Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
אישור תקציב מדינה בכנסת הוא בדרך כלל אירוע משמח, לפחות עבור חברי הקואליציה. מעבר לטקסיות ולנאומים הפומפוזיים על "סדרי עדיפויות" ועל "תוכניות עבודה", תקציב מדינה הוא הדרך של הממשלה להודיע לכולם: "אנחנו כאן לפחות לעוד שנה". אבל בתקציב 2024 המעודכן שאושר החודש אין שום דבר שיכול לגרום למישהו לחייך.
הסיבות לאיפוק מצד הממשלה נראות לכאורה טריוויאליות. מה כבר אפשר להגיד על תקציב של קיצוצים שנועדו למימון מלחמה – שהיא כשלעצמה סיבה מצוינת לאיפוק – רובם ככולם בלב ליבם של השירותים הציבוריים החיוניים ביותר. אין כמעט מערכת ציבורית אזרחית אחת שלא תיאלץ לקצץ בבשר החי. לדוגמה, רק במשרד החינוך יקוצצו כמעט חצי מיליארד שקל והמשמעות היא שבמערכת החינוך, שגם כך מתמודדת עם כיתות צפופות ומחסור אקוטי במורות ובגננות, ילדינו יקבלו פחות שעות חינוך, מפחות מורות ומורים, בכיתות שהולכות ונעשות צפופות יותר ויותר. גורל דומה צפוי גם בבתי החולים, בלשכות הרווחה העירוניות ועם הפקקים בכבישים. בשורה התחתונה, כמעט כל מערכת ציבורית, שגם ככה היתה בתת־ספיקה ב-6 באוקטובר, תהיה במצב נואש אפילו יותר בעתיד הנראה לעין.
הסיבה המוצהרת לקיצוצים האלה היא כמובן הצורך לממן את ההוצאות ההולכות וגדלות של המלחמה – הן הביטחוניות הן האזרחיות – שמוערכות ב-2024 לבדה בכ-70 מיליארד שקל. אולם מעבר לכך, יש פה גם "ניצול הזדמנות" מצד אגף התקציבים במשרד האוצר (ומצד שר האוצר עצמו), למימוש אידאולוגיית "המדינה הרזה", ולפיה יש לשמור שהמגזר הציבורי יהיה קטן ככל הניתן ולהעניק עדיפות לשוק הפרטי היכן שרק אפשר, בהתאם למסורת המדיניוּת הכלכלית שמושלת בישראל זה שני עשורים.
אולם הרעיון הוא איננו לקצץ ותו לא. בשביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' זו גם, ואולי בעיקר, הזדמנות להגדיל את הפער בין הבייס החרד"לי והחרדי לבין שאר הציבור באמצעות תקציבים ייעודיים. סמוטריץ' למד להשתמש בתקציב המדינה כדי לחזק את נאמנותם לממשלה של המגזרים ה"נכונים", על ידי פיצוי ייעודי שמקזז את הפגיעה שהם חווים מהשחיקה בשירותים הציבוריים בישראל. למעשה, הפיצוי הזה כה בוטה עד שאפילו מתוך הקואליציה נשמעת ביקורת על האובססיה של ראש הממשלה ושל שר האוצר להמשיך ולתחזק את הממשלה באמצעות כספים ייעודיים למגזרים הדתי והחרדי בסכום העולה על שלושה מיליארד שקל ב-2024.
כך הולכת ומתבססת הסקטוקרטיה, שממנה מזהיר ההיסטוריון דני גוטוויין בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז הקמת הממשלה הנוכחית. זוהי מדיניות שבה, מצד אחד, מקצצים בשירותים האוניברסליים, ומצד שני, מגדילים את הכספים הקואליציוניים ואת התקציבים הייעודיים האחרים, בהתאם למפתח של נאמנות מגזרית. ככל שמגזר נאמן יותר לממשלה, כך יקבל יותר תקציבים ייחודיים שיעזרו לפצות על הקיצוצים לכלל הציבור, וזה בתורו יגדיל את נאמנותו במעין היזון חוזר. זוהי ממשלה של המגזרים, על ידי המגזרים ובשביל המגזרים.
אז כן, ההתמקדות של האופוזיציה, התקשורת והציבור בקיצוצים ובכספים הקואליציוניים אמנם חשובה ובוודאי מובנת, אבל היא מסתירה את מה שבאמת חסר בתקציב הזה. וזה הדבר שקשור לתחושה המלנכולית שבה פתחנו. זהו תקציב שאין בו ולוּ זיז אחד קטן להיאחז בו, תקציב ללא המצרך החשוב ביותר כרגע. זהו תקציב בלי טיפת תקווה שיכול להיות פה אחרת.
על פניו, המחנה הסוציאל־דמוקרטי מחזיק באלטרנטיבה סדורה – שיקומה של מדינת הרווחה הישראלית – שאינה חלק מהברירה הרעה הזאת שבין סקטוקרטיה בנוסח נתניהו־סמוטריץ' לבין נאו־ליברליזם בנוסח "המדינה הרזה". הבעיה היא שבמצבה הנוכחי של ישראל, סוציאל־דמוקרטיה במובנה המוכר, בדמות מגזר ציבורי גדול, חדלה להיות פתרון מדף שאפשר יהיה פשוט להחיל בו־ברגע שתוקם ממשלה חדשה, ובוודאי לא להציע כאלטרנטיבה כל עוד הממשלה הזו בשלטון. משהו עמוק נסדק בנו ובאמון שלנו בשנה וחצי האחרונות, ובהתאם, כל מדיניות כלכלית־חברתית אלטרנטיבית לזו של הממשלה הנוכחית חייבת להתחיל ממתן מענה למשבר האמון הזה. מדינת הרווחה לבדה פשוט לא תספיק בנסיבות הללו.
הבעיה: שמאל כלכלי הוא לא התשובה לימין המדיני
הדינמיקה הסקטוקרטית שתוארה כאן היא בבחינת Win-win, גם עבור הימין הכלכלי וגם עבור הימין המדיני. תומכי "המדינה הרזה" מקבלים את מבוקשם בעזרת קיצוצים דרמטיים במערכת הציבורית, וסמוטריץ' מצליח לנתב את הקיצוץ כך שיגדיל את הפער בין המגזר שרובו נאמן לממשלה לבין כל השאר. במובן הזה, הקיצוצים בתקציב הנוכחי אינם "באג" שנוצר כתוצאה מהצורך לממן את המלחמה, אלא "פיצ'ר" שמנצל את ההלם שבו אנחנו שרויים כדי לחולל שינויים מבניים שנים קדימה.
כאשר המחנה שדוגל בערכי השוויון והדמוקרטיה הליברלית צריך לחשוב על אלטרנטיבה רעיונית, הפתרון נראה כמעט מתבקש: אם הבטחת המשך התמיכה הציבורית במדיניות הימין הכלכלי והמדיני מחייבת הסדרים כלכליים מסוימים, טבעי להניח שמיטוט ההסדרים הללו יביא לשחיקת התמיכה. ובמילים אחרות, שהתשובה למדיניות הימין הפופוליסטי צריכה להיות יישום של מדיניות שמאל כלכלי על מלא. הטענה הזאת נשמעת סבירה על פניו ולוּ משום שמערכות ציבוריות אוניברסליות, נגישות ואיכותיות יפגעו מעצם פעולתן ברעיון המארגן של הסקטוקרטיה. אלא שלצערנו, אל מול הגישה הזו, האינטואיטיבית כל כך למחנה הסוציאל־דמוקרטי, עומדים שני חסמים שמונעים הלכה למעשה את מימושה.
החסם הראשון הוא שספק גדול אם במצב העניינים הנוכחי של ישראל אפשר פשוט להניח סימטריה בין הסיבה לבין התוצאה. כלומר, גם אם הנאמנות המגזרית למפלגות הקואליציה הנוכחית מתוחזקת על ידי מדיניות סקטוקרטית, אין זה ודאי שביטול הסקטוקרטיה ומעבָר למדינת רווחה אוניברסלית יצמצמו דרמטית את הנאמנות המגזרית למפלגות הקואליציה הנוכחית. הסיבה לכך היא שכּלל האצבע שאנחנו רגילים להפעיל, "זאת הכלכלה, טמבל", איננו בהכרח נכון. למעשה, לא פעם אלה דווקא רכיבי זהות לא־כלכליים, כאלו שאינם ניתנים לרדוקציה למעמד כלכלי, אשר קובעים עבור חלק ניכר מהציבור לאיזו מפלגה להצביע ובאיזו מדיניות לתמוך. הקדימוּת שניתנת לזהוּת תרבותית, אתנית, דתית או אחרת על פני המעמד הכלכלי עולה משורה ארוכה של מחקרים. אורן דניאלי, נעם גדרון, רועי לוי ואחרים כתבו רק לאחרונה מחקר (הנמצא בימים אלה בהליכי שיפוט) שממנו עולה כי ההשתייכות למחנה אידאולוגי זה או אחר נקבעת על פי מאפיינים תרבותיים ולא לפי מעמד כלכלי, וכן, שמרבית האנשים לא מחליטים לאיזו מפלגה להצביע על סמך המצע הכלכלי שלה.
מכאן, שגם אם תקום מחר מדינת רווחה אוניברסלית שתייתר לחלוטין את הצורך במדיניות סקטוקרטית (כי הצרכים של כלל הקבוצות יסופקו), אז גם לפי הצפי האופטימי ביותר לא יחול שינוי מהותי במאפייני ההצבעה. במילים אחרות, יהיה זה תמים לחשוב ששיקום הרפואה הציבורית, התחבורה הציבורית, מערכת החינוך הציבורית או אפילו דיור ציבורי לכל נצרכת ונצרך, יאיינו את התמיכה של ציבור גדול במפלגות הימין המדיני והמשיחי, ובתורו גם את האיום שהן מציבות על הדמוקרטיה הישראלית.
במקרה הטוב, מה שכן ניתן לשאוף אליו, הוא שיקום כה רחב של המערכות הציבוריות והשירותים החברתיים, עד שציבור גדול דיו – מספר מנדטים בודדים, בתרגום לשפה הפוליטית – יפסיק להסתמך על מדיניות הסקטוקרטיה; נכונותו לשלם את המחירים המשמעותיים הכרוכים בהסתמכות עליה (מגורים ביו"ש, כפיפות למערכות חינוך ורווחה מסואבות, ועוד) תצטמצם בהתאם; וזה בתורו יאפשר להעביר מספיק מצביעים מימין למרכז־שמאל כדי לחולל מפץ פוליטי. לדוגמה, הרחבה ניכרת של החינוך הממלכתי־חרדי תאפשר לחתוך את התלות של משפחות רבות בעסקני המפלגות החרדיות, ומעבר לצדק הבסיסי שייעשה כך עם ילדים חרדים, שבבגרותם יוכלו כעת להתפרנס בכבוד ולהשתלב בחברה הישראלית, הדבר אולי גם יגרום להם להצביע בעתיד למנעד רחב יותר של מפלגות, לרבות לא־חרדיות.
ברור עם זאת שזהו חזון שלא קל להגשים, בלשון המעטה. מעבר למורכבות הפוליטית והטכנית, כדי לממש את השאיפות הצודקות לכינונה של מדינת רווחה בהיקף שמעולם לא נראה בישראל, צריך כסף, והרבה, ודומה שאין לכך עיתוי יותר גרוע מאשר הרגע הנוכחי, כאשר מגבלות התקציב הן ההדוקות ביותר שהיו בשני העשורים האחרונים וצפויות להישאר כך גם בשנים הקרובות.
עוד בעיה: חוסר אמון
אבל זה לא חייב להיות כך. ההגבלות על תקציב המדינה כתוצאה ממימון ההוצאות הנובעות מהמלחמה בעזרת גירעון מחד וקיצוץ ההוצאה הציבורית מאידך הן לא גזירת גורל. אפשר היה, לדוגמה, להקטין את הקיצוץ על ידי העלאת מסים משמעותית בהרבה מזו שמציעה הממשלה כיום, בעיקר באמצעות מיסוי על הון, כלומר ליצור חבילה הכוללת מיסוי על הכנסות משכר דירה מהשקל הראשון; העלאת מיסוי על רווחי הון מניירות ערך; ביטול חלק מהפטור על מס רווחי הון מהחיסכון בקרנות השתלמות; וביטול הפטור מדמי ביטוח בריאות על שכר של 45 אלף שקל בחודש ומעלה. חבילה כזאת היתה צפויה להכניס למדינה כארבעה מיליארד שקל בשנה שאפשר היה להקצות להגדלת ההוצאות האזרחיות השונות.
באופן מעט גס, ורק כדי לתת איזשהו קנה מידה, בארבעה מיליארד שקל בשנה אפשר לפתור את כל בעיות התקינה והשכר גם במערכת החינוך וגם במערכת הרווחה, כך שלא יהיו חסרות יותר מורות בבתי הספר או גננות וסייעות בגני הילדים, לא יהיה יותר עומס על עובדות סוציאליות, ועוד ועוד. וזה עוד לפני החלת מס ירושה או מס עזבונות, או מסי עושר אחרים, השנויים יותר במחלוקת.
אבל כל זה לא יקרה. וזה לא יקרה למרות שנכון יותר – גם לשיטת הימין הכלכלי – להעלות מסים כדי לממן את הוצאות המלחמה מאשר לממן אותן בעזרת גירעון. זה לא יקרה כי לאף אחד בממשלה הזו אין את ההון הפוליטי הדרוש כדי להישיר מבט אל הציבור ולבקש ממנו להדק חגורה ולתרום את חלקו, מתוך תקווה שממש עוד מעט כל המאמץ הזה ישתלם ויהיה פה טוב יותר.
הסיבה שלאף אחד בממשלה הזו אין את ההון הפוליטי הדרוש היא כי השנה האחרונה סדקה את האמון בממשלה הזו באופן כה עמוק, עד שאיש לא מאמין שאם עכשיו נתניהו, סמוטריץ' וחבריהם יקבלו לרשותם תוספת של כמה מיליארדי שקלים מכספי משלמי המסים, הם יעשו בהם משהו חיובי. וכאשר במדינה דמוקרטית לממשלה אין את אמון הציבור כדי להעלות מסים, אזי הדרך היחידה שנותרת לה לממן הוצאות עצומות בלתי צפויות היא בעזרת קיצוצי תקציב עמוקים והגדלת הגירעון.
לכן התגובה האינסטינקטיבית של הספֵרה הסוציאל־דמוקרטית – המעדיפה בכל יום נתון הגדלה של הגירעון על פני קיצוצי תקציב – פשוט לא רלוונטית הפעם. אין שום משמעות כרגע לוויכוח הישן־נושן האם עדיף גירעון נמוך והוצאה ממשלתית נמוכה או גירעון מעט גבוה יותר והוצאה ממשלתית גבוהה. ברגע הנוכחי, ייתכן שאפילו עדיף לחברה הישראלית גירעון נמוך שיחייב הוצאה ממשלתית נמוכה, פשוט כדי שלממשלה הזו לא יהיה עוד כסף על מנת לגרום איתו עוד נזק. במובן מסוים, נוכח הממשלה הזו, כולנו היום נאו־ליברלים. וכל עוד היא מכהנת, אי אפשר יהיה לשקם את עטרת מדינת הרווחה האוניברסלית.
זה החסם הגדול השני העומד בפני הגשמת החזון הסוציאל־דמוקרטי: חוסר אמון. כשאין אמון במוסדות המדינה, ממשלה יכולה מקסימום להגדיל את הכנסותיה באמצעות פעולות נקודתיות, כירורגיות, כגון ביטול פטורים ממסים מסוימים או העלאת מסים עקיפים, כפי שמנסה גם הממשלה הנוכחית. אבל כל התיקונים הללו יחדיו אפילו לא מתקרבים לדגדג את התוספת השנתית הנדרשת על מנת לשקם את מדינת הרווחה הישראלית. ובאותה נשימה, פעולות בקנה מידה גדול, אדיר ממדים, מהסוג שישיב את אמון הציבור ברצונה וביכולתה של המדינה לעשות טוב, אינן בקלפים כלל.
במילים אחרות, גם אם נניח שמדיניות סוציאל־דמוקרטית היא הפתרון לאיחוי השסע שמחזיק את הימין המדיני והמשיחי בשלטון, במצב הנוכחי, אותו השסע הוא זה שמלכתחילה מונע פעולה באפיק הזה – תהא הממשלה שתרצה ליישם אותה אשר תהא. זהו מעגל קסמים אכזרי, אבל גם כזה שמגדיר היטב את האתגר המיידי. השבת האמון במדינה, במיוחד בקרב הציבור הגדול שתומך עקרונית במדיניות של שמאל כלכלי אך מוטרד יותר מהאיום על הדמוקרטיה הליברלית, היא האתגר המרכזי ביותר שעומד כיום לפתחו של המחנה הסוציאל־דמוקרטי.
מה הישראלים רוצים
על פניו, האבחנה האחרונה איננה ייחודית לישראל. התמיכה הציבורית במדיניות של חלוקה־מחדש, כלומר במיסוי גבוה בתמורה לשירותים חברתיים נרחבים, הולכת ונשחקת ברבות ממדינות המערב בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא שחלק הולך וגדל מהציבור במדינות הללו מתקשה להמשיך ולתמוך בתשלומי העברה (דמי אבטלה, קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה וכדומה) לקבוצות שנתפסות בידי קבוצת הרוב כמי שלא "מגיע להן", משום שהן אינן תורמות מספיק לחברה, בעיקר באמצעות תעסוקה (במרבית המקרים הכוונה היא למהגרים, או לקבוצות אחרות שנתפסות כבלתי שייכות לקבוצה הכללית).
לא מן הנמנע שגם בישראל חלק מההתנגדות למדינת הרווחה ולמדיניות חלוקה־מחדש נובע מהמניעים האלה. אלא שבישראל, כמו בישראל, הסיפור מעט מורכב יותר. סקר מדד הדמוקרטיה השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על ירידה תלולה ועקבית לאורך השנים (בקרב יהודים) ברמת האמון בממשלה, משיעור של 55 אחוז שהשיבו שהם נותנים בה די אמון או הרבה אמון ב-2003, ל-28 אחוז שהשיבו כך ב-2023.
כאמור, רמת אמון כה נמוכה מצד הציבור היא בעיה קשה בבוֹאה של ממשלה, כל ממשלה, להוציא לפועל מדיניות סוציאל־דמוקרטית. אלא שבסקרים השונים רואים עוד משהו. רואים שהסיבה לחוסר הרצון ההולך וגובר של הציבור לשלם עוד מסים היא לא היעדר סולידריות או היעדר אכפתיות. גם לא רואים בסקרים הללו איזו תמיכה יוצאת דופן במדיניות ימין כלכלי או ב"מדינה הרזה". הסולידריות, האכפתיות והרצון בשירותים ציבוריים רחבים דווקא שרירים וקיימים לכל אורכה ורוחבה של החברה הישראלית, ואלו אפילו גדלים עם העלייה ברמת ההכנסה. חוסר האמון הוא, בפשטות, כלפי יכולתה של הממשלה לעשות מה שצריך.
לדוגמה, מסקר אחר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה שכמעט כל הישראלים, כ-86 אחוז, רוצים לראות יותר שירותים חברתיים (חינוך, רווחה, תחבורה, בריאות ועוד), אבל רק 37 אחוז מאלו שתומכים בהגדלת הוצאות המדינה, גם מוכנים לשלם יותר מסים כדי לממן את ההגדלה הזו. אפשר היה לפטור את הסתירה הזאת לכאורה בטענה לאיזו הטייה אנושית טבעית לרצות לקבל יותר מבלי לשלם יותר. אבל זה לא הסיפור.
כאשר צוללים פנימה אל העמדות של מי שרוצים בהגדלת השירותים אך לא מוכנים לשלם יותר מסים עבורם, מגלים ששלושה מתוך ארבעה פשוט לא מאמינים שתוספת ההכנסה ממסים תגיע ליעדהּ. אבל, כאשר הם נשאלים האם יסכימו לשלם יותר מסים ובלבד שהמס יהיה צבוע, כלומר הייעוד שלו יוגדר מראש מבלי שיצטרך להיכנס בדרך לקופת המדינה, רוב מרשים עונה "כן". זה גם ההסבר לתמיכה הרחבה יחסית – לרבות מצד העיתונות הכלכלית, הימנית ברובה – בהעלאה הנוכחית של מס הבריאות ב-0.15 אחוזים שתוקצה ישירות לשיפור מערך בריאות הנפש הציבורי הקורס. בשורה התחתונה, הישראלים רוצים יותר שירותים ציבוריים, ואפילו מוכנים לשלם יותר מסים עבורם – אבל לא דרך המדינה.
ספירלת חוסר האמון
אז רצון להרחבה משמעותית יש, אבל גם חוסר אמון בגוף שאמור להוציא אותה לפועל. המצב הזה, של היעדר אמון, איננו טריוויאלי והוא מכניס אותנו לספירלה מסוכנת. ראשית, אף אם היתה רוצה, חוסר האמון מונע מלכתחילה מהממשלה לגייס את הציבור למטרות כלכליות־חברתיות; בשלב הבא, הימנעותה מפעולות גדולות בתחום הזה מעמיקה עוד יותר את השבר במערכת; זה בתורו מגדיל את חוסר האמון; וחוזר חלילה. בקצה התהליך, מעבר לנזק הכלכלי הממשי, אורב גם ויתור של חלקים גדלים והולכים בציבור הישראלי על האפשרות של סולידריות, ועל הצורך במערכות ציבוריות איכותיות ושירותים רחבים.
אנחנו צריכים לפיכך לנצל את פרק הזמן שבו אנחנו עדיין רחוקים מספיק מתחתית הספירלה עבור יצירת מהלכים שיחלצו את החברה הישראלית ממלתעותיה. כל ספירלה מטשטשת מעצם טבעה את ההבנה מה הביצה ומה התרנגולת, וכדי להיחלץ ממנה, צריך קודם כל להבין מה גורם לה לנוע. במילים אחרות, כדי להציב אלטרנטיבה ריאלית לברירה הרעה בין סקטוקרטיה לנאו־ליברליזם, צריך קודם כל להבין מה קובע את התשובה המורכבת לשאלה הפשוטה: "עד כמה יש לך אמון במדינה".
בספרות המקצועית מקובלת ההגדרה שאֵמון הציבור במוסדות השלטון – החל מגופים ספציפיים כמו הביטוח הלאומי או המשטרה, ועד לישויות מופשטות כמו הממשלה או המדינה – נקבע על סמך השילוב הסובייקטיבי בין שלושה משתנים. הראשון הוא מקצועיות: האמון ביכולת המדינה לפעול בצורה יעילה ומועילה. כלומר, הידיעה שהפקידות והפקידים והשרות והשרים מגיעים מדי בוקר למשרד במטרה לעשות את החיים שלנו קצת יותר טובים, ללא שיקולים זרים, כאשר לרוב הם אפילו מצליחות ומצליחים בכך.
המשתנה השני הוא הוגנות. הוא בוחן עד כמה המדינה נתפסת כמי שפועלת בצורה הוגנת (גם אם אני לא מסכים או מסכימה עם מדיניות ספציפית), כלומר, שהמדינה אינה מפלה בין אנשים וקבוצות, וגם אם מדיניות ספציפית לכאורה כן מפלה, היא עושה זאת על מנת לקדם הוגנות כללית – לדוגמה, כשהמדינה גובַה יותר מסים ממי שראוי לגבות ממנו ונותנת יותר למי שראוי לתת לו. המשתנה השלישי הוא הזדהות ערכית עם המטרות והמעשים בפועל של מוסדות המדינה, תחת איזו ממשלה שלא תהיה.
הפירוק של מושג "אמון הציבור" לשלושת המשתנים הללו עוזר להסביר באיזה אופן הוויכוח הסטנדרטי בין שמאל כלכלי לימין כלכלי אינו מצליח לתפוס את הסיפור של ישראל בשנה האחרונה.
עד כינונה של הממשלה הנוכחית, חלק מהוויכוח בין ימין ושמאל כלכלי נסב סביב המשתנה הראשון, המקצועיות, וסביב היבטים מסוימים של המשתנה השני, ההוגנות. במקרה של המקצועיות, הוויכוח היה טכני בעיקרו ועסק בשאלה האם המדינה יודעת להפיק תועלת עבור החברה כולה. במסגרת הוויכוח הזה, תומכי המדיניות הסוציאל־דמוקרטית טענו שבתחומים מסוימים, במיוחד בשירותים חיוניים כמו ביטחון, רווחה, בריאות וחינוך, יש למגזר הציבורי מספיק יתרונות מובנים כדי שיקבל עדיפות על פני המגזר הפרטי באספקת המוצרים הציבוריים האלו, גם אם בשוליים הוא פחות יעיל. במקרה של המשתנה השני, אותה מדיניות סוציאל־דמוקרטית גם הניחה עד לא מכבר שהוגנות מחייבת פעילות תקיפה של המדינה לצמצום אי השוויון, ולכן זה הוגן לקחת יותר מהעשירים, גם אם עבדו קשה כדי להרוויח את כספם, ולתת יותר לעניים, גם אם אלה כלל אינם עובדים כרגע.
הממשלה הנוכחית פגעה במכוון בשני המשתנים הראשונים. אפשר לומר, במשיחות מכחול מעט גסות, כי תפיסת מוסדות המדינה כמקצועיים נפגעה בשל חוסר הכשירות של חלקים רבים בממשלה לנהל מדינה מורכבת כמו ישראל – צריך רק להביט בתפקודו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אשר מעבר לדעותיו החשוכות, מפגין חוסר יכולת ניהולית מסמר שיער, כדי להבין זאת. ואילו המשתנה השני, ההוגנות, נפגע על ידי המדיניות הסקטוקרטית שלמעשה פועלת באופן מכוון וחסר תקדים בהיקפו נגד עיקרון זה, בכך שהיא מפלה לטובה את המגזרים הנאמנים בעזרת ג'ובים ותקציבים ייעודיים, במטרה לשמר את השלטון.
אף על פי שהממשלה הזאת הביאה לשיאים חסרי תקדים את חוסר התפקוד הממשלתי, ואף על פי שהורידה את השימוש בכספים קואליציוניים לתהומות חסרי תקדים של חוסר בושה, עם קצת מאמץ ורצון טוב עוד אפשר היה לתחום את ההשפעה השלילית שלה בתוך גדרי שני המשתנים הראשונים, דהיינו בתוך תחום הוויכוח הכלכלי המוכר בין סוציאל־דמוקרטים, שרואים בהופעתה של ממשלה גרועה רק באג, לבין תומכי ימין כלכלי, שרואים בתופעה הזו פיצ'ר של כל ממשלה באשר היא.
אולם זה איננו המצב, וכדי להבין מדוע, יש להביא בחשבון את המשתנה השלישי – הזדהות ערכית. עד לפני כשנה וחצי, המשתנה השלישי מילא תפקיד שולי יחסית בשאלת האמון של הציבור במדינה. לכל אורך ציר הדעות היה ברור שבמדינה דמוקרטית אפשר לא להסכים עם מדיניות הממשלה, אבל אין לכך קשר למידת האמון במוסדות המדינה. בהשאלה, היו חילוקי דעות לגבי הטקטיקה הנכונה שתנצח את המשחק, אבל היתה הסכמה על כללי המשחק. אלא שבשנה האחרונה, המשתנה השלישי החל לתפוס את המקום המרכזי בעיצוב היחס הציבורי לממשלה.
מפרקים מקצועיים
למן הקמתה, הממשלה הזו הקדישה את כל משאביה לניסיון להשתלט על כמה שיותר מוקדי כוח – ממערכת המשפט, דרך המשטרה ורשות החברות הממשלתיות, ועד לכלי תקשורת ביקורתיים – כדי שבשלב הבא, שבו תחלוש עליהם, תוכל לחסל את המחויבות הבסיסית לשוויון בין חלקי החברה הישראלית, ולכונן בין הירדן לים משטר סמכותני של עליונות יהודית, רצוי בעל גוון אורתודוקסי אולטרה־שמרני.
לא רק שסדר היום הזה מתנגש עם העמדות הבסיסיות ביותר של הציבור הדמוקרטי והליברלי בישראל, אלא שהוא גם שם לו למטרה לפגוע בציבור הזה באופן מוצהר – בין אם באמצעות מתן כוח למפעלי ההדתה החרד"ליים של אורית סטרוק המבצעים דה־לגיטימציה ללא־יהודים, ללהט"ב ולכל מי שמחזיק בערכים השונים מהם, ובין אם באמצעות סיאוב המערכות הציבוריות, שמוביל יריב לוין, המגיע עד כדי חשש לפגיעה אנושה ביכולת של מערכת אכיפת החוק ושל שומרי הסף, כולל בתי המשפט והפרקליטות, להגן על זכויות האזרח וחופש הפרט.
למעשה, זהו סדר יום כל כך רדיקלי והרסני, עד שהפגיעה בהזדהות הערכית עם מוסדות המדינה גם צובעת בתורהּ את שני המשתנים הראשונים בתמהיל של חרדה ושל סלידה. היא מפוררת את המקצועיות ואת ההוגנות מבפנים.
כשהממשלה פועלת כדי לקדם את סדר היום הזה היא מעצבת מחדש את הדי־אן־אי של שירות המדינה בדמותה המסואבת משיקולים זרים ומחוסר ענייניות. ושירות מדינה מסואב לא יכול להיחשב מקצועי. למעשה, בהינתן רצונה המוצהר של הממשלה לפגוע בכוונת מכוון במתנגדים לה, המשתנה הראשון, המקצועיות, הופך לחרב פיפיות; התקווה לגביו בנסיבות הללו היא שהממשלה תהיה מקצועית כמה שפחות, מכיוון שהתמקצעות במימוש מטרותיה פירושה פגיעה גדולה יותר, עמוקה יותר, במחנה המתנגד לה. בהתאם, הצלחה בהתמקצעות וביעילות פירושן עלייה ברמת החרדה בקרב אנשי אותו המחנה. עולם הפוך.
הפגיעה שגורר אובדן ההזדהות הערכית במשתנה השני, ההוגנות, גרועה לא פחות. אם האפליה היא חלק מובנה בסקטוקרטיה, הממשלה הנוכחית לוקחת אותה צעד קדימה ומקצה כספים לא רק על מנת לתמרץ את נאמניה, אלא גם כדי לפגוע בכוונת מכוון במתנגדיה. לפגוע היכן שכואב. כזאת למשל היא תוספת התקציב בגובה 25 מיליון שקל שניתנה למינהלת הזהות היהודית בראשות אבי מעוז, שכל שקל בה נועד כדי לכפות הדתה על קהילות שאינן עומדות בסטנדרטים החרד"ליים של מעוז ושות', או חוק הרבנים של הציונות הדתית וש"ס – שבינתיים לפחות הושהה בשל החשש ממחאה ציבורית – שנועד לכפות מינוי ומימון רבני ערים ושכונות המקורבים לממשלה גם על אלו שלא רוצים בכך. ואלה רק דוגמאות קטנות.
הממשלה, בחשבון אחרון, מתגמלת קבוצות מסוימות ומענישה אחרות כפועל יוצא של מיקומן על ציר ההזדהות הערכית. בנסיבות הללו, לא רק שההוגנות נשחקת וחדלה להיות קריטריון להקצאת כספים – חוסר ההוגנות הוא שנעשה לקריטריון. כלומר, הדרישה מהמדינה להתנהל בצורה הוגנת במובן הקלאסי של אי אפליה הוא עתה לא רק קריטריון שצריך לעקוף בעדינות כדי שיהיה אפשר לחלק כספים קואליציוניים, אלא תפיסת עולם שעומדת בניגוד מוחלט לחזון האנטי־ליברלי שהממשלה הזו מעוניינת לממש.
כאשר יש התנגשות כה עוצמתית בין החזון של הממשלה לחזון של אזרחיה, ברור מדוע לממשלה כזו לא צריך לתת יותר כוח לבצע את מדיניותה, ובתוך זה גם אפשר להבין התנגדות לתשלום מסים גבוהים יותר של מי שהמסים הללו יופנו נגדם. אולם יש לכך גם השפעה ארוכת טווח. במידה שהממשלה תצליח במשימתה ותהפוך את ישראל למדינה דתית לא־ליברלית המפלה באופן מובנה ומוצהר מיעוטים ופוגעת בקבוצות שאינן נמנות עם תומכיה, יותר ויותר בני מעמד ביניים ליברלים, חלקם הגדול גם עם נטייה סוציאל־דמוקרטית, יראו בממשלה גרועה עובדה מוגמרת ועלולים לפיכך לתמוך מעתה והלאה במדינה הנאו־ליברלית. שינוי שכזה בהנחות היסוד של רבים מקרב אליטת הנושאים בנטל פירושו מכת מוות לתמיכה של מעמד הביניים הרחב בפרויקט הפוליטי שנקרא סוציאל־דמוקרטיה. וללא תמיכתו של מעמד הביניים, לפרויקט הפוליטי הזה אין סיכוי.
אז מה הלאה?
המסקנה הראשונה והאחרונה היא שאת הממשלה הזו צריך להפיל. בלי אבל ובלי כוכבית. לא ביום שאחרי ולא בכפוף לחזית זו או אחרת. היום. אבל במקביל, צריך להעמיד אלטרנטיבה סוציאל־דמוקרטית ריאלית, כזו שמעזה להתמודד ישירות עם משבר האמון שבתוכו היא מבוססת. התמודדות כזו תגלה שאי אפשר להסתפק בהמשך ההשתעשעות העקרה באידיאה של מדינת הרווחה האוניברסלית כאיזשהו פתרון קסם שיציל אותנו.
ניסוח האלטרנטיבה יצריך גם התבוננות מחדש במאבקים שהמחנה הסוציאל־דמוקרטי ניהל עד כה. לדוגמה, האם עכשיו, אחרי שחווינו את הממשלה הזו, אנחנו עדיין מחויבים לקיצוץ דרמטי בסמכויות אגף התקציבים במשרד האוצר, על מנת להעביר יותר כוח לנבחרות ולנבחרי הציבור? עד כמה נותרנו מחויבים לביטול הכללים הפיסקאליים, שתמיד הציקו לנו כי הם מגבילים את גודלו של תקציב המדינה? מהלך שכזה נראה היום כמעט חסר אחריות, ולוּ משום שאילולא הכוח הרב שצבר אגף התקציבים, ואילולא הכללים המגבילים את גודל תקציב המדינה, הממשלה הזו היתה מקבלת לידיה סכומי כסף עצומים עוד יותר, ובעזרתם היקף הנזק הכלכלי והחברתי שהיתה גורמת היה גדול עשרות מונים. ניסוח האלטרנטיבה מתחיל, אם כן, בהודאה שגם אם תפסנו נכון את התמונה הגדולה, אולי צריך לחשוב מחדש על הפרטים של התיקון הנדרש – תיקון שיצטרך להשיב את התקווה.
חלק גדול מאותם פרטים קטנים נמצא בפעולות היומיומיות של הממשלה ובמשרדיה. מכיוון שתקציב מדינה הוא למעשה תוכנית העבודה של הממשלה, אז הוא גם האפיק המרכזי לתיקון שכזה. ואם היעד הדחוף ביותר של המדיניות הסוציאל־דמוקרטית הוא השבת האמון של החברה הישראלית ביכולתה לחזור ולעשות דברים גדולים, וביכולתם של מוסדות המדינה להוביל אותנו לשם, אז תקציב המדינה צריך לשקף בדיוק את זה: לתאר לנו את היעד, לכוון אותנו אליו ולהמשיך ולפרוט את הצעדים הנדרשים עד שנשיג אותו.
התייחסות אל שלושת המרכיבים שקובעים את רמת האמון יכולה לעזור לתת כיוון. במקרה של תפיסת מקצועיות מוסדות המדינה, מעבר למובן מאליו של הפסקת סיאוב המערכות הציבוריות, לאלטרנטיבה סוציאל־דמוקרטית לא חסרות הצעות איך מגזר ציבורי גדול יכול להשפיע לטובה על החברה הישראלית. אבל כדי לענות על משבר האמון, השיפור צריך להיות דרמטי וצריך שיורגש לא רק בקרב המשפחות שנמצאות בתחתית פירמידת ההכנסות, אלא גם בקרב אלו שבטעות קוראים להן מעמד ביניים־גבוה וממוקמות בעשירונים 8 ו-9. בניסוח יותר בוטה, העדיפות בהרחבת השירותים הציבוריים צריכה להיות אוניברסלית מספיק כדי שתסייע גם למשפחות של מי שמשלמים הרבה מסים ונושאים בנטל. לדוגמה, המחסור האקוטי בעובדות ובעובדים בשירותים ציבוריים – בהוראה, רווחה, מקצועות הבריאות, מקצועות פרא־רפואיים ועוד – צריך להיפתר על ידי תוספות שכר ותקינה לא רק בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, אלא גם במודיעין, ראשון לציון, כפר סבא ורמת אביב. זהו לא רק פתרון נכון מקצועית, אלא גם פוליטית, משום שמשפחות מעמד הביניים שנמנות עם הימין המתון הן הסיכוי המשמעותי היחיד של המחנה הדמוקרטי־ליברלי לחרוג מהבייס המוכר.
כיצד לייצר הוגנות סוציאל־דמוקרטית? ביטול מדיניות הסקטוקרטיה היא כשלעצמה כבר צעד חשוב בדרך לשם, אבל זה לא מספיק. האתגר הגדול של מדיניות סוציאל־דמוקרטית בהקשר תפיסת ההוגנות הוא יצירת התחושה שהמסים נגבים ממי שראוי לגבות ממנו ומושקעים במי שראוי להשקיע בו. זו סוגייה לא פשוטה, ולא רק בישראל. השמאל הכלכלי בכל המדינות המפותחות נאלץ להתמודד איתה. שוב ושוב, הבחירה של מפלגות שמאל כלכלי היתה לבצע רפורמה במדינת הרווחה כדי להגביר את תחושת ההוגנות – לדוגמה, על ידי יצירת מבחני הכנסה לצורך קבלת קצבאות כדי לוודא שמי שמקבל תמיכה ממשלתית מספיק עני כדי ש"יגיע לו". אולם בחלק גדול מהמקרים הללו תחושת ההוגנות נותרה מאותגרת גם אחרי הרפורמה, כשבדרך הפסיד השמאל הכלכלי את האינטגריטי שלו, את הבסיס הרעיוני האיתן שלו, ובמקרים רבים גם את השלטון.
צעד אחד שיכול לחזק את תחושת ההוגנות – לכל הפחות בשנים הקרובות עד שהאמון במוסדות המדינה יעלה – וכיום נחשב לטאבו בקרב הגרעין הקשה של תומכי הסוציאל־דמוקרטיה הוא הגדלת השימוש במסים הצבועים שהציבור כן מוכן לשלם. אפילו ביטול פטור ממס רווחֵי הון על קרנות ההשתלמות – צעד רגיש במיוחד עבור מעמד הביניים, אף שבפועל הנהנה העיקרי ממנו הוא העשירון העליון – יכול לעבור, ובלבד שההכנסה תנותב ישירות ליעד חברתי ידוע מראש (ככלל, מקור חלק גדול ממתוספת המסים שייגבו ב"סדר החדש" צריך להיות ההון ורווחיו, ולא הכנסות מעבודה או מצריכה שוטפת).
אבל האמת היא שהפתרון אינו רק כלכלי אלא כללי. אי אפשר לדבר על שיפור תחושת ההוגנות בלי להתייחס למכלול האספקטים של הוגנות בנשיאה בנטל. או במלים אחרות, בדרישה חד־משמעית להרחבת ההשתתפות של החברה החרדית, בין אם בשירות צבאי או לאומי ובין אם ביציאה לעבודה.
ומה לגבי המשתנה של ההזדהות הערכית? הדרך הטובה ביותר להחזיר את ההזדהות הערכית של הציבור עם מוסדות המדינה היא להיות, פשוט, מקצועיים והוגנים. כך, הגירעון במשתנה השלישי ילך ויצטמצם מאליו. אבל מעבר לזה, התמודדות ישירה עם הצורך להגביר את ההזדהות הערכית של הציבור עם המדינה ועם מוסדותיה, יכולה להוליד פתרונות סוציאל־דמוקרטיים שגם יעזרו להוציא אותנו מתוך ספירלת חוסר האמון שאנחנו שקועים בתוכה.
מתן תקווה, איחוי שסעים והזדהות ערכית עם מוסדות המדינה יכולים להניע ספירלה חיובית. תסייע לכך מאוד, במידה קריטית ממש, "כלכלת משימה": ייזום פרויקטים ענקיים שנחיצותם מוסכמת על חלק הארי של הציבור, ושתכנונם והוצאתם לפועל יכולים להיעשות רק על ידי גוף גדול, עתיר משאבים ולא מוכוון רווח מיידי כמו המדינה. ומשימות מעין אלה יש כיום יותר מאי פעם: לא רק שיקום הדרום והצפון מנזקי המלחמה, אלא גם התמודדות עם השינוי שעובר עולם העבודה, אשר מצד אחד כבר אינו מבטיח ביטחון תעסוקתי, אך מן הצד השני אינו מאפשר יותר פנאי וזמן משפחה, עבור בבנייה מאסיבית של דיור בר־השגה באזורי הביקוש, ועד להתמודדות עם ההשלכות הקשות הצפויות ממשבר האקלים. כל אלו הן סוגיות שמטרידות את מעמד הביניים הרחב, ושבנוגע להן לסוציאל־דמוקרטיה, שמבינה את חשיבות "המדינה הגדולה", יש יתרון מובנה בפיתוח תשובות ריאליות.
מהביניים והחוצה, לא רק מלמטה למעלה
אחת מתגובות הנגד החריפות שנרשמו בימי ניסיון ההפיכה המשטרית למהלכיה החד־צדדיים של הסקטוקרטיה, היתה התפוצצותו של רעיון ביזור הסמכויות מידי המדינה לידי הרשויות המקומיות, או קהילות משנה אחרות. בצורתו הרדיקלית, ביזור שכזה משאיר לשלטון המרכזי להתעסק בעיקר בנושאי חוץ וביטחון, בעוד שחיי היום־יום – החל בתוכן הלימוד בבתי הספר, דרך אופי שירותי דת והפרהסיה הציבורית ועד למיסוי – נקבעים על ידי הרשות המקומית או האזורית.
מה שעד לא מכבר היה רעיון שולי, שגרסתו הרדיקלית קודמה בעיקר על ידי קבוצות כמו פורום קהלת – במקרה שלהם, כחלק מאידאולוגיה נאו־ליברלית שרואה במוסדות המדינה כבלים המגבילים את חופש הפרט – התחיל לצבור תמיכה גם בקרב הציבור הכללי. עוד ועוד אנשים מקרב מהציבור הליברלי החלו לראות בביזור פתרון שהוא בבחינת הרע במיעוטו, במסגרת הניסיון להבטיח מידה של אוטונומיה שתגן על אורחות חייהם ממוסדות המדינה המקצינים ונהיים אנטי־ליברליים עד כדי אובדן אמון. מתוך עמדה כואבת זו קמו הנהגות הורים מקומיות שרצו, ועדיין רוצות, להשפיע על תכני הלימוד וההעשרה בבתי הספר של ילדיהן; והולכים ונפוצים רעיונות מרחיקי לכת בנוסח "הפורום החילוני", ביניהם חלוקה למחוזות פדרטיביים.
דרישת הביזור מהווה אתגר רעיוני משמעותי למחנה הסוציאל־דמוקרטי. מצד אחד, האיום האנטי־ליברלי הולך וגובר בשנים האחרונות, בין השאר בשל שינויים דמוגרפיים, והצורך של המעמד הליברלי להגן על אורח חייו הולך ומתחדד. מצד שני, עמדה סוציאל־דמוקרטית מתקשה לאמץ קריאות לביזור במובנו הפשוט שמעביר יותר סמכות ואחריות לשלטון המקומי. אחרי הכל, לצד יתרונות הביזור הברורים והמפתים – בעיקר, הומוגניוּת יחסית בעמדות, באינטרסים ובאורחות החיים, המשטחת מעצם טבעה מחלוקות – נקודת מבט סוציאל־דמוקרטית תאתר בהן סכנה בדמות גידול עצום באי השוויון בין רשויות חזקות לרשויות חלשות, בין מי שיוכלו להשקיע במערכת החינוך המקומית ובפיתוח כלכלי ובין מי שלא.
לחילופין, נקודת מבט ליברלית תזהה במהלך כזה את הותרתן מאחור של קבוצות הזקוקות למטריית ההגנה מאפליה – בין אם אלו נשים בערים חרדיות או להטב"קים בערים ערביות. עולות מכך שאלות־המשך לא פשוטות על אודות מידת האחריות שעל המחזיקים בעמדות אוניברסליות לגלות כלפי כלל האוכלוסייה, ותשובות עליהן מצריכות מחשבה וזמן.
נאמר רק, כי בעוד שאין לשאלות הללו תשובות פשוטות או פתרונות מדף, יש בעצם הניסיון לנסחם משום קריאה למחנה הסוציאל־דמוקרטי להסתכל במראה ולקבל את העובדה שהוא אינו יכול להתמיד בהנחה שמה שהיה הוא שיהיה. שינוי הפנים של החברה הישראלית אולי לא מחייב את זניחת העקרונות שמנחים אותנו, אבל כן מחייב את בחינת התרגום של העקרונות הללו למדיניות.
לכן, אל מול הסקטוקרטיה המסואבת של נתניהו וסמוטריץ' אפשר וצריך להקים אלטרנטיבה סוציאל־דמוקרטית שעונה לדאגותיו של מעמד הביניים הליברלי. אל מול הגרסה הקיצונית, המוכרת לעייפה, של הנאו־ליברליזם, הטוענת כי השפע מחלחל מטה מהקצה העליון של פירמידת ההכנסות, אנחנו יכולים וצריכים להעמיד אלטרנטיבה ברורה שממחישה מדוע צמיחה יציבה ובת־קיימא אפשרית אם ורק אם נרים את פירמידת ההכנסות לא רק מלמטה למעלה אלא קודם כל מהאמצע אל כל השאר. במילים אחרות, במקרה של ישראל של 2024, המאבק לכינון מדינת הרווחה הוא לא שלב הכרחי בדרך אל קיומה של דמוקרטיה ליברלית, אלא שהמאבק על קיומה של דמוקרטיה ליברלית הוא תנאי הכרחי לאפשרות של כינון מדינת הרווחה.
על ד"ר מיקי פלד
חוקר בקרן ברל כצנלסון.
