איך לנצח את המלחמה בלי להפסיד את השלום

ב-2005 עמדתי בראש יחידת כוחות מיוחדים שהכשירה חיילים עיראקים ונלחמה נגד מורדים באזור מוסול. הפעילות שלנו לא נשאה שום פרי ולא יכולתי שלא לתהות איך התגלגלתי למצב הזה. כעבור עשור השתתפתי בכתיבת תחקיר המלחמה עבור צבא ארצות הברית. זאת היתה חוויה קתרטית, שסיפקה עבורי חלק מהתשובות שחיפשתי.

המחקר ארך חמש שנים. הסרנו את החיסיון מלמעלה מ-30,000 עמודים של מסמכים, וראיינו יותר מ-300 אנשים, מטוראים ועד נשיאים, במטרה להבין מה השתבש. בהתחלה חששו בצבא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ וניסו למנוע את הפרסום. הם ויתרו רק אחרי שהבינו כי בוול סטריט ג'ורנל עובדים על תחקיר בנושא. מסקנת המחקר היתה שאחד הגורמים המרכזיים לתבוסה האמריקאית היה היעדר כל תכנון לגבי היום שאחרי נפילת סדאם חוסיין.

עכשיו, כעבור כמעט עוד עשור, אני רואה בעצב ובתסכול איך ישראל, אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של אמריקה במזרח התיכון, עומדת לעשות את אותה טעות דרמטית. אף שאין לי ספק שישראל תביס את חמאס, אם היא לא תזדרז ותפָתח תוכנית ליום שאחרי, היא עלולה לנצח במלחמה אבל להפסיד את השלום, בדיוק כפי שקרה לנו בעיראק. בגלל החשש שההיסטוריה עומדת להתחרז, ואולי אף לחזור על עצמה, אני חש מחויבות להשיא עצות כואבות, שהלוואי שארצות הברית היתה מקבלת לפני הפלישה לעיראק.

אף פעם לא קל לתת עצות לחברים, וגם לצד השני קשה בדרך כלל לקבל עצות בגלל הבדלים מהותיים ביעדים, בגלל החשדנות כלפי מינֵי יועצים שאינם מכירים את כל הפרטים, ואפילו בגלל גאווה לאומית. האכזריות המחרידה של טבח ה-7 באוקטובר מקשה עוד יותר על קבלת ייעוץ מבחוץ. לכך נוסף המצב הפוליטי בישראל, עם הקואליציה הרעועה בראשות נתניהו והצרות המשפטיות האישיות שלו.

כל אלה מקצינים את הסיטואציה ומקשים על תכנון אסטרטגי. אבל לשאלה איך מסתיימות מלחמות יש חשיבות עליונה. ואמריקה בהחלט יודעת מה לא לעשות. 

מחיר הכאוס: 4,500 חיילים

המלחמה בעיראק היא מקרה מבחן למה שמתחולל כאשר אומה רבת עוצמה מביאה לשינוי של משטר מבלי לתכנן ומבלי להתכונן לבאות בתום המהלך הצבאי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מתכנני המדיניות האמריקאים בחרו שלא לפתח תוכנית קונקרטית ליום שאחרי המלחמה ממגוון סיבות. חלקם האמינו שאין צורך בתכנון מקיף מכיוון שעיראק לא בהכרח תיכבש, אלא רק תשוחרר, בעזרת התקוממות של תושבים (ושל עיראקים גולים) נגד סדאם. אחרים סברו שקשה מדי לנחש מה יידרש בתקופת השיקום, ולכן עדיף להשאיר את התכנונים לשלב שאחרי תבוסת הכוחות העיראקיים. גישה נוספת גרסה שהממשלה העיראקית והתשתיות המדינתיות יתפקדו במידה מספקת ביום שאחרי, ולכן לא יהיה צורך במאמץ גדול.

כפועל יוצא של ההנחות האלה, מפקדי הצבא האמריקאי מיקדו את מאמציהם בכיבוש בגדאד ובקושי גילו עניין במה שיקרה לאחר מכן. אמנם מחלקת המדינה האמריקאית ניסתה לפצות על חוסר תשומת הלב לתכנון היום שאחרי, והקימה לשם כך את פרויקט "'עתיד עיראק", אבל הממשל של ג'ורג' וו. בוש התעלם ממרבית התובנות שלה, והחליט לתת דווקא למחלקת ההגנה להוביל את בנייתה מחדש של עיראק.

בכאוס שנוצר, המשרד לשיקום ולעניינים הומניטריים, שהופקד תחת מחלקת ההגנה, קרם עור וגידים רק שבועות ספורים לפני שהתחיל לשאת באחריות על חייהם של 25 מיליון עיראקים. עוד לפני שהספיק לתפקד באופן מלא, ממשל בוש כבר סגר אותו והחליף אותו בסוכנות אחרת שהקים, "הרשות הזמנית של הקואליציה".

עם מעט מאוד הכנה למשימה ותוך תיאום מינימלי, השגריר פול ברמר, ראש הרשות, הוציא שתיים מהפקודות הגורליות ביותר במלחמה: פירוק הצבא העיראקי ו"דה־בעת'יפקציה" – טיהור מנגנון המדינה מאנשי מפלגת הבעת'. כתוצאה מהפקודות האלה, מאות אלפי עיראקים הפכו למובטלים כמעט בן לילה ותפקידי ממשל מרכזיים במדינה נמחקו. 

השלכות הכישלון האמריקאי ביצירת תוכנית מעשית ליום שאחרי הסכסוך המזוין היו קשות: התקוממות ממושכת, מלחמת אזרחים אכזרית והרחבת השפעתה של איראן – שמאיימת כעת על ישראל יותר מאשר בעבר. המדינה האסלאמית (דאעש), הארגון שהתלקח מהגחלת של המיליציה השולית א־תווחיד ואל־ג'יהאד, הרגה עשרות אלפי אנשים ברחבי עיראק וסוריה, ועודנה מאיימת על האזור. המיליציות הפרו־איראניות, שהן חלק מהארגון המזוין אל־חשד א־שעבי, כמעט שוות כיום בגודלן לכוחות הממשל העיראקי.

לצורך השגת התוצאות הקטסטרופליות האלה, 4,492 חיילים אמריקאים הקריבו את חייהם וארצות הברית הוציאה יותר מ-2.1 טריליון דולר, לא כולל עלויות עתידיות כמו תשלום הלוואות שנלקחו למימון המלחמה או קצבאות לחיילים משוחררים. אומדן ההרוגים העיראקים משתנה מדיווח לדיווח, בין היתר בגלל הברוטליות של מלחמת האזרחים והכאוס שנוצר בעקבות המלחמה עם המדינה האסלאמית. ההערכות נעות בין 186,000 ל-3.4 מיליון איש ואישה. לכישלון יש תג מחיר עצום בחיי אדם ובדולרים.

חרף ההוכחות הברורות לסכנה שבניהול מלחמה על בסיס האסטרטגיה "עדיף לפעול מאשר לחשוב יותר מדי", חלק מהישראלים מציעים פשוט לעזוב את עזה לאחר השמדת חמאס. הניסיון האמריקאי של 30 השנים האחרונות מוכיח שאסטרטגיה כזאת רק תאפשר לחמאס להתפתח לכדי משהו גרוע אפילו יותר. עד כמה שקשה להעלות זאת על הדעת, מישהו יצטרך למשול, לנהל ולשקם את עזה, ככל הנראה תוך כדי מאבק בהתקוממויות. ישראל ובעלות בריתה צריכות לדון בשאלה מי יעשה את זה וכן על מקורות המימון לכך.

הן צריכות לדבר על זה עוד היום.

לשטח את עזה ופנטזיות אחרות

בדומה לעמיתיהם האמריקאים לפני מלחמת עיראק, המנהיגים הישראלים מתחמקים מהדיון בעתידה של עזה. הם מספרים לעולם מה הם לא מוכנים לעשות – למשל, להחזיר את השליטה ברצועה לרשות הפלסטינית – יותר מאשר על מה שהם כן מתכננים לעשות. האמירה שבכל זאת נשמעת שוב ושוב היא שאחרי המלחמה, ישראל תקבל על עצמה את האחריות הביטחונית הכוללת על עזה. פתרון כזה מעלה את השאלה מי ישלוט פוליטית ברצועה, וגם מבטיח באופן כמעט ודאי התקוממות ממושכת.

מספר פוליטיקאים ישראלים הציעו לכבוש את עזה מחדש או לספח חלקים ממנה במטרה ליצור אזור חיץ ובכך למנוע ממנה לחזור להיות מקלט לטרוריסטים. הם מתעלמים מהעובדה שמהלכים מהסוג הזה כבר נכשלו בעבר בעזה ובלבנון. הצעה קיצונית עוד יותר היתה לשטח את עזה, "מהים עד הגדר, ריקה לחלוטין, למען יזכרו כולם את כל מה שהיה שם". ברור שהאופציה הזאת לא חוקית ולא מעשית, אבל הצעות קש כמוה זוכות לתשומת לב תקשורתית רבה, מכיוון שישראל אינה מציעה שום אסטרטגיה קונקרטית למה שעתיד לקרות לאחר הפסקת הלחימה.

ראש הממשלה נתניהו דורש, בצדק, שרצועת עזה תעבור דה־רדיקליזציה, כפי שנעשה בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הוא מתעלם מהעובדה שארצות הברית החלה לתכנן את הסביבה הפוסט־מלחמתית שנתיים לפני כניעתה של גרמניה.

במובן מסוים, ההכנות האמריקאיות השערורייתיות ליום שאחרי המלחמה בעיראק נראות מפורטות להפליא בהשוואה לדיון שמקיימת ישראל על אודות עזה. תחילה, האמריקאים הציעו באופן גלוי שהרשות הפלסטינית תקבל את השליטה ברצועה. אלא שבישראל ההצעה הזאת כה רגישה מבחינה פוליטית, עד שאחד הגורמים בצוות האמריקאי ציין ש"אף אחד, אפילו לא ארצות הברית, מסוגל לדבר איתם [ישראל] על זה".

לפי הצעות נוספות, מדינה אחרת או כוח בינלאומי ישמשו כמשמר שלום או כממשל זמני עד לחידושה של משילות פלסטינית כלשהי. האפיק הזה הוא איננו יותר מפנטזיה. אפשרות נוספת היא להחריב את עזה ואז לעזוב אותה, אבל גם זאת לא אופציה ריאלית, אלא אם ישראל רוצה להתמודד עם לחץ בינלאומי קשה ועם מתקפות שינסו לשחזר את טבח ה-7 באוקטובר.

כמו במרבית המקרים של קבלת החלטות שבצדן סיכון גבוה במיוחד, הבחירה הנכונה לעד תהיה קשה מנשוא, מורכבת פוליטית, וגם – יש לומר בכנות – רעה. מימושה ידרוש כמויות אדירות של רצון פוליטי, של תמיכה כלכלית ושל סיוע מבעלות ברית ומבעלות ברית על תנאי.

רבים ממרכיבי הפתרון, כמו החזרת הרשות הפלסטינית לרצועה, מחייבים משא ומתן מורכב, וככל שתארך תקופת המעבר בין נפילת חמאס לבין העברת השלטון בעזה לישות לא־ישראלית אחרת, כך יגדל הסיכוי שישובו ויתפתחו בשטח אידאולוגיות רעילות. כדי להשיג ממדינות ערב ומאירופה את ההון הקריטי לשיקום הרצועה, ישראל תיאלץ, ככל הנראה, להתחייב לפתרון שתי המדינות ולפרטנר פלסטיני לגיטימי.

להתנהלות המלחמה, לרבות מספר האזרחים ההרוגים וממדי ההרס, תהיה השפעה על היתכנותן של האפשרויות האלה. לכן חשוב כל כך לקיים את הדיונים בהן כבר עכשיו. אם ישראל לא תגבש תוכניות בקרוב, היא תיגרר בעל כורחה למצב דומה לזה שאליו נקלעה הרשות הזמנית של הקואליציה, בהחלטתה לעשות דה־בעת'יזציה. החלטה שהביאה, כאמור, לפירוקו של הממשל העיראקי ולאנרכיה.

אין ספק שיש הבדלים בין המלחמה האמריקאית בעיראק למלחמה של ישראל בעזה. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הארוך והמר, שצרב בעשרות שנותיו זיכרונות טראומטיים בשני הצדדים, מגביל את חופש התמרון של קובעי המדיניות. זה גם עניין של גאוגרפיה. עיראק נמצאת במרחק חצי עולם מארצות הברית, ולכן לאחר סיום המלחמה, אמריקה לא היתה צריכה להתמודד עם הבלגן שיצרה. זה לוקסוס שאין לישראל, ולכן אמור להיות לה תמריץ עצום להימנע ממסמוס השאלה מה יקרה כשהתותחים יפסיקו לרעום. עיראק היתה מלחמת ברירה של ארצות הברית, ולמרות זאת האמריקאים בזבזו זמן תכנון יקר. ישראל, לעומת זאת, הופתעה ב-7 באוקטובר, לכן הדחיפות לפיתוח תוכניות מעשיות גבוהה יותר.

על אף ההקשרים השונים, העיקרון המנחה המרכזי נותר על כנו. אם בתום הלחימה העצימה לא תיווצר במהירות תוכנית למילוי הוואקום השלטוני בעזה, כוחות הכאוס ישתלטו על הרצועה, בדיוק כפי שקרה בעיראק. הזמן הולך ואוזל.

דרושים פרטנרים

אירועי העתיד יהיו מאתגרים במיוחד, וישראל צריכה להכין את עצמה למאמץ ארוך וקשה. הפוליטיקאים יטענו שניתן לשקם את עזה במהירות ובזול, אבל אמריקה איבדה הרבה יותר חיילים בשנים שלאחר סיום הלחימה העצימה בעיראק, מאשר בזמן הקצר שנדרש להשגת שינוי המשטר. כיבוש עזה באופן חד צדדי – וזה ככל הנראה מה שישראל תיאלץ לעשות, לפחות לזמן מה, לאחר שדחתה חלופות מעשיות אחרות – יצריך, אם ייעשה כהלכה, יותר מ-80,000 חיילים; כך לפי אומדן תכנוני של המכון האמריקאי למחקרי ביטחון (Institute for Defense Analyses) מ-2010.

ישראל צריכה לשאוף לקצֶר את השלב שבו היא פועלת לבדה בעזה. היא חייבת למצוא שותפים מקומיים לגיטימיים ובעלות ברית זרות. גם את זה קל יותר לומר מאשר לעשות. בעיראק, ארצות הברית נאבקה לא מעט עם שני האתגרים הללו. רבות מבעלות בריתה פרשׂו כוחות רק לפרק זמן קצר במשך הסכסוך, וחלק מהכוחות היו לנטל יותר מאשר הביאו תועלת, בשל הגבלות על פעולות מסוימות מצד המדינות שלהן, כגון איסור על יציאה מהאזורים המאובטחים.

אמריקה לא הצליחה לגבש כוחות ביטחון מקומיים שמקובלים על הציבור וגם לא מערכת פוליטית מתפקדת, אבל הפיקה לקחים רבים מכישלונותיה. בדומה לדה־רדיקליזציה, יצירת כוחות צבא ומשטרה מוצלחים היא משימה רב־דורית ומאתגרת מאוד, ולישראל אין יחידות ייעודיות שהוכשרו לסיוע לכוחות ביטחון מקומיים, מה שמקשה עוד יותר על ביצוע המשימה. כדי למקסם את סיכויי ההצלחה נחוץ צוות של יועצים מקצועיים, ועדיף שזה ייעשה במסגרת צה"ל. הדבר יצריך הקמה של יחידות חדשות בזמן מלחמה – משימה מורכבת בפני עצמה.

בנייה מחדש של המערכת הפוליטית בעזה תהיה משימה ארוכה ומסובכת לא פחות. למרות הפיתוי להזרים דם חדש ולמנות גולים לתפקידי הנהגה, צריך לזכור שהשיטה הזאת כשלה באופן מוחלט בעיראק. אסור לחזור על הטעות הזאת בעזה. לאנשים שלא חיו בעזה או בגדה המערבית חסרים שני המרכיבים הדרושים לביצור השלטון: לגיטימציה, והבנה של הפוליטיקה המקומית; במיוחד בהינתן שלל המשברים שעזה צפויה לחוות. סביר להניח, לפיכך, שאנשי הרשות הפלסטינית יקבלו את רוב התפקידים האזרחיים. עם זאת, צריך להביא בחשבון שחלק מהתפקידים גם יימסרו לידיהם של עובדים לשעבר בממשל חמאס.

בעיראק, הרשות הזמנית שגיבשה הקואליציה המערבית החליטה לאסור על מינוי חברי מפלגת הבעת' לתפקידים בממשל, בהתבסס על ההנחה שהדה־בעת'יפיקציה תיצור "מדינה מטוהרת", בדומה לדה־נאציפיקציה אחרי מלחמת העולם השנייה. זאת היתה החלטה הרת אסון, משום שארצות הברית ניסתה להקים מחדש את השירות הציבורי העיראקי בהתבסס על מעט מדי טכנוקרטים שהיו כשירים לשרת בתפקידי מפתח. לאמיתו של דבר, גם הרפרנס ההיסטורי איננו מדויק, שכן בעלות הברית כן החליטו בצר להם להעסיק נאצים לשעבר.

כדי למנוע משבר הומניטרי ברצועה ואת התעצמות הטינה כלפי ישראל, על מאמצי השיקום להתחיל מייד בתום שלב הלחימה העצימה. על פי חלק מההערכות, 70 אחוזים מהמבנים בעזה כבר ניזוקו או נהרסו, נתון גבוה בהרבה מהנזק שרשם כל מבצע אמריקאי בעיראק, אפילו בלחימה האינטנסיבית בפלוג'ה וברמאדי. כדי לענות על הצרכים המיידיים, כדאי לכוחות הישראליים לאמץ תוכניות שכבר הוכיחו עצמן, כגון תשלום פיצויים בגין נזקי רכוש, פציעה ומוות וכן טיפול במקרים הומניטריים דחופים בידי המפקדים בשטח.

אני יודע באופן אישי עד כמה קשה לקבל עצות לגבי תכנון היום שאחרי. בתוך סערת הרגשות שחוללו פיגועי ה-11 בספטמבר, הרבה אמריקאים הגיבו בזעם כאשר צרפת, מבעלות הברית הוותיקות ביותר שלנו, התחננה בפני וושינגטון שלא תפלוש לעיראק, או לכל הפחות שתעשה זאת אחרי תכנון יסודי. במקום להטות אוזן לעצה, האמריקאים ביטלו חופשות בפריז ושלוש קפטריות בבית הנבחרים שינו בתפריט את שמה של מנת הצ'יפס. French Fries – טוגנים צרפתיים, הפכו ל-Freedon Fries – טוגני חירות.

כמעט 25 שנה אחר כך, העצה של בעלת הברית צרפת נראית הגיונית הרבה יותר מהפעולות האמריקאיות. אז אנא מכם, שמעו בעצתם של אזרחיה וחייליה של מדינה שלא התכוננה ליום שאחרי בעיראק ומתמודדות עם ההשלכות עד היום. אתם לא רוצים לחזור על הטעויות שלנו.

תרגום: דפני קסל

על פרנק סובצ'ק

קולונל בדימוס בכוחות המיוחדים. ב-26 שנות שירותו הצבאי השתתף במשימות רבות. הוא ראש החטיבה ללימודי לוחמה בלתי סדירה באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, עמית בכיר במכון לביטחון לאומי וגלובלי באוניברסיטת דרום פלורידה, ומחבר־שותף של שני כרכי צבא ארצות הברית במלחמת עיראק. המאמר פורסם לראשונה באתר War on the Rocks.