מה עושה השקר לפוליטיקה, במה תורם הכוח לקהילה

משברי הרפובליקה ניתן לנו בעברית, בתרגומה האינטליגנטי והאלגנטי של מיקי זר, ברגע של שבר חסר תקדים במציאות הפוליטית, החברתית והקיומית במרחב הישראלי־פלסטיני. אל מול השבר של 2023-2024, אנחנו קוראים את ניתוחיה של ארנדט למשברים של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, ולפיכך זו קריאה כפולה, מרובדת, של הרכבה היסטורית או מונטאז' קולנועי – וייטנאם ועזה, הפנטגון ודובר צה"ל, אי־ציות וציות־יתר, אלימות וברוטליות – תמיד בעדשות כפולות. זו קריאה חירומית של האקטואליה, מתוך השבר; אבל בה בעת גם קריאה שמתעקשת על המאמץ לנסות ולתת פשר לשבר, ולכן לעצור את זרימת המידע ולדרוש בו. גם במובן הזה הקריאה היא מלכתחילה כפולה.

זהו ספר שקשה להניחו מהיד ולוּ בשל סגנון הכתיבה של ארנדט – כתיבה מסאית, מלאת תנופה ומסוגננת, רחוקה מאוד מהכתיבה היבשה, המסודרת והמקטלגת, בנוסח האקדמיסטי הגרמני, אבל גם מהכתיבה הנפתלת, הדיאלקטית, של הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית (למשל אצל אדורנו, או הגל, שההירתעות ארוכת השנים של ארנדט ממנו היא גם סגנונית). שלושה מאמרים בספר וראיון אחד בסיומו, ובכולם יש צלילוּת וישירות וחדות והרבה חוכמה – חוכמת חיים, שאינה פסיכולוגית, כי אם חוכמת החיים הפוליטיים.

כאן טמונה המחשבה הפוליטית של ארנדט

זכורה שאלתה של חנה ארנדט על אודות עמנואל קאנט: היכן הפילוסופיה הפוליטית שלו? ותשובתה: לא בביקורת השנייה, ביקורת התבונה המעשית, העוסקת במוסר, לא במאמרים "מהי נאורות" או "השלום הנצחי", אלא דווקא בביקורת השלישית, ביקורת כוח השיפוט, העוסקת על פניו בשיפוט האסתטי, אבל למעשה בשיפוט שמתקיים בקהילת בני אדם ולכן כרוך תמיד בריבוי עמדות, מצריך את מסירתן ותקשורן, ומתווה את היחס בין דיבור לפעולה.

באותו האופן אפשר לשאול: היכן המחשבה הפוליטית של חנה ארנדט? לכאורה תהיה זו שאלה מוזרה, כי ידועה התנערותה של ארנדט מהפילוסופיה הכללית, המופשטת מן העולם, ותביעתה למחשבה פוליטית. במובן זה, כל כתביה הם "מחשבתה הפוליטית". ועם זאת, היכן חושבת ארנדט ביחס לעולם הפוליטי הקונקרטי שנפרש לנגד עיניה, שבו היא לוקחת חלק, שאותו היא מנסה להבין? לא ביסודות הטוטליטריות אדיר הממדים, שהוא במובן מסוים החיבור ההיסטורי שלה; לא במצב האנושי ההגותי והתיאורטי מבין חיבוריה; לא באייכמן בירושלים שעסק באירוע משפטי־חוקתי.

כאן, במשברי הרפובליקה, פורשׂת ארנדט את מחשבתה הפוליטית שהיא מחשבה בהתהוות – התפתחות המחשבה בצמוד להתפתחויות הפוליטיות. המאמרים המאוגדים בו הופיעו לראשונה בעיתונים: המאמר על אי־ציות אזרחי, בניו יורקר; שלושת האחרים, בניו יורק ריוויו אוף בוקס. הם צמודים לגמרי לעולם הפוליטי הקונקרטי, העכשווי, לאירועים של השנים 1968, 1969, 1970, שאחריהם היא עוקבת באופן צמוד.

מעניין לראות את מי ארנדט מצטטת, מה היא קוראת, מה נמצא על שולחן העבודה שלה: פאנון וחומסקי, ציטוטים ממונטסקייה ומאפלטון, התפלמסות עם מרקס ואנגלס, אבל גם דניאל אלסברג, חושף "מסמכי הפנטגון", לסלי גֶלְבּ, עיתונאי הניו יורק טיימס ולימים איש שירות המדינה האמריקאי, וכותבים נוספים, בעיקר מהניו יורקר ומדר שפיגל; וכן משפטנים מכתבי עת משפטיים של אותן השנים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

משברי הרפובליקה פורש את עבודת ההווה הפוליטי, באופן שבו מעטים מההוגים האחרים עשו – מתוך סקרנות עצומה לאירועי התקופה, לכתיבה העיתונאית והמסאית עליהם, לדיונים סביבם – והוא מנסה להעניק משמעות, בזמן אמת, לעולם משתנה, מפתיע, מסקרן. יש בו מעט הסתמכות על תיאוריה פוליטית – בוודאי פחות מאשר בספריהּ האחרים של ארנדט – ויותר יצירה של מחשבה פוליטית מתוך ההוויה הקונקרטית של התקופה.

נאמנים פצעי אוהבת

נקודת המוצא של ארנדט היא התסיסה הפוליטית הנרחבת בארצות הברית, ובמדינות המערב בכלל, בסוף שנות ה-60. היו אלו שנות התנועה לזכויות אזרח, המחאה נגד מלחמת וייטנאם, תנועת הכוח השחור, עליית השמאל החדש (שנבדל מן השמאל "הישן" המרקסיסטי והפרו־סובייטי והתמקד בסוגיות של דיכוי, אי־שוויון, זהות וייצוג), ומרידות הסטודנטים בקמפוסים ברחבי העולם. תסיסה זו הובנה כְרגע של משבר ברפובליקה האמריקאית – משבר פוליטי – שגם מביא לידי ביטוי צורות חדשות של ארגון המרחב הפוליטי שאותן ארנדט מבקשת כעת לנתח. 

במקביל, הספר מושפע מהבקיעים בעולם הקומוניסטי במזרח אירופה – האביב של פראג והפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה ב-1968, התנתקות יוגוסלביה של טיטו ממוסקבה. וכך, אם ספרה של ארנדט על המהפכה מ-1963 היה התפלמסות נמרצת, נלהבת, בזכות המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית (ויורשתה, המהפכה הבולשביקית) היא מהפכה שהאופק שלה הוא שינוי המבנה הפוליטי ולא היענות לצורך חברתי־כלכלי, ולפיכך היא גם לא הידרדרה לאלימות ולטרור – הרי שהחיבורים במשברי הרפובליקה, שנכתבו רק כמה שנים לאחר מכן, כבר אינם טוענים את טענתה של אמריקה אל מול השמאל הקומוניסטי הישן.

להפך, משברי הרפובליקה הוא ספר שמבטא אכזבה מארצות הברית של אמריקה, שנכנסה למלחמה אימפריאלית בדרום־מזרח אסיה ושממנה אינה יודעת איך להיחלץ, שאינה משכילה להתמודד עם המחאות וההפגנות הנרחבות שבה, שנטשה את צורת השלטון הפדרלי ומערך האיזונים והבלמים. "מטפורת 'הענק העלוב, חסר האונים' של מר ניקסון מתאימה באופן מטריד לתיאור המדינה האדירה ביותר על פני כדור הארץ", כותבת ארנדט על ארצות הברית.

זהו חיבורה של הסנגורית הגדולה של האידאלים של הרפובליקה האמריקאית העוקבת אחר שחיקתם והתפוגגותם עד כדי הידמותה של ארצות הברית לאירופה, כלומר הפיכתה לכוח קולוניאלי שמזהה בין ההתאגדות הפוליטית לבין לאום "קדום" לכאורה, ועסוק בהתפשטות טריטוריאלית ובהחלת ערכיו על אזורים מרוחקים ברחבי העולם. זו ביקורת אוהב שמתמודדת עם מה שלימים יובן כראשית שקיעתה של האימפריה.

השקר הוא יסוד חשוב בפוליטיקה

לא בכדי המסה "הרהורים על מסמכי הפנטגון" היא הראשונה בספר, על אף שנכתבה אחרונה. זו היתה תגובה בזמן אמת לפרסום בניו יורק טיימס ביוני 1971 של המסמכים שנכתבו בפנטגון באשר למדיניות ארצות הברית במזרח־אסיה החל מסיום מלחמת העולם השנייה ועד ההתבוססות במלחמה ללא קץ בווייטנאם.

המסה היא קריאה מדוקדקת במסמכים שהודלפו לעיתון וחושפים את מסכת השקרים, ההסתרות, הבדיות וההונאות שליוו את המדיניות האמריקאית בווייטנאם. הן שימשו לתעמולת חוץ אבל גם, ובעיקר, לתעמולת פנים, בתוך ארצות הברית, וכן להונאה עצמית של מקבלי ההחלטות. כל זאת על מנת להצדיק את ההרפתקה המפוקפקת בווייטנאם, שב-1971 כבר ברור היה כי הממשל האמריקאי מנסה להיחלץ ממנה, תוך שהוא ממשיך לשקר בעניינה.

כאן מעלה ארנדט את השאלה על מקומו של השקר בפוליטיקה. השאלה הכללית הזו, שבה היא פותחת ושממנה היא מסירה שכבות של מוסרנות, ניגרת לתוך עיסוק בַשקרים המסוימים של הממשל האמריקאי, שהגיעו עד כדי סכנה להרס הרפובליקה. מה יש בשקרים הללו שהוא חדש ומַבנה אחרת את המרחב הפוליטי הנוכחי, שואלת ארנדט?

טענתה המעניינת היא שהשקר איננו עניין חדש בפוליטיקה, ואף איננו זר לה, כי אם להפך, הוא יסוד מיסודותיה, ביחד עם התחבולה, הערמומיות וסודות השלטון. שכן, השקר והפוליטיקה שניהם קשורים בדמיון; באפשרות לחרוג מן הקיים, ממצב העניינים הנתון, מהמציאות העובדתית, מהעולם כמצב טבע. בכך יש חשיבות גדולה לשקר. היא כותבת: "ההכחשה המכוונת של אמת עובדתית – כלומר היכולת לשקר; והיכולת לשנות עובדות – כלומר היכולת לפעול – קשורות זו בזו". מכאן, שהיכולת לשקר כרוכה בקיום של בני האדם כיצורים פועלים, שיכולים לשנות את עולמם החברתי. השקר, הדיבור, הדמיון, הפוליטיקה – כל אלה הם בגדר פעולה, במובנה הארנדטיאני, כלומר פעולה נגד עבודת העובדה: נגד העמל הכורחני, אבל גם נגד ההיאחזות בעובדתי, בקיים זה מכבר, בריאלי.

ריאל־פוליטיק, אפשר לומר בעקבות ארנדט, הוא מושג שיש בו סתירה פנימית: הפעולה הפוליטית מתחילה בדמיון של מצב עניינים אחר, בהולדת דבר־מה חדש, בהפיכת הלא־ריאלי למציאותי. במובן זה, אלו המסוגלים לראות את הדברים שלא כפי שהם נדמים או מוצגים או הווים – המהפכנים, הרפורמטורים והשקרנים – הם עושי הפוליטיקה. השקר הוא לפיכך מן הסדר של הפעולה הפוליטית. ואולם, השקר הוא גם עיוות של הפוליטיקה.

העיוות הזה קיבל צורה ספציפית במשטרים הטוטליטריים, שאחריהם עקבה ארנדט ביסודות הטוטליטריות – השקר הפך שָם לאמת שאין לערער עליה. אבל כאן, בעולם הפוסט־טוטליטרי של המלחמה הקרה, הוא מקבל צורות אחרות. השקר בפוליטיקה האמריקאית של שנות ה-60 עשוי כשקר של הפרסום, השיווק ויצירת התדמית; כשקר של אנשי המקצוע, המומחים, פותרי הבעיות.

מצד אחד, זו פוליטיקה שמוכרעת על ידי סקרי דעת קהל ובידי מעצבי דעת הקהל, אשפי יצירת התדמית – ואת המונח "תדמית" אני קורא כאן גם מן הגרמנית, שהיא מעין שפת מקור סודית בספריה של ארנדט, כלומר ה"Schein", ההילה, הקסם והכזב, הזוהר הנוצץ, הקליפה הריקה. זו פוליטיקה בעידן הראווה, שנעשית מן ואל הדימוי.

התדמית היא כאן התאום הדמוני או הצל האפל של "מרחב ההופעה", שעליו כתבה ארנדט בהרחבה בספר המצב האנושי כתנאי הקיום של הפוליטיקה בספֵרה הציבורית: האתר שבו מתכנסים בני ובנות האדם, באים בציבור, מדברים ופועלים בתיאום. במקום מרחב הופעה מתכונן כאן מרחב דימוי ותדמית שיוצר את הפרסום הפוליטי, סקרי הבחירות ויועצי הקמפיין כריאליזם החדש; זה שמכתיב את ההצהרות והמעשים על פי מה שנדמה שיתקבל בציבור, וכך מעמיד דפוס של פעולה אינסטרומנטלית, תכליתית – כלומר ההפך מהפעולה במובנה הארנדטיאני.

מן הצד האחר, ניצבים המומחים, המקצוענים והידענים – אנשי הצבא, האסטרטגים או המזרחנים – שבטוחים כי הם מכירים את הזירה הבינלאומית וכי ביכולתם לחזות את פעולותיהם של השחקנים השונים בה: של הרוסים, של ממשל צפון וייטנאם, של הווייטקונג. יש ברשותם תמונת עולם יציבה, ותיאוריית פעולה ניצחת, והם עסוקים בשרטוט תרחישים, בחישובי נזקים ותועלות של כל אחד מן השחקנים, ומתבססים על תורות משחקים למיניהן, על ניתוחי פסיכולוגיה של מנהיגים ופסיכולוגיה של ההמון, על הדיסציפלינה העולה של היחסים הבינלאומיים, על תחשיבים ועל הסתברויות.

גם זה, טוענת ארנדט, אופן של שקר בפוליטיקה, דווקא בגלל שהמומחים הללו כה בטוחים באחיזתם באמת. זו הונאת הציבור שראשיתה בהונאה עצמית (הם טוענים למשל שחייבים לנצח בווייטנאם, שאפשר לנצח בווייטנאם, שעוד רגע אנחנו מנצחים בווייטנאם), והמשכה ברהב הידע המוחלט, בַתיאוריות הכוללות והפשטניות על מניעיהם של אנשים ושל עמים, לרבות ילידיים, ובהתעלמותם מן הקונטינגנטי והקונקרטי – המקרי והמפתיע והחדש שבבסיס הפעולה הפוליטית.

מאמינה בתקשורת למרות הכל

אני מקווה שהדברים הללו מהדהדים היטב את המציאות העגומה שלנו: כל אותם מומחים לעולם הערבי ואסטרטגים צבאיים שאחרי כישלונם הקולוסלי בתחילת אוקטובר – להבין מה רוצה חמאס, מה הוא יכול לעשות, מה התכוונויותיו ומה מניעיו – עוד מעזים לשבת באולפנים ולהעמיד תרחישים; לפרשן את חמאס בידענות שלא ברור על מה היא מתבססת, כיוון שאך לפני רגע ניתוחיהם הופרכו לחלוטין.

שיח המומחים קורס ומשגשג אפוא בו זמנית ואיתו סקרי הבחירות ומקסמי השווא שלהם (כאילו יש קשר בין צילום המצב הרגעי שמוסרים הסקרים לבין הבחירות שייערכו עוד חודשים אם לא שנים); וכן ההונאה וההונאה העצמית, על ההתקדמות במלחמה והניצחון הקרב בה. בדיון בַשקר של יצירת התדמית, ארנדט קרובה לגי דבור ולספרו חברת הראווה, שפורסם כמה שנים לפני כן, ובו מובָנים היחסים החברתיים כולם כמתוּוכים על ידי דימויים; בשקר של המומחים, היא מבשרת את אדוארד סעיד וספרו אוריינטליזם, שיתפרסם כמה שנים לאחר מכן ויעמיד את המומחים לענייני המזרח כחלק ממערך אידאולוגי קולוניאלי.

מתוך עולם מושגים זה קוראת ארנדט את מסכת הולכת השולל של הממשל האמריקאי במלחמת וייטנאם, ומראה כיצד פקידיו ידעו את פרכת הטענות ששיווקו לציבור האמריקאי בזכות המשך הלחימה בווייטנאם. היא פורמת את טענותיהם אחת אחר השנייה: תיאור הקונספירציה הקומוניסטית להשתלטות על העולם כולו, או תיאוריית הדומינו בדבר הפיכת דרום וייטנאם לאבן הראשונה במפלת העולם החופשי בפני הטוטליטריות, או התדמית הצודקת של המעצמה הנלחמת למען הדמוקרטיה. ארנדט עושה זאת ללא תיאוריה, ובמובן מסוים נגד עצם האפשרות של תיאוריה – תיאוריה, היא טוענת, היא מה שמלכתחילה הוביל את ארצות הברית למלחמה הזו – אלא רק מתוך קריאה בעיתון.

בכך, היא הזכירה לי את טניה ריינהרט ז"ל שהעבירה באוניברסיטת תל אביב קורס בשם "כתוב בעיתון" ולימדה דורות של סטודנטים איך למצוא בעיתון את מה שהעיתון עצמו מבקש להסתיר. או, בימים אלה, את הבלוג של עידן לנדו, "לא למות טיפש", שבונה פעם אחר פעם נראטיב שנוגד את הפרספקטיבה הלאומית של השתלשלות העניינים, מתוך מה שפורסם בתקשורת הלאומית הישראלית (לצד התקשורת הזרה).

לכן, גם אם ארנדט מזהה את מרחבי השקר שנוצרו בפוליטיקה עם תהליך התרכבותה עם תקשורת ההמונים ושיח המומחים, היא עדיין מאמינה בתקשורת, במובנה הבסיס ביותר, כמדיום של תמסורת ושל שכנוע, מדיום של אמת. כך מסתיים החיבור הזה. וגם אם היא מנתחת את הצורות שבהן הממשל האמריקאי עיוות את הרפובליקה, היא אומרת שהן אינן מספיקות וכנראה גם לא יספיקו להרוס את מוסד הרפובליקה עצמו. 50 שנה לאחר מכן, נדמה לי שהדבר רחוק מוודאי.

על האלימות ועל הכוח

חטיבות הספר הבאות בוחנות את דמותה של הפוליטיקה הליברלית בעידן הריאל־פוליטיק הכוזב. "על האלימות", שנכתב בסוף שנות ה-60 והתפרסם עוד קודם לכן כחיבור נפרד, הוא אולי האקטואלי בספר. הוא כמו עשוי לְימים שבהם האלימות צובעת את המרחב הפוליטי – כאן, ובמקומות אחרים בעולם.

ארנדט מכריזה בראשיתו שעל אף נוכחותה העזה של האלימות בחיינו הפוליטיים, כמעט שלא קיימת תיאוריה של אלימות – כלומר תיאוריה שבה האלימות היא איננה נגזרת של כוח אחר (כך כפי שנהוג לחשוב עליה למן המאה ה-19: כחלק מתנועת ההיסטוריה, לא כהפרעה או כשיבוש שלה). מחשבה על האלימות במאה ה-20, גורסת ארנדט, חייבת לעמוד על הייחודי שבאלימות, על נבדלותה מהכוח הכלכלי, מהכוח המדיני, ולמעשה גם מהכוח עצמו.

יש לכך סיבה היסטורית. תמורה גדולה חלה במהלך המאה ה-20 באמצעֵי האלימות ובטכנולוגיית ההרג, וכעת הם מסוגלים להחריב את העולם בבת אחת, במחי יד. הדבר הוביל לשני מהלכים שונים: עימות בין־גושי קר שיש בו מאזן אימה שמשהה את הפעלתה של האלימות ובה בעת יוצר ציפייה ליום דין, אפוקליפטי, אסכטולוגי. במקביל, נוצרו שורה של עימותים אלימים פנים־מדינתיים או אל־מדינתיים – במאבקי שחרור, בלוחמת גרילה, בהפגנות אלימות. ארנדט נדרשת לסוג הזה של האלימות, השני, בהיותו תצורת הפעולה של השמאל החדש, של מאבקי השחורים בארצות הברית, של ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם ושל מרידות הסטודנטים באירופה.

דיונה של ארנדט סלקטיבי: היא מתרכזת באירופה ובארצות הברית וכמעט לא עוסקת בהתקוממויות האנטי־קולוניאליות באפריקה, במאבקי השחרור באמריקה הלטינית, וגם לא במאבק אחד שבדיוק באותן שנים מנץ במלוא עוזו במזרח התיכון, המאבק הפלסטיני. ארנדט נרתעת ממאבקם של השחורים בארצות הברית – את הטייתה נגדו אנחנו מכירים ממקומות אחרים בכתיבתה, החל מהמסה "הרהורים על ליטל רוק" שבה יצאה נגד התערבותו של בית המשפט הפדרלי בארצות הברית שחִייב את קיומה של אינטגרציה בין שחורים ללבנים במערכת החינוך, ועד ההתייחסות האגבית והשולית לעבדות באמריקה בעל המהפכה. עיקר עניינה הוא בוויכוח עם גיבוריו של השמאל החדש – ההוגים המחייבים את האלימות המהפכנית, ז'ורז' סורל בתחילת המאה, סארטר ופאנון במחציתה – ובהפגנות הסטודנטים במערב אירופה.

עניינה התיאורטי הוא להבחין את מושג האלימות ממושג הכוח: לתפיסתה, בעוד שהאלימות היא אינסטרומנטלית, תכליתית ואינדיבידואלית במהותה (דמותה הפרדיגמטית היא אדם בודד נושא כלי נשק), הכוח אינו נחלתו של הפרט, הוא מצוי מתחילתו ברשות הכלל, והוא ביטוי ליכולת לפעול במשותף, בתואם ובריבוי (דמותו הפרדיגמטית היא העצרת). גם אם האלימות קטלנית יותר, טוענת ארנדט, הכוח יציב יותר; מהפכה מתרחשת רק כאשר כוחו של השלטון קורס והכוח עובר לצד האחר.

לכן, בשונה ממה שחושבים סארטר ופאנון, מליצי היושר של האלימות, לא האלימות המתנגדת היא שתשחרר את העמים המוכפפים, לא היא שתכונן אדם חדש, חופשי משעבוד, בן חורין; כי אם פעולה משותפת שתיצור כוח ציבורי אשר יפרק את השלטון מן הלגיטימיות שלו וכך מאחיזתו ברסן, עד ששום אלימות לא תוכל עוד לבצרו. האלימות איננה מיצוי של הכוח, או כוח מופרז; היא ההופכי של הכוח. וככזו, השימוש בה הוא ביטוי להשעייתו של המרחב הפוליטי, לא לשינויו.

קשה ללכת עם ארנדט כברת דרך

אנחנו חיים בזמן אלים כל כך, שבו אנו עדים לעוצמה המחוללת, משָנת העולם של האלימות, כך שכעת, עוד יותר מאשר בסוף שנות ה-60, קשה ללכת עם החיבור של ארנדט כברת דרך. גם מושג האלימות וגם מושג הכוח שלה מצומצמים מדי. לומר כי האלימות היא בהכרח אינסטרומנטלית ויחידנית פירושו לבטל ממד שלם של אלימות קולקטיבית שדווקא הוא התעצם במהלך 100 השנים האחרונות: מחד גיסא, האלימות הראוותנית, שנעשית למול המצלמה ולשם העמדת דימוי – מחטיפות המטוסים, דרך פיגועי ההתאבדות ועד פיגועי הראווה – ומופיעה כהתחוללות שאיננה יכולה להתמצות כאמצעי להשגת מטרה; ומאידך גיסא, האלימות המהפכנית שהיא תכלית עצמה ועניינה שלילה בלתי אמצעית של החוק מבלי לכונן חוק מדינתי חלופי, ומשמעותה חריגה מהרצף הכרונולוגי של הזמן ההיסטורי. האלימות האינסטרומנטלית היא לפיכך רק סוג אחד של אלימות – מחולן, אינדיבידואלי – ולאו דווקא המעניין שבהם.

דבר דומה אפשר לומר על מושג הכוח של ארנדט: כוח פוליטי שלא כרוך בכפייה, שעשוי מהתאגדות של פרטים – גם הוא צורה מסוימת אחת של כוח. ואילו דווקא הכוח שמשורג בצורות שונות של כפייה, לרבות אלה שאינן אלימות, ואינן נשענות על הפגנת עוצם יד, הוא שהלך והשתכלל בסדר הליברלי של אחרי מלחמת העולם השנייה. לא הכוח של ארנדט, אבל גם לא האלימות של סארטר, שלטו בכיפה במחשבה הפוליטית של סוף המאה ה-20 אלא תצורות הכוח שאחריהן עקב מישל פוקו – כוח שמושתת על הסכמה, תיאום, קיום מוסדי פוליטי ואי־אלימות – ועם זאת, הוא מתבסס גם על מנגנונים של כפייה, פיקוח ושליטה.

האימפוטנציה של הגודל

בשונה מהתבונה הפוליטית המעשית של ארנדט, בתיאוריה הפוליטית שלה קשה להיאחז, וגם החזרה להגותה בשני העשורים האחרונים עשויה יותר מסיבוכים של הבחנותיה המושגיות מאשר מעבודה לאורן. אבל החיבור הזה, ברגע הנוכחי, מאפשר גם תוואי אחר של קריאה. ההבחנה האנליטית בין אלימות וכוח דווקא יכולה להאיר את המצב הנוכחי.

גם עליונות עצומה באמצעי האלימות, טוענת ארנדט, אינה מבטיחה ניצחון, ופעמים רבות מובילה דווקא לתבוסה, כיוון שיש דבר־מה שאינו מציית ליתרון כלכלי־צבאי והוא מה שארנדט מכנה כוח. זה הלקח שאפשר ללמוד ממלחמות הגרילה, היא כותבת בהקשר של וייטנאם. אבל אם נחשוב על מלחמת ישראל־עזה ועל אותו כוח לא רק כעל יכולת הפעולה הפוליטית הלא־אלימה שנעשית בתיאום ובריבוי, נבין משהו מהמצב הנוכחי שבו עוצמתה של מעצמה אזורית מופיעה גם כחולשה בלתי נסבלת ויתרונה הגדול באמצעֵי האלימות לא מיתרגם לכוח־יתר, כי אם לאימפוטנציה – "האימפוטנציה של הגודל", מכנה זאת ארנדט, כלומר היעדר כושר פעולה של קהילה פוליטית, היעדר של כוח בר־קיימא.

ומנגד, נוכל לחשוב על כוח פועל, שיש בו מן האלימות אבל הוא לא נגזר מן האלימות, אלא הוא מה שמצוי בלב ליבה של הקהילה הפוליטית ושממנה הוא שואב את הלגיטימציה. הלגיטימציה אינה פונה אל העתיד, כותבת ארנדט, אל תכלית הפעלת הכוח (לכוח אין תכלית, אין מטרה), כי אם אל העבר, אל רגע ההולדת של הקהילה הפוליטית. בהינתן מושג כזה של הכוח, הרי שהשאלה החשובה ביותר שמולה אנחנו עומדים היום, איננה צדקתה או אי־צדקתה של האלימות, זו של ארגון הטרור או זו של המדינה, כי אם שאלת היתכנותה של הקהילה הפוליטית, זו הפלסטינית וזו הישראלית, שכוחן, גם אם אינו נפרד מן האלימות, לא מושתת על האלימות או נגזר ממנה לגמרי.

במילים אחרות, לא האלימות הברוטלית היא שתכריע את הכף; ולא השיח המשפטי־פילוסופי על צדקתה של אותה אלימות הוא אשר יטה אותה לשבט או לחסד – לא בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בפי המומחים שמפרשים אותו ומתפלפלים לגביו; אלא כוח – שכעת נדמה בעיקר ככוח הראוותני של הדימויים ברשתות החברתיות; אבל אם נצעד עם ארנדט, זה יכול וצריך להיות גם כוחו של הדמיון בגיבושן המחודש של ישויות פוליטיות החולקות, למרות הכל, מרחב משותף.

"משברי הרפובליקה", מאת חנה ארנדט (תרגום: מיקי זר), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 264 עמודים.

על ד"ר שאול סתר

עוסק במחשבה ביקורתית, בתיאוריה פוליטית, באמנות ובספרות. עורך כתב העת תיאוריה וביקורת במכון ון ליר בירושלים וראש התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.