המונח "חירום" מזוהה בישראל בעיקר עם משברי חירום ביטחוניים. לעובדה זו, שרוב האזרחים הישראלים מבינים באופן אינטואיטיבי, יש השלכות רבות על הדרך שבה המדינה מתמודדת עם מצבי חירום מאז ומתמיד. מגפת הקורונה, מצב חירום כלל-עולמי שלא פסח על ישראל, איתגרה את מדיניות ההתמודדות הישראלית במגוון דרכים, אך נראה שאחת מהן נסתרת מן העין. 

לזיהוי ההיסטורי הישראלי של מצב חירום מתלווה סנטימנט הרואה בחברה הערבית קבוצה נבדלת, שמצבי החירום אינם מאיימים עליה במקרה הטוב או כזאת שהיא חלק ממעגל האויבים האחראים ליצירת מצב החירום במקרה הרע. בין כך ובין כך, נוצר מצב שבו מוסדות המדינה האחראיים להכנת האוכלוסייה לזמנים כאלה נטו להשקיע פחות בהכנות הנדרשות להתמודדות עם מצבי חירום בכל הנוגע לאזרחי ישראל הערבים, שהם כ-20% מהאוכלוסייה במדינה.

אמנם מצב זה השתנה מעט בעקבות מלחמת לבנון השנייה, אבל הפערים רחוקים מלהיסגר והרשויות המקומיות הערביות עדיין אינן מוכנות לשעת חירום. במרבית היישובים הערביים לא פועלים שירותים מצילי חיים דוגמת תחנות משטרה, תחנות כבאות והצלה ומרפאות חירום, וחסרים שירותים בסיסיים ונחוצים מאוד כמו בנקאות, דואר, סניפי ביטוח לאומי, מס הכנסה וסניפים של שירות התעסוקה. 

וזו לא בעיית הביטחון היחידה

מאז תחילתו של המשבר, הולכים וגדלים ממדי תופעות האלימות והפשיעה בחברה הערבית. מירי ושימוש בנשק, דרך סחר בסמים וסחיטת דמי חסות ועד אלימות חמורה ורצח, האזרחים הערבים חיים במציאות יום-יומית של חירום ואיום מתמיד. נשים וילדים, שהעלייה באלימות כלפיהם היא החריפה ביותר, בטוחים עוד פחות.

הנחיות משרד הבריאות להישאר בבתים מתעלמות ממציאות שבה סגר משמעו כלא לנשים ולילדים הסובלים מאלימות. כך, למשל, זמזם מחאמיד, בת 19 מאום אלפאחם, נרצחה ב-18.3.2020 על ידי בני משפחתה ששידלו אותה לחזור הביתה בטענה שתהיה בטוחה מפני הקורונה בסביבה הביתית. ב-2.7.2020 נרצחה ופאא ג'והר מסארווה, בת 41 מטייבה, בדקירות סכין ככל הנראה על ידי בן זוגה. בחקירתו טען בן הזוג שהם סבלו ממצוקה כלכלית קשה. מצוקה זו הפכה את הרוצח לפצצה מתקתקת, שוופאא שילמה עליה בחייה. 

מאז 18.3.2020 ועד 17.11.2020, נהרגו 66 אזרחיות ואזרחים ערבים, רובם המוחלט נורו למוות. לנוכח העובדה שחלק ניכר משנת 2020, מאז מארס, הועבר בסגרים מקומיים וארציים ותחת תקנות מחמירות ביחס להתרחקות מהבית – אי אפשר שלא לתהות כיצד ייתכן שתופעות האלימות והפשיעה הוסיפו לשגשג בלא מפריע ובעיקר בלי התערבות של רשויות החוק.

מול המציאות הזאת, נראה כי בכל הנוגע לאכיפת הנחיות הקורונה, המשטרה דווקא נכחה מאוד ביישובים הערביים. על פי דיווח של דורון ברויטמן ב"כלכליסט" (25.10.2020), אכיפת ההנחיות בהם היא המחמירה ביותר, כפי שמשתקף ממספר הדו"חות שניתנו לאזרחים ערבים, וזאת גם בתקופה שבה מספר החולים המאומתים בחברה הערבית נותר יציב. מדובר בתמונה שונה לגמרי מזו של החברה היהודית בכלל והחרדית בפרט. באחרונה יש קשר הפוך בין רמת התחלואה הגבוהה ביותר לרמת האכיפה באמצעות דו"חות הנמוכה ביותר. 

כיצד ייתכן כי השוטרים שהחלו לפקוד את היישובים הערביים לאכיפת הנחיות הקורונה מצליחים להבחין באדם שאינו עוטה מסיכה ממרחק של עשרות מטרים, אך אינם שומעים את מטחי הירי בשעות היום והלילה?

מי שמאמין לא מדבק

האכיפה הסלקטיבית מלווה את יחסי החברה הערבית והמשטרה שנים ארוכות. מהצד האחד, "שיטור-חסר" המתבטא בהזנחה: אכיפה רופפת, היענות אטית לקריאות, שיעור פענוחים נמוך והקצאה בלתי מספקת של תקנים ומשאבים לטיפול בפשיעה ואלימות בתוך החברה הערבית. מהצד השני, "שיטור-יתר" המתבטא בשימוש באלימות בלתי מידתית ובפרקטיקות מעין-צבאיות כלפי אזרחים ערבים, בין שהרקע למעשים הוא פלילי ובין שמדובר בפעולות מחאה והפרת סדר. 

מקורו של המתח בין שיטור-החסר לשיטור-היתר בדרך שבה תופסת המשטרה את אזרחי ישראל הערבים בשני הקשרים: הקשר אזרחי, שבמסגרתו היא אמורה לספק להם שירותי שיטור יעילים, והקשר ביטחוני, שבמסגרתו היא רואה בהם (או בחלקם) איום פוטנציאלי על המשטר ועל הסדר הציבורי. ההקשר הביטחוני מתגלה גם בניסיונה המתמיד של המשטרה לגייס סייענים ("משת"פים") לצרכים ביטחוניים. כך, אזרח ערבי שמגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה או לבקש סיוע יידרש לעתים קרובות לספק מידע על גורמים עברייניים שאינם קשורים לנושא התלונה כתמורה לעזרת המשטרה. הניסיון לסחוט מידע מאזרחים ערבים גורם לכך שפנייה למשטרה הופכת כל אדם בעיני סביבתו לחשוד כ"סייען", ואזרחים רבים מעדיפים להימנע מכל קשר עם גוף זה גם במחיר של היעדר ביטחון אישי.

ואכן, על פי מדד הביטחון האישי של יוזמות אברהם ושל מוסד שמואל נאמן בטכניון, 60.5% מהאזרחים הערבים מרגישים היעדר ביטחון אישי ביישוב מגוריהם בגלל אלימות (בהשוואה ל-12.8% בקרב האזרחים היהודים) ורק 17.4% מהם רוחשים אמון חלקי או מלא כלפי משטרת ישראל (לעומת 41.3% בחברה היהודית). 

משבר האמון הזה אינו חדש וודאי שאינו מאפיין את תחושותיהם של האזרחים הערבים רק כלפי המשטרה. התמודדות עם מצבי חירום מחייבת אמון של האזרחים במדינה ובהנחיותיה מתוך הנחה שהמדינה רואה את טובת אזרחיה מעל הכל. בחברה הערבית, היעדר האמון בממשלה היה נתון קיים וברור עוד בטרם פרצה המגפה. משזו הכתה בישראל, נתפס ניהול משבר הקורונה בחברה הערבית בהכללה כמונע משיקולים פוליטיים בלבד, ללא מחשבה אמיתית על צורכי האזרחים ועל מיגור המגפה.

העובדה שניהול המגפה הופקד בידי ממשלה שאזרחים ערבים רבים התנגדו להקמתה, ושהמסביר הראשי שלה בגל הראשון היה ראש הממשלה בנימין נתניהו – שנתפס בקרב מרבית האזרחים הערבים כמי שרוצה ברעתם וכמי שמקדם את אפלייתם ואת ההסתה נגדם – רק הפחיתה עוד יותר את האמון במערכת ההסברה וגרמה לכך שהאזרחים הערבים הגיבו בתחילה בזלזול ובאטימות להנחיות. 

והיו סיבות נוספות: בחלק מהמקרים שבהם משרדי הממשלה ניסו להתאים את הקמפיינים למיגור מגפת הקורונה לחברה הערבית, הם עשו זאת באופן גרוטסקי וסטריאוטיפי, שגרם יותר נזק מתועלת. באפריל 2020, לדוגמה, פירסם משרד הבריאות סרטון שנועד לעודד את האזרחים הערבים להישאר בבתיהם במהלך חודש רמדאן, ובו נראות שתי נשים בלבוש מסורתי שמדברות על החשיבות שבהישארות בבית ובבישול. הסרטון הוסר בתוך פחות מיממה לאחר שעלה לאוויר, משום שעורר סערה בשל שימוש בסטריאוטיפים שוביניסטיים. גם השפה שבה השתמשו השחקניות בסרטון היתה אגרסיבית ועוררה כעס מצד הצופים (ובעיקר הצופות) הערבים. 

גם העובדה שרשויות אכיפת החוק המשיכו בהריסת הבנייה הבלתי חוקית בזמן המגפה לא סייעה לרמת האמון הנמוכה ממילא. 

עומדים ביחד

החברה הערבית נהפכה לחשופה ופגיעה יותר למגפת הקורונה מהקבוצות האחרות בחברה הישראלית לא רק בגלל משבר האמון. תקנות הקורונה העמידו אתגר רציני לנורמות החברתיות בחברה הערבית, שמשחקות תפקיד מרכזי שאין להמעיט בערכו. הן חייבו את האזרחים הערבים להתנזר מהקהילתיות ומהמשפחתיות, שמשמשות עמודי תווך בחיי היום-יום, ולהמירן בריחוק חברתי ובהימנעות מפרקטיקות דתיות וקהילתיות.

במהלך הגל הראשון של משבר הקורונה, משפחה ערבית שחבקה תינוק התקשתה להדוף את זרם המבקרים, ואם ביקשה ממכרים שלא להגיע מתוך דאגה בריאותית – נתפסה כמתנכרת לחברה. כך גם במקרים של חתונות ביישובים הערביים שהוסיפו להתקיים, למרות סגירת אולמות האירועים, בחצרות הבתים. סירוב להגיע לחתונה בשל חשש מהידבקות בקורונה עשוי היה להעליב את משפחות החתן והכלה.

גם הקִרבה הפיזית למשפחה המורחבת הנובעת מהמגורים בסמיכות לבני משפחה אחרים מעודדת מפגשים ומגע, שהוויתור עליהם נתפס כהקרבה גדולה במיוחד. האיסור על ילד לבקר את סבו וסבתו, את דודיו או את בני דודיו הגרים במרחק של מטרים ממנו נתפס כגזירה שאי אפשר לעמוד בה עבור מי שרגיל לעשות זאת על בסיס יומי. 

חודש רמדאן, שהחל השנה בסוף אפריל, מאופיין בפעילות חברתית ודתית ענפה של המוסלמים בישראל, ששיעורם 81% מכל החברה הערבית בישראל, ופעילות זו איימה לקדם את התפשטות הנגיף. בחודש רמדאן מקובל לצום מעלות השחר ועד השקיעה "ולשבור" את הצום ב"איפטאר" – ארוחה חגיגית הכוללת את כל בני המשפחה. בארוחות אלה מתארחים הצמים גם אצל חברים ושכנים. מרכיב חשוב נוסף בחייהם של מוסלמים בחודש רמדאן הוא תפילת "אלתראויח" – התפילות הליליות, שאותן פוקדים מאות מאמינים ביישובים הערביים. ובכלל, בימים כתיקונם התפילות במסגדים משמשות למפגש חברתי-דתי בין מאות אנשים. הגבלת ההתקהלויות והאיסור על תפילות בתוך המסגדים חייבו שינוי מהותי של מנהג זה, לא רק בתקופת החגים. 

ההשוואה שנעשתה בתחילת המשבר בין החברות החרדית והערבית היתה מובנת. הנחיות הריחוק החברתי התמקדו בעיקר במניעת התקהלויות ואירועים ציבוריים, שני דברים שמאפיינים מאוד את שתי החברות. מאפיינים נוספים של החברה הערבית שהעמידו קושי מיוחד בציות להנחיות הללו משותפים לה ולחברה החרדית: הרכב האוכלוסייה הבנוי ממשפחות גדולות שכוללות מבוגרים וצעירים החיים בקרבה ומתגוררים בסמיכות זה לזה, שיעור גדול של ילדים וצעירים מתוך כלל האוכלוסייה המנהלים חיים חברתיים ובאים במגע קרוב עם מספר גדול של בני גילם, תרבות של אירועים משפחתיים וחברתיים תכופים וגדולים, תרבות קולקטיביסטית הבאה לידי ביטוי גם בתקופות משבר, אמונה דטרמיניסטית שעל פיה "הכל כתוב מלמעלה" ולצד זאת גם ניכור ממוסדות השלטון וחוסר אמון בהם. אך די להזכיר את ה"אפקט הביטחוני" שתואר עד כה, כולל האכיפה המשטרתית הסלקטיבית, ואת התחושה המבוססת של החברה הערבית – שהתחזקה עוד יותר בעקבות סבב הבחירות האחרון – כי היא נטולת כוח פוליטי כדי למתוח קו גבול עבה בין שתי החברות גם בזמן הקורונה. 

זום אאוט

פערים נוספים בינה ובין החברה היהודית העמיקו את פגיעותה של החברה הערבית בעקבות משבר הקורונה, ובראשם תחומי החינוך והתעסוקה. 

בתקופה שבה בתי הספר סגורים והלמידה עברה מבתי הספר לבתים, נותרה החברה הערבית מאחור. על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 – השנה המאוחרת ביותר שעליה פורסם נתון המתייחס למשקי בית ולא פר תלמיד – 51% ממשקי הבית הערביים אינם מנויים על אינטרנט, בהשוואה ל-21.7% מקרב כל משקי הבית היהודיים. לנוכח אופי הלמידה מרחוק המתבססת בעיקרה על שיעורים מקוונים המועברים באמצעות פלטפורמת ZOOM, היעדר חיבור לאינטרנט משמעו היעדר יכולת ללמוד במסגרת הבית-ספרית. הזנחה רבת שנים בתחומי התכנון והבנייה ובפיתוח תשתיות מאפשרת לספקיות האינטרנט לטעון שהתשתיות ביישובים הערביים אינן מספיקות לצורך חיבור איכותי לאינטרנט, ומותירה עשרות אלפי תלמידים ערבים ללא אפשרות אמיתית ללימודים מרחוק. בנוסף, היעדר ההשקעה הממשלתית באוריינות דיגיטלית בחברה הערבית גורם לחסם נוסף: לא זו בלבד שלתלמידים ערבים רבים אין תשתיות אינטרנט וציוד מתאימים לכך, אלא שגם המורים לא תמיד שולטים בטכנולוגיות הנדרשות לצורך לימוד מרחוק, וכך גם ההורים, שהליווי שלהם קריטי לתלמידים צעירים. בקרב האזרחים הבדואים בנגב המצב גרוע אף יותר. המשמעות היא שבתום משבר הקורונה, הפערים הלימודיים בין התלמידים היהודים לערבים, תוצאה של שנת לימודים אבודה בחברה הערבית, יגדלו באופן חריף, וסביר שיידרשו שנים כדי לגשר על הפער.

כדאי לזכור גם כי בהיעדר תשתיות דיגיטליות ראויות, לא רק הלמידה מרחוק נפגעת. בתקופה שבה ההנחיות משתנות תדיר וצריכת החדשות והעדכונים נעשית בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות – החיבור לאינטרנט נהפך לחשוב הרבה יותר ואוכלוסיות שסובלות מבעיות של חיבור לאינטרנט נעשות מנותקות מהמציאות עצמה.

ואם כל זה לא מספיק, על  פי סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ממאי 2020, משקי בית ועסקים בחברה הערבית מתאפיינים בפגיעות פיננסית גבוהה יותר בהשוואה למשקי בית ועסקים בממוצע הארצי. הסיבות, גם הפעם, אינן קשורות במישרין לקורונה, אלא לגורמי עומק שהם תוצאותיה של אפליה מתמשכת. ובכל זאת, הסיבות הללו שימשו מצע נוח להתפשטות ההשלכות של מגפת הקורונה, מגפה בריאותית שנהפכה למשבר החברתי והכלכלי העמוק ביותר שידעה ישראל בעשורים האחרונים. 

מחצית מכל המשפחות הערביות בישראל מוגדרות כעניות וכמעט שני שלישים מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. היישובים הערביים מצויים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי ורבים מהם סובלים מתת-פיתוח ניכר, מאבטלה נרחבת, ממערכות חינוך ורווחה חלשות ומתשתיות פיזיות רעועות. וכמו במעגל אינסופי, כל אלה רק מעצימים את ההתנגשות בין החברה הערבית לרשויות אכיפת החוק, משום שהקשר בין מחסור וקשיים כלכליים ובין תופעות של אלימות ופשיעה ידוע בעולם כולו וגם בישראל.

40% מבני 22-18 בחברה הערבית אינם לומדים או עובדים במסגרת יציבה ורציפה. מסיימי התיכון הערבים ניצבים מול עתיד מעורפל, שבו הזדמנויות התעסוקה ומסגרות ההכשרה המקצועית מצומצמות והמוכנות שלהם ללימודים אקדמיים נמוכה יחסית. על כך יש להוסיף את מיעוטם של המרכזים הקהילתיים, מתקני הספורט ואפשרויות הבילוי. מציאות של חוסר מעש וחוסר תוחלת היא כר פורה להצמחת התנהגויות אנטי-חברתיות, ונדליזם ואלימות.

גם השימוש המרובה יחסית בהלוואות בריבית גבוהה מניע בתורו תופעה של גביית חובות תוך שימוש באלימות וסחיטת דמי חסות. ההלוואות נלקחות בגלל ביקוש להון ולאשראי שאינם זמינים לחברה הערבית. באופן אירוני, מה שמשמר ואף מרחיב את השימוש בהלוואות הוא דווקא התפתחות חיובית של יזמות, מסחר ובנייה ביישובים הערביים. העלייה בשיעורי האבטלה בתקופת הקורונה החריפה את השימוש הזה ואת תוצאותיו עוד יותר. 

ולבסוף, מעמדה המיוחד של הקרקע והקשר הרגשי אליה, בצירוף המחסור החמור בה ונדירותה ההולכת וגוברת, מעמיקים קונפליקטים בין משפחות ואף בתוכן. בה בעת, היצע זעום של תפקידים ומשרות ביישובים הערביים מחריף את התחרות על כל משרה, וזו נהפכת  למאבק שמשפחות שלמות מתגייסות אליו. זוהי גם סיבה מרכזית למאבקים הקשים הנלווים לבחירות המוניציפליות, מאבקים שלרוב אינם קשורים כלל למצע אידיאולוגי או ליישוב עצמו אלא למה שנתפס כשליטה על מאגר של משרות, בבחינת שלל הצפוי ליפול בחלקם של המשתייכים לקבוצת המנצח.

ואף על פי כן, נוע תנוע

העובדה שהמדינה לא סיפקה את המענים הנחוצים לחברה הערבית במשך המשבר שהביאה עמה המגפה הובילה גורמים פנים-ערביים למלא את הוואקום. 

על פי התרשמותנו מעבודתנו ביישובים הערביים, הראשונות שלא המתינו למענים מצד המדינה ונטלו את היוזמה לדאוג לתושביהן היו הרשויות המקומיות הערביות, בסיועם של ארגוני החברה האזרחית. רשויות אלה מצאו את עצמן גם כן במשבר כלכלי עמוק כתוצאה מהירידה בהכנסות מארנונה ממגורים, תוצאה של שיעורי האבטלה הגדולים. 

היישובים הערביים, בשונה מאלה היהודיים, נכנסו למשבר הקורונה אחרי עשורים של אפליה ממסדית, ללא רזרבות תקציביות. מקור ההכנסה העיקרי של רשויות מקומיות אמידות – גביית ארנונה משטחי תעשייה ומסחר – פשוט אינו קיים בחברה הערבית, בשל אפליה מתמשכת בהקצאת הקרקעות. לכן, כדי להמשיך ולדאוג לתושביהן, דרשו הרשויות המקומיות הערביות, בהובלת ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, מענקי סיוע שיאפשרו להן להמשיך להתקיים ולתת את המענים הנחוצים לתושבים הערבים. הן פעלו לגיוס סלי מזון, משחקים ותרופות ודאגו לחלקם לתושבים נזקקים. הן עשו זאת כמעט ללא תמיכה תקציבית מהמדינה, תוך קבלת סיוע מארגוני חברה אזרחית שעבודתם בתקופה זו לא תסולא בפז. 

זאת ועוד, ברשויות מקומיות שנרתמו באופן מלא לפעולות הסברה ומניעה ניכר שיתוף פעולה נרחב מצד התושבים והקפדה על תקנות הקורונה יותר מאשר ביישובים שבהם הרשות המקומית לא עשתה כן. גם את תרגום חומרי ההסברה שפירסם משרד הבריאות קיבלו עליהם ארגוני חברה אזרחית מתוך הבנה שאין לחברה הערבית לוקסוס להמתין עד שהמשרד יתרגם אותם.

גוף נוסף שמילא תפקיד חשוב בראשית משבר הקורונה הוא הוועד הערבי לחירום וחדר המצב הערבי, שהוקמו עם פרוץ המגפה על ידי ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל והוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בשיתוף פעולה עם החברה האזרחית. אלה שימשו פלטפורמה מרכזית בניהול משבר הקורונה, על שלוחותיו השונות, ועבדו יחד עם הממשלה וזרועותיה לאיתור צרכים בשטח ומתן מענים מתאימים. והיתה גם נקודת אור גדולה ביכולת שיתוף הפעולה בין החברה הערבית למדינה. למרות היותו חלק מצה"ל, גוף שמתקבל בחשדנות ובעוינות בחברה הערבית, היחסים בין החברה הערבית לפיקוד העורף טובים ולא התאפיינו בעימותים או חיכוכים במשך השנים. תחושת האמון הלא שכיחה הזאת איפשרה לפיקוד העורף להיות גורם משמעותי במיגור התפשטותו של הנגיף בחברה הערבית. האמון של האזרחים הערבים בו אף גבר בתקופת המשבר, כאשר אנשיו דאגו לקשר רציף וישיר עם ההנהגה הערבית וסיפקו סיוע לרשויות המקומיות הערביות – החל באספקת מזון וציוד היגיינה (שהיה נחוץ במיוחד ביישובים בנגב, למשל, שבחלקם אין תשתית של מים זורמים) וכלה בהקמת מתחמים לבדיקות קורונה כדי לאמוד את היקף ההדבקה. 

שיתוף הפעולה הזה מעיד כאלף עדים על האפשרות לייצר לא רק שיתוף פעולה אלא גם אמון בצדה האחד – הערבי – של המשוואה, כשצדה השני – המדינה – בוחר במדיניות ריאלית שמטרתה להיטיב. בנקודת הזמן הזאת, מדינת ישראל יכולה להחליט על ביצועם של כמה צעדי מדיניות נוספים, ריאליים מאוד. חלקם ניתן לביצוע באופן מיידי, חלקם ידרוש תהליכים ארוכים יותר. אך אלה גם אלה יוכלו לשנות את התמונה כולה, בין שמבחינת המוכנות של החברה הערבית למצבי חירום ובין שביכולת שלה לחיות שגרת חיים ראויה. כמה מהמרכזיים שבצעדים אלה יהיו:

ראשית, הקמה של מתחמי איחוד בכל הערים הערביות והיישובים הערביים שבהם חיים יותר מ-15 אלף תושבים. המתחמים יכללו נקודות או תחנות משטרה, תחנת כבאות והצלה, מרפאת חירום ונקודה להיערכות של האוכלוסייה במקרה חירום. על כל השירותים לפעול 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

שנית, מענקי סיוע לערים הערביות והערים המעורבות כדי שיוכלו להוסיף ולתמוך בתושביהן.

שלישית, מענים דיגיטליים ממוקדים לחברה הערבית. החל באספקת ציוד קצה לכל התלמידים, תוך מתן עדיפות ליישובים הבדואיים בדרום שם המחסור חמור במיוחד, דרך הנחת תשתיות תקשורת והכשרה ללמידה מרחוק למורים, תלמידים והורים, ועד דיגיטציה של בתי הספר והשוואת מערך הלימוד המקוון של משרד החינוך בחברה הערבית לזה הקיים בחברה היהודית.

רביעית, הנגשת ההון והאשראי לחברה הערבית באמצעות פתיחת סניפי בנקים ומתן הלוואות מגורמים ממוסדים.

לא יותר, אך גם לא פחות

אך כל אלה לא יעזרו אם לא יתווסף אליהם תהליך ארוך ומורכב, שהצלחתו אינה ידועה – תהליך המתמקד בבניית האמון של החברה הערבית במוסדות המדינה בכלל ובכוחות אכיפת החוק בפרט. 

על פניו, המלחמה המשותפת בקורונה, שאינה מבחינה בין ערבים ליהודים, היתה עשויה להפוך לנקודת מפנה חיובית ביחסים בין משטרת ישראל לחברה הערבית, ולאפשר למשטרה להיתפס כמי שדואגת לחייהם ולבריאותם של האזרחים הערבים. 

ואולם, המורכבות ביחסיהם של האזרחים הערבים עם גורמי הביטחון, שאירועי אוקטובר 2000 היו נקודת השפל שלהם, המשיכה עמוק אל תוך המשבר והיא ממשיכה להעצים אותו.

כל עוד הסנטימנט הרואה באזרחי ישראל הערבים איום ביטחוני המחכה להגשים את ייעודו יימשך, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשנות את מערכת היחסים בין שני הצדדים. אמון אינו נבנה ביום אחד וסנטימנט אינו מתפוגג ביום אחד. אך אם תחליט המדינה להיאבק בתופעות האלימות והפשיעה בחברה הערבית באמצעות שיטור מיטיב, פענוח מקרים של אלימות ופשיעה חמורה ותפיסת הנשק הבלתי החוקי ביישובים הערביים באותה הנחישות שבה פעלה נגד הפרת הנחיות הריחוק החברתי, יש לתהליך הזה סיכוי. עצירת פעולות העלולות לפגוע באמון האזרחים הערבים ברשויות אכיפת החוק כמו הריסת הבנייה הבלתי חוקית ואכיפה בררנית שמתבטאת בעיקר בחלוקת דו"חות, כל עוד משבר הקורונה נמשך, תהיה גם היא צעד בונה אמון משמעותי. ביחס לכך, ההקלות במדיניות האכיפה הנגזרת מחוק קמיניץ – הן צעד בכיוון הנכון.

בעיצומו של משבר שסופו אינו ידוע, כאשר מתרבים הדיבורים על גל שלישי, ברור כי החברה הערבית עודנה פגיעה יותר להשלכות משבר הקורונה, שחשף את האפליה המתמשכת של המדינה כלפיה. אך דווקא עכשיו, כאשר כל הפערים שמהם סובלים האזרחים הערבים נראים כל כך לעין, ישנה הזדמנות למדינה להתחיל ולבנות את האמון של האזרחים הערבים במוסדותיה, לחזק את השקעתה ביישובים הערביים, לעזור לחברה הערבית לצאת מהמשבר בשלום ולתת סיכוי אמיתי ל-20% מאזרחיה להרגיש שהם שייכים אליה ושהיא עושה בשבילם את מה שהיתה עושה עבור כל אזרח ואזרחית אחרים שלה, לא יותר ואולי סופסוף גם לא פחות.

על עולא נג'מי-יוסף ורות לוין-חן

עולא נג'מי-יוסף ורות לוין-חן הן מנהלות שותפות של מיזם 'קהילות בטוחות' בעמותת יוזמות אברהם. המיזם פועל לקידום מדיניות לשיפור הביטחון האישי בחברה הערבית.