אם תקלידו את שמה של מרגרט תאצ'ר בגוגל, תגיעו עד מהרה לאתר "?Is Thatcher Dead Yet". מכיוון שתאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מתה ב-2013, כניסה לאתר תציג בפניכם את המלה YES בפונט שתופס כולו את המסך, ומרמז על שמחתם הכנה והאמיתית של מקימי האתר מעובדה זו. מה היה בה, ב"אשת הברזל", שמשך כל כך הרבה אש ושנאה מצדה האחד של המפה הפוליטית, ועורר הערכה והערצה מצדה השני?

תאצ'ר, שהיתה ראש ממשלת בריטניה במשך שתי כהונות וחצי – בין השנים 1990-1979, נודעה במדיניות הנוקשה והימנית מאוד שקידמה. זו באה לידי ביטוי במישור המדיני – במלחמת פוקלנד שהובילה ובעמדתה הנצית נגד ברית המועצות – ובמישור הכלכלי, שבו הובילה מדיניות ניאו-ליברלית של הפרטות מסיביות, מלחמה באיגודי עובדים, הורדת מסיבית של מסים ורגולציות, ועוד. די לציין כי עושרו של העשירון התחתון בבריטניה עלה ב-4.6% בתקופת כהונתה, בעוד זה של העשירון העליון עלה בכמעט 50%.

הכינוי "אשת הברזל", ניתן לה ככינוי גנאי על ידי העיתון הסובייטי "הכוכב האדום" ב-1976, לאחר נאום שבו תקפה את ברית המועצות. במה שפרוגרסיבים במאה ה-21 מכנים "ריקליימינג", היא אימצה את הכינוי כסמל לחוזק וליכולת העמידה שלה. דימוייה כאשת ברזל התחזק מאוד לאחר שביתת הכורים הגדולה, שנמשכה כמעט שנה – בין 1984-1985. הכורים, שהחזיקו בכוח גדול במיוחד לנוכח שליטתם באספקת האנרגיה והחשמל של המדינה, ביקשו לשפר את תנאיהם ולשמור על כוחם, שהושג על ידי איגודי העובדים החזקים והמבוססים שלהם בשנים ארוכות של מאבקים. השביתה הסתיימה בהפסד נטול הישגים של הכורים  ובניצחון גדול לתאצ'ר ולעמדתה הבלתי מתפשרת. תוצאות המאבק בין הכורים לתאצ'ר סימלו את תחילת קריסתם של איגודי העובדים ואובדן הכוח שבו אחזו מאז כוננה מדינת הרווחה הבריטית על ידי שלטון הלייבור לאחר מלחמת העולם השנייה.

הספר "אשת הברזל", שיצא לאחרונה בהוצאת שיבולת, מנסה להשיב על השאלה מה היה בתאצ'ר שעורר רגשות חזקים כל כך והפוכים כל כך. הוא יצא במקור באנגלית ב-2013 ונכתב על ידי רובין האריס, שהיה כותב הנאומים של תאצ'ר, יועצה הקרוב ואחד וממעריציה. אפשר להניח כי חוסר האובייקטיביות המוצהר של הספר ואהדתו של הכותב למושאה הם מה שעומד בבסיס הבחירה של הוצאת שיבולת לתרגם את הביוגרפיה הזאת דווקא, אף שנכתבו לא מעט ביוגרפיות נוספות על תאצ'ר. ההוצאה – מיזם משותף של הוצאת סלע מאיר וקרן תקווה – מצהירה על עצמה כמי שנושאת "את נס המהפכה הזו, מהפכת הרעיונות, על ידי הנגשה של מיטב הספרות העיונית השמרנית והימנית מהעולם לקורא הישראלי". תאצ'ר מתאימה לשיבולת, על פניו, כמו כפפה ליד.

ובכל זאת, נראה כי במקרה הזה מתגלה סתירה בין מילוי מטרתה האידיאולוגית של שיבולת ובין הנגשת דמותה של תאצ'ר לקורא הישראלי. ספרו של האריס סובל מעיסוק מרובה מדי באישים, מקרים ופעולות שוליים למדי, שמקשים על הקורא שאינו שולט בקורותיה של תאצ'ר ומעשיה או בקורותיה של הממלכה המאוחדת לראות את התמונה הגדולה. 

בשל המגרעות האלה, אני מתקשה לראות את הקורא הישראלי הממוצע, אפילו זה של ספרי העיון, צולח את 536 עמודיו של הספר עב הכרס הזה. ובכל זאת, ובהתחשב בכך שזו הביוגרפיה היחידה על תאצ'ר שיצאה עד כה בעברית, הספר בהחלט מספק עבור הקורא העברי המתעניין בקורותיה, בעמדותיה ובפועלה, ששינה את כיוון דרכה של בריטניה, ובמובנים רבים את זה של העולם המערבי כולו. 

מי גידל את אשת הברזל

כאמור, הוצאת שיבולת היא מיזם משותף לקרן תקווה ולהוצאת סלע מאיר, שניים מהגופים האינטלקטואליים המובילים בימין הישראלי החדש. על מטרותיה של ההוצאה אפשר ללמוד מהגדרה העצמית המצויה באתר שלה: "השיח הציבורי הישראלי הוא המקום בו ייקבע גורלנו. הרעיונות שיהדהדו בו ישרטטו לאמנים, הפוליטיקאים, הגנרלים והיזמים שלנו את גבולות האפשרי, הצודק והמתבקש, ויקבעו את דמותנו וגורלנו". נוסף על ההוצאה, קרן תקווה מממנת עוד מגוון רחב של פרויקטים וארגונים העוסקים בהפצת רעיונות, חינוך וכתיבה פוליטיים, פרסום ניירות מדיניות וקידום מדיניות.

קורות חייה של תאצ'ר, כפי שהם מפורטים בספר, מלמדים עד כמה פעולה אינטלקטואלית-פוליטית כמו זו שעושים הגופים הללו עשויה להיות אפקטיבית. מרגרט רוברטס הצעירה (שם נעוריה של תאצ'ר) לא היתה יציר כפיהם של יועצי תקשורת ממולחים ומשרדי פרסום מתקתקים, ולא גיבשה את עמדותיה על סמך סקרי עומק וקבוצות מיקוד. היא חונכה בחינוך השמרני שהנחיל לה אביה, והיתה לה תפיסה אידיאולוגית אינטואיטיבית וחזקה עוד לפני שנכנסה לזירה הפוליטית. ובכל זאת, את עמדותיה החדות והמנומקות ואת שינויי המדיניות הדרמטיים שביקשה והצליחה לקדם היא חייבת, במובנים רבים, למכוני מחקר פוליטיים שמרניים ולאישים שניהלו אותם.

אחד מהגופים שליוו את תאצ'ר בקריירה הפוליטית שלה, "חנכו" אותה אל תוך העולם האידיאולוגי השמרני-ליברלי וניסחו חלק מהרעיונות שקידמה היה "המוסד לעניינים כלכליים" (Institute of Economic Affairs), שהוקם ב-1955 על ידי סר אנטוני פישר, מיליונר בריטי שעשה את הונו מהקמת כלובי הסוללה לתרנגולות הראשונים בממלכה. פישר קרא את הספר "הדרך לשעבוד" מאת פרידריך האייק, אחד מאנשי האסכולה האוסטרית (האולטרה-ימנית-כלכלית) הבולטים ביותר, הושפע ממנו עמוקות וביקש לפגוש את המחבר. בפגישתם סיפר לו פישר על רצונו להיות פוליטיקאי כדי לקדם מדיניות של "שוק חופשי". האייק הניא אותו מכך, ושיכנע אותו שהקמת מכון חשיבה (Think Tank) שיקדם את הרעיונות הללו היא דרך טובה יותר להשפיע.

בביוגרפיה מתואר התהליך שעברה תאצ'ר כשהיתה שרת צללים באופוזיציה הבריטית, 11 שנים לפני שנהפכה לראש הממשלה. בתמיכת המכון של פישר נהפכו האינסטינקטים הפוליטיים שלה לאידיאולוגיה מנוסחת: "היא ראתה במורת רוח התערבות של המדינה בכלכלה. היא נהנתה… לעסוק בפירוק מדיניות הקצבאות של הממשלה. היא תיעבה מעומק לבה את ההלאמה. היא אפילו החלה להציב חלק מהגישות האלה בהקשר אינטלקטואלי בהיר יותר, באמצעות הקשרים שיצרה עם קבוצת חשיבה הנוטה לשוק החופשי שנקראה המוסד לעניינים כלכליים". 

לתאצ'ר, כך נכתב, היה באותה העת "הרבה מה ללמוד על ההשקפה החלופית של השוק החופשי והפילוסופיה מאחוריה… אך היא כבר החלה בגיבוש דעותיה". בנאום שנשאה בוועידת המפלגה השמרנית ב-1968, היא קבעה כי "אנחנו מפריזים כעת בהדגשת השליטה בהכנסות במידה כזו, שאנו מתעלמים כמעט מהתפקיד החיוני של הממשלה, שהוא השליטה בהיצע הכסף ובניהול הביקוש". בכך נתנה ביטוי לראשונה לכלכלה המוניטריסטית מבית מדרשו של מילטון פרידמן, שאותה למדה מהמוסד לעניינים כלכליים שעסק בהפצת משנתו.

מכון מדיניות נוסף שהשפיע על תאצ'ר היה המרכז ללימודי מדיניות (Centre for Policy Studies), שהוקם ב-1974 על ידי קית ג'וזף, יהודי בריטי שמרן ועמיתה של תאצ'ר למפלגה. מיד לאחר הקמתו, מספר האריס, היה המרכז "בשיא חשיבותו. האנשים שהתכנסו ברחוב וילפרד היו יוזמיהן ומתאמיהן של התוכניות שנועדו לשמש את תאצ'ר לשינוי גורלה של בריטניה, והם ידעו זאת". ג'וזף עצמו נשא במרכז הרצאה מפורסמת שכותרתה "אין די במוניטריזם", ובה הנגיד בין מגזרים שהוא כינה "מייצרי עושר", כמו המגזר הפרטי, ובין "גוזלי עושר", כמו המגזר הציבורי. עוד טען כי אין די בשינוי במדיניות המוניטרית ויש צורך בקיצוץ במסים ובשירותים הציבוריים. תאצ'ר עצמה הגדירה את ההרצאה כ"אחת ההרצאות המעטות שהשפיעו בצורה דרמטית על דרך החשיבה הפוליטית של דור שלם".

המרכז של ג'וזף השפיע על תאצ'ר גם כשכבר היתה לראשת הממשלה. ב-1981, לדוגמה, הביא מנכ"ל המרכז, אלפרד שרמן, את הכלכלן השווייצי יורג ניהאנס לבריטניה כדי שיכתוב דו"ח המנתח את פעילות הממשלה. תאצ'ר קראה את הדו"ח בעיון. תקציב המדינה באותה שנה כלל קיצוץ משמעותי בגירעון התקציבי במטרה להוריד את שיעור הריבית. זה קרה בעקבות הדו"ח. דו"חות נוספים של המרכז נהפכו למדיניות בימי תאצ'ר, בעיקר אלה שעודדו הפרטה של תחומים שונים שהיו עד אז בידי הממשלה. 

תאצ'ר לא היתה, כמובן, הפוליטיקאית הראשונה וגם לא האחרונה שהושפעה ממכוני מחקר ומחשבה, ודאי לא בבריטניה שבה קיימת מסורת של מכונים משפיעים וחזקים, חלקם פנים-מפלגתיים. ובכל זאת, מעניין ומעורר מחשבה להבין כמה רבה היתה השפעתם של אלה על תאצ'ר, מהמנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה-20 ומי ששם משפחתה משמש עד היום לתיאור זרם פוליטי אידיאולוגי ימני-שמרני.

שמרנות?

עניין נוסף שעולה באופן מובהק בספר ומעמיד באור מעניין את עשייתה של תאצ'ר וגם את פועלו של הימין בישראל הוא מידת שמרנותה. לכאורה, תאצ'ר מסמלת את האידיאה השמרנית בהתגלמותה: אשה בעלת ערכי משפחה מובהקים, נוצרייה טובה, מתנגדת חריפה לסוציאליזם ותומכת בחיזוק הקהילות ובמדינה רזה. 

את הגדרתה של השמרנות בת ימינו אפשר לחלק לשתיים – גישה ואידיאולוגיה. הגישה הכללית היא אהדה למסורת קיימת וחשדנות וזהירות כלפי שינויים ומהפכות. אדמונד ברק, הפילוסוף והמדינאי אירי שנחשב לאחד מגדולי ההוגים השמרנים בכל הזמנים, קבע כי כל אדם נדרש "לזהירות עד בלי די בטרם ירהיב עוז בנפשו להרוס בניין, אשר במשך דורות מילא פחות או יותר את צרכיה המשותפים של חברה, או לשוב ולבנותו, בלי שיהיו לנגד עיניו דגמים ודפוסים שתועלתם בדוקה". האידיאולוגיה הספציפית של השמרנות, כפי שהתעצבה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20 בבריטניה ובארצות הברית, כוללת בין השאר תמיכה ב"שוק חופשי", התנגדות ל"מדינה הרחבה", תמיכה ב"ערכי משפחה" ולאומיות מודגשת. ישנו כמובן קשר בין הגישה לאידיאולוגיה הספציפית, אך אין הוא הכרחי, ודאי שלא באופן המוחלט שבו הוא מוכר כיום.

תאצ'ר לא היתה שמרנית בגישתה לשינויים ומהפכות. בשנות שלטונה היא ביצעה בבריטניה שינויים דרמטיים. היא פנתה בחדות מהקונסנזוס הכלכלי ששרר בבריטניה מאז שנות ה-40 של המאה שעברה וביטא תמיכה במדינת רווחה רחבה. תאצ'ר הורידה את מס ההכנסה ואת המס על רווחי הון בעשרות אחוזים, הפריטה באינטנסיביות חברות ממשלתיות וענפי משק שלמים, ריסקה את כוחם של איגודי העובדים, שינתה מן היסוד את מבנה מערכת המס בשלטון המקומי ואת מבנה השליטה בחלקו, ועוד. גם מי שתומך בצעדים האלה על תוצאותיהם החמורות, יתקשה שלא להודות שאין בהם אהדה למסורת הלאומית, חשדנות כלפי שינויים וזהירות בקביעת מדיניות ציבורית. 

גם בצד האידיאולוגי חרגה תאצ'ר במידה רבה מהאידיאולוגיה השמרנית הבריטית בת ימיה. אנחנו רגילים היום לזיהוי כמעט מוחלט בין עמדות שמרניות ובין עמדות כלכליות שהן על גבול הליברטריאניות וה"לֵסֵה-פֵר", אבל לא כך היה תמיד. האייק, שכבר הוזכר כאן, כתב מאמר שכותרתו  "מדוע אינני שמרן" וטען ששמרנים בדרך כלל מתפשרים עם הסוציאליזם, איין ראנד בזה לשמרנות וניאו-שמרנים כמו אירווינג קריסטול התנגדו התנגדות עזה לקפיטליזם קיצוני.

הקישור הציבורי-פוליטי בין שמרנות לליברליזם כלכלי נעשה במידה רבה על ידי תאצ'ר בבריטניה ועל ידי רונלד רייגן (שיחסיו החמים איתה מתוארים באריכות בספר) בארצות הברית, והם שניים מהאחראים הראשיים לקישור הכמעט מובן מאליו בימינו בין שמרנות לקפיטליזם. תאצ'ר גם דחפה ללאומיות עזה, על גבול הלאומנות, ובכך תרמה ליצירת הצמד המוכר כל כך בישראל של ימינו של לאומנות שבאה יד ביד עם ליברליזם כלכלי.

זו ה"שמרנות" שאימץ הימין החדש בישראל ואותה מקדמים כיום גופים רבים ובראשם קרן תקווה. זו "שמרנות" שאין לה דבר עם מתינות ועם שמירה על האתוס הלאומי הציוני הסולידרי, שעושה הכל כדי להחריב את המוסדות שנבנו ובנו את המדינה, שעוסקת כל הזמן במלחמות ומהפכות רעיוניות ושמקדמת ניאו-ליברליזם קיצוני המתובל בלאומנות. תאצ'ר אינה אשמה במופעיה של הגרסה הנוכחית המקומית של השמרנות, שלקחה את התאצ'ריזם כמה צעדים קדימה, אך אין ספק כי תפיסתה משמשת רוח מתחת לכנפיה של הגרסה הזאת. 

מעבר לצעדים שנקטה הממשלה הבריטית בראשותה והוזכרו כאן, הישגה המשמעותי ביותר של תאצ'ר בתחום המדיניות היה השלטתו של סטטוס קוו חדש. לא עוד הסכמה חוצת מפלגות סביב מדינת רווחה חזקה אלא מוסכמה ניאו-ליברלית, שה"ניו לייבור" בראשות טוני בלייר קיבלו את עקרונותיה. השילוב בין שינוי כיוון זה, שאליו התלוו גם עלייה משמעותית באבטלה, הזנחת אזורי פריפריה ועלייה משמעותית באי-שוויון, ובין תדמית נוקשה וחסרת רגישות חברתית במיוחד ("האם המחירים החברתיים היו גבוהים מהרווחים הכלכליים? בלבה של תאצ'ר עצמה לא קיננו ספקות כאלה", כותב האריס) הם שהובילו לסלידה העזה ממנה בשמאל הבריטי, שנמשכת עד היום.

בהקדמה לספר, שנכתבה על ידי מי שרואה עצמה כאחת מיורשותיה של תאצ'ר, חברת הכנסת איילת שקד, היא מצטטת שורה מ"בין כוכבים אתה אולי צודק", שיר של יהודה עמיחי: "כשם שהזמן איננו בתוך השעונים / כך האהבה איננה בתוך הגופים". הציטוט נועד להדגים את המחשבה המוטעית שהזזת השעון תשנה את הזמן עצמו, וכמוה גם המחשבה שתיקוני חקיקה וחלוקת עושר ישפרו את הכלכלה. אנחנו מצויים כעת בעיצומו של משבר עולמי מסדר גודל חדש, שרק יגדיל את היקפי האי-שוויון העצומים שצמחו בעולם גם כתוצאה מהתאצ'ריזם (לתאצ'ר, על פי הספר, "לא היה זמן לשטויות כאלה [אי-שוויון]"). כשהוא יסתיים, תהיה לפנינו דרך ארוכה לשיקום הנזק שגרמו למדינה ולשירות הציבורי העמדות הניאו-ליברליות שפוליטיקאים כמו תאצ'ר הנחילו ופוליטיקאים כמו שקד מתעקשים להמשיך ולאחוז בהן. בעת הזאת, מתאימה הרבה יותר לציטוט דווקא שורה אחרת מאותו השיר של עמיחי: "הדיבור התעייף, הבכי רענן".

אשת הברזל: סיפור חייה של מרגרט תאצ'ר | רובין האריס