כולל בהקשרי דת ומדינה החשובים מאוד למחנה השמאל-מרכז, מה שמעצים את הכעס והעוינות שלו כלפיהם. במקביל, מתעצמת ההבנה המחנאית שרק שותפות פוליטית עם הערבים תצליח לכונן שלטון שיחליף את שלטון הימין, וידיעה שהערבים נכונים לאותה שותפות. 

באותו הזמן, האזרחים הערבים מאתגרים את מחנה המרכז-שמאל בסוגיות אחרות כמו זהותם הפלסטינית ותביעותיהם מהמדינה המבוססות על זהות זו. ואולם, אף כי שתי הקבוצות מאתגרות משמעותית את המרכז-שמאל, ההבדלים שתיארנו גורמים לכך שלמחנה זה קשה יותר להכיל את החברה החרדית, אבל זה בדיוק האתגר שאותו אנו מבקשים להציב בפניו. מחנה המרכז-שמאל צריך להוביל קו חד-משמעי ביחס למרכזיות ולמקום גם של הערבים ושל החרדים בחברה וללגיטימציה שלהם לקחת חלק בקבלת החלטות. צריך להדגיש שוב ושוב שגם לערבים וגם לחרדים יש זכות לקבוע מי תהיה הממשלה, איך יחולק התקציב ואם יוצאים למלחמה או חותמים על הסכם שלום.

הדבר מאתגר במיוחד בימים אלה. איננו מתעלמים מההתנהגות חסרת האחריות של מנהיגים ורבנים חרדים בעת המגפה, שהובילה להפרת הנחיות רחבה בקרב קהלים מסוימים בחברה החרדית, וגם איננו חושבים שהמדינה צריכה לאפשר הפרה כזאת של ההנחיות. למרות זאת, חובה להפסיק להאשים קבוצות אחרות בחברה באחריות כוללת להשתוללות המגפה; יש להדגיש שגם בצל המחלוקות הגדולות, יש כאן מאבק משותף; ויש להזכיר שוב ושוב כי קיימת תלות הדדית בין כל האזרחים וכי רק יחד נצליח לבלום את התפשטות הווירוס, ואת כל זה יש לגבות במעשים בזירה הציבורית, התקשורתית, הממשלתית והמוניציפלית, מעשים שיובילו להתייחסות מכבדת ולשוויון לאותן קבוצות ויגברו על קולות ההסתה והפירוד שמשמיעה הממשלה ומהדהד ומעצים השיח הציבורי.

העיקרון השלישי והאחרון בפעולה הדואלית הוא עיקרון חזית השינוי ותמציתו היא מהלך בלתי מתפשר לשינוי עמדות ולהחלפת השלטון. אסור לפעול לניצחונה של קבוצה חברתית או אתנית מסוימת – חילונים, דתיים, חרדים, יהודים או ערבים – אלא יש לקדם יחסים שוויוניים, סובלניים ומכבדים בין כל הקבוצות בחברה בישראל. בה בעת, על כל מי שחפץ חיים בארץ הזאת לפעול בכל הכוח כדי שבמאבק הפוליטי יגבר גוש המרכז-שמאל על הימין, יחליף את השלטון ויוביל לשינוי הסטטוס קוו. הבחנה זו נמצאת בבסיס הפעולה הדואלית שאנו מציעים.

חלקים במחנה המרכז-שמאל, כולל לצערנו כמה ארגוני חברה אזרחית המקדמים חיים משותפים, פועלים לא רק כדי לקדם דיאלוג וחיבורים בין הקבוצות החברתיות והאתניות, מאמץ חשוב ומבורך, אלא גם כדי ליצור חיבור מלאכותי ולטשטש את ההבדלים בין המחנות הפוליטיים. לדעתנו, הניסיון הזה הוא שגיאה מרה משלוש סיבות: ראשית, וכפי שהראינו לעיל על סמך מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, בסוציולוגיה ובמדע המדינה, מהלכים כאלה מקהים פעמים רבות את העמדות של אלה התומכים בשינוי חברתי ופוליטי שאליו שואף מחנה המרכז-שמאל ומפחיתים את המוטיבציה שלהם לשינוי – ולכן בסופו של דבר מחלישים את המרכז-שמאל ומשמרים את הסטטוס קוו של הדומיננטיות הימנית; שנית, הניסיון הזה אינו מונע מהימין בישראל ומהנהגתו לבחול באמצעים, ובהם שיסוי הקבוצות בישראל אלה באלה והחרפת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי לשמר את שליטתו במדינה ואת הסטטוס קוו; ושלישית, אלה הפועלים כדי לחבר את כולם, כולל ימין, מרכז ושמאל, תורמים רבות לחיזוק השלטון והסטטוס קוו כיוון שהם מחזקים את טענתו של נתניהו כי בשעת משבר יש להניח לכל המחלוקות, להתכנס מתחת לדגל ולתת לימין להמשיך ולשלוט כדי להתמודד עם המשבר. 

אבל יש גם שגיאה הפוכה. אלה במחנה המרכז-שמאל האדישים לתהליכי הפירוק של החברה בישראל, או כאלה שאף שואפים, בין שבפומבי ובין שעמוק בלבם, להאיץ תהליך כזה כדי להגביר את הכאוס ולהוכיח את כישלון הממשלה, טועים גם הם טעות מרה שכן הם גם מחלישים את יכולתה של ישראל להתמודד עם המגפה וגם עלולים לגרום נזק בלתי הפיך לחברה בישראל.

הפעולה הדואלית הנדרשת ממחנה המרכז-שמאל בימים אלה היא, אם כן, פעולה מורכבת. הוא צריך להוביל מהלך בלתי מתפשר לשינוי עמדות ולהחלפת השלטון, אבל כזה המבוסס על שפה ומטרות מחברות, מכבדות ושוויוניות. הוא נדרש להימנע מהתנגדות כוללת למדינה, למוסדותיה ולפקידיה; לפעול בכל זירות ההשפעה האפשריות כדי לקדם שוויון והתייחסות מכבדת, לחזק את הלגיטימציה להשתתף בקבלת ההחלטות וליצור תחושת חיבור ושייכות לכל הקבוצות, ובייחוד לערבים ולחרדים; ובשום פנים ואופן אסור לו לחבור לשום מהלך שמחזק את העוינות, את הדה-לגיטימציה ואת השנאה כלפי קבוצה זו או אחרת בישראל. בה בעת, אסור למחנה השמאל לטשטש את ההבדלים בין הימין למרכז-שמאל אלא להיפך: הוא נדרש לפעול בכל כוחו כדי לצבור כוח פוליטי, להגדיל את בסיס התמיכה שלו ולהוביל לניצחון פוליטי ולהחלפת השלטון. הצלחת הפעולה הדואלית אינה מובטחת ונדרש מאמץ גדול כדי למצוא את הנוסחה הנכונה ולתרגם אותה לדרכי פעולה קונקרטיות, אבל זו הדרך היחידה להוביל את החברה בישראל לבלימת המגפה, לשינוי השלטון והסטטוס קוו ולתחילתו של ריפוי חברתי. 

על רון גרליץ ועירן הלפרין

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי. עירן הלפרין הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית ויו"ר שותף של אקורד.