Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
ביום הבחירות לרשויות המקומיות שימשתי כמשקיף במעמד ספירת הקולות בעיר חרדית. במהלך הספירה, נדהמתי מכמות הקולות שצבר מועמד החשוד במספר עבירות חמורות ושעל תפקודו נמתחה בעבר ביקורת מינהלית משמעותית. כשהסתיימה הספירה, גיליתי ביחד עם שאר חברי ועדת הקלפי שיש מתאם כמעט מושלם בין כמות הקולות שניתנו לכל מתמודד לבין כמות הקולות שניתנו לרשימתו למועצה. שיעור ההצבעה בקלפי שבה שימשתי כמשקיף עמד על 73 אחוז.
ככלל, נרשמו בערים החרדיות, כמו תמיד, שיעורי הצבעה גבוהים מאוד. באלעד נרשמו 83 אחוזי הצבעה, במודיעין עילית 76 אחוז, בביתר עילית 75 אחוז, ובבני ברק 71 אחוז. גם בערים מעורבות, ובראשן ירושלים, נהנו הרשימות החרדיות משיעורי הצבעה גבוהים יותר בהשוואה לרשימות של קבוצות אחרות, מה שהוביל לייצוג גדול יותר מכפי שיעורם באוכלוסייה ולכוח רב יותר. כל זה נכון כמובן גם לכנסת, שם נהנות המפלגות החרדיות מ-18 מנדטים, שיעור של 15 אחוז מחברי הכנסת, אף ששיעורם באוכלוסייה הבוגרת בישראל עומד על תשעה אחוזים (יצוין שחלק מהפער ניתן להסבר על ידי המצביעים הלא־חרדים של ש"ס).
החברה החרדית היא חברה מסורתית, שמרנית וקולקטיביסטית – שילוב מרכיבים המוביל כמעט בהכרח לדפוסי הצבעה קבוצתיים. העובדה שפעולת ההצבעה בכלל וההצבעה למועמד שבו הרב תומך בפרט נחשבות בה לציווי דתי – למימוש מצוות "ועשית ככל אשר יורוך" – אף מובילה לשיעורי הצבעה גבוהים במיוחד. בנוסף, זו חברה ענייה מאוד, הנסמכת במידה רבה על הרשויות, על מנגנוני הקהילה שהרשויות מתָחזקות ועל התעסוקה שהן מספקות, ולפיכך לתוצאות הבחירות יש השפעה ישירה על המצביעים. גם זה, כמובן, מרכיב התורם להצבעה הקבוצתית. בשורה התחתונה, פועל כאן שילוב רב עוצמה בין קבוצתיות, דתיות ואינטרס שימור עצמי אשר נראה, על פניו, בלתי מנוצח.
כתמונת תשליל של החברה החרדית ניצבת החברה החילונית, שמאפייניה שונים לחלוטין, כמעט הפוכים. זו חברה מודרנית, ליברלית יחסית ואינדיבידואלית. ככזאת, לא ניתן לצפות ממנה להצביע באופן אחיד, בוודאי לא לצוות זאת עליה. מכיוון שבאופן ממוצע זו גם חברה יחסית אמידה, שאינה נסמכת לכאורה על הרשויות או על הקהילה (לפחות בתפיסתה העצמית), האינטרס המיידי של חבריה לצאת ולהצביע הוא מוגבל.
במחקר, בעיית חוסר האינטרס העצמי בהצבעה נקראת "פרדוקס ההצבעה" (או "פרדוקס דאונס"). האזכור הראשון שלה מיוחס למרקיז דה קונדורסה הצרפתי, שכבר ב-1793 כתב ש"בבחירות חד־שלביות, שבהן יש הרבה מאוד מצביעים, ההשפעה של כל מצביע קטנה מאוד. לכן ייתכן שהאזרחים לא יתעניינו מספיק [בהצבעה]". דומה שהציבור החילוני בישראל אישש זה לא כבר את חששו של המרקיז.
הציבור החילוני פוגש לצערו קבוצות נוספות שמפגינות הצבעה קבוצתית בממדים מרשימים. החברה החרד"לית לדוגמה גם כן קולקטיביסטית ושמרנית אבל מאידך אמידה מעט יותר מהחברה החרדית. עוד בדומה לחברה החרדית, גם לה אינטרס שימור עצמי מיידי, הפעם בדמות הסכנה שבפינוי התנחלויות – הן כמקום מגורים והן כמוקד הכוח של חלק משמעותי מאנשיה. התוצאה של כל זה, גם כאן, היא הצבעה בשיעורים גבוהים וכן הצבעה קבוצתית.
זאת ועוד, החברה הערבית בישראל דומה מאוד במאפיינים שצוינו לחברה החרדית, ולכן גם דפוסי ההצבעה שלה דומים, אולם רק בבחירות שנתפסות על ידי חבריה כפוטנציאל השפעה אמיתי; שמפרנסות מוקדי כוח, שהשייכוּת אליהם היא, לעתים קרובות, משפחתית; ושאינן מביאות לידי ביטוי קונפליקט זהותי־לאומי נפיץ ולכן מדיר. אילו בחירות כאלו יש בישראל? הבחירות המקומיות, כמובן. שם, נהנים חלק ניכר מיישובי החברה ערבית ועריהּ משיעורי ההצבעה הגבוהים ביותר בישראל (למעלה מ-80 ואף מ-90 אחוז) ומהצבעה קבוצתית־חמולתית.
הצבעתו של המדוכא למועצת העיר
כפי שניתן לראות, נקודת המוצא של הציבור הליברל בישראל בעייתית. זיהוי חד של השלכותיה האפשריות נוכל למצוא כבר במאה ה-19, עת שסייר האציל הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל באמריקה וכתב את רשמיו, במה שהפך להיות ספרו הקלאסי הדמוקרטיה באמריקה. דה טוקוויל התרשם מאוד מהחברה ומהדמוקרטיה האמריקאיות, ובמיוחד מצורת ההתנהגות, החדשה מבחינתו, שכּינה "אינדיבידואליות". הוא הנגיד אותה ל"אנוכיות", והסביר איך בהשוואה לזו האחרונה, הבעייתית, "האינדיבידואליזם הוא רגש בוגר ושליו, המכוון כל אזרח להינתק מכלל חבריו ולפרוש הצדה עם משפחתו וידידיו, כדי שלאחר שייצור לו כך חוג קטן משלו יעזוב בחפץ לב את החברה לנפשה" (תרגום: אהרן אמיר).
אלא שבנקודה זו בדיוק גם מתחילות הצרות. על אף שהאינדיבידואליזם אינו נובע "מרגשות נקלים", הוא בהחלט מבטא "שיקול דעת מוטעה", שכן בשל השוויון היחסי הנוהג בדמוקרטיה, האינדיבידואליסטים החדשים "לא חבים דבר לאיש, אין הם מצפים לדבר מאיש; הם מתרגלים לראות עצמם תמיד כאילו הם לבדם ונוטים הם לדמות בנפשם שכל עתידם נתון בידיהם". "וכך", מסכם דה טוקוויל, "לא די שהדמוקרטיה משכיחה מליבו של כל אדם את אבותיו אלא היא גם מסתירה ממנו את צאצאיו ומפרידה ממנו את בני זמנו; לעולם היא מחזירה אותו אצל עצמו בלבד, ובסופו של דבר היא עלולה לכלוא אותו כולו בבדידות של ליבו".
כידוע, כשאתה "כלוא בבדידות הלב", עסוק בטרדות היומיום ולא רואה לנגד עיניך את הדורות הבאים – ההצבעה למועצת העיר אינה בראש מעיניך. אולם הזנחה זו, של החיים הציבוריים, סופה להביא בקצה לרודנות. באותה מידה, כשפלח שלם בחברה מָפנה את מיטב בנותיו ובניו לענף ההיי־טק לבדו, ומפקיר לחלוטין את המגזר הציבורי ואת מערכת החינוך, גם אם המניעים לכך ברורים והגיוניים, המחירים שייגבו ממנו ומילדיו יהיו כבדים מאוד, ואנשים אחרים הם אלה שיעצבו את המדינה ואת הדורות הבאים.
הליברליזם ניצח, החולה מת
דה טוקוויל, לזכותו, איננו מסתפק באבחון הבעיה, הוא גם מסביר כיצד האמריקאים התמודדו עמה: בעזרת הדת. כשלעצמו, דה טוקוויל מתנגד אמנם לדת מדינה רשמית, אבל הוא תומך מאוד ברעיון שהציבור ונבחריו יאחזו באמונה דתית פרטית וינסו להגשימה – גם בשדה הפוליטי. לטענתו, "אין לך דת שאינה מחייבת את האדם בכמה חובות כלפי המין האנושי, ושאינה מוציאה אותו בכך לפרקים מן ההתבוננות בעצמו". הדת, במילים אחרות, היא מה שמחלץ את האדם מהבועתיות שלו. אפשר להתווכח עם התובנה הזו ועם תובנותיו האחרות של דה טוקוויל לגבי הדת, ובוודאי שאי אפשר לשכנע אנשים להאמין או לקיים פרקטיקות דתיות על סמך דברים מעין אלה, אבל קשה להתווכח עם הצלחתן הנוכחית (לאחר תקופת דעיכה ארוכה) של קבוצות דתיות, בארץ ובעולם, בקידום סדר היום הכללי שלהן.
מבחינת דה טוקוויל, הסיבה לכך לא נעוצה רק בתכנים הדתיים, אלא גם – אולי בעיקר – ביכולת של הדת לגבש אזרחים סביב מוסדות. לטענת דה טוקוויל, ההתאגדות האמריקאית במסגרת קבוצות, או מוסדות, היא־היא מה שמאפשר להם לשמר את החירות שלהם שבתורהּ מקיימת את המוטיבציה לעסוק בשיפור החברה. "המוסדות החופשיים שברשותם של תושבי ארצות הברית" הוא כותב, "והזכויות הפוליטיות שהם מרבים כל כך להשתמש בהן , מזכירים לכל אזרח, ובאלף דרכים, שהוא חי בחברה. בכל עת ובכל שעה הם חוזרים ומזכירים לו, שגם חובתם של הבריות וגם טובתם מחייבים אותם להיות לעזר לאחיהם".
בישראל היו פעם מוסדות כאלה, גם – ובעיקר – לאוכלוסייה הלא־דתית. חברת העובדים בימי תפארתה, התנועה הקיבוצית, תנועות הנוער, ההסתדרות, הוצאות הספרים, העיתונים המפלגתיים והכיתתיים – כל אלה עטפו את חיי היחיד במסגרת אידאולוגית ציונית וסוציאליסטית, שבתורה גם יצרה כוח פוליטי משמעותי והשפעה שחרגה בהרבה מגודלה היחסי של הקבוצה הזו.
עם הזמן, המוסדות הללו פורקו וכוחם נעלם. בהתחלה פירק בן גוריון את זרם העובדים לטובת הקמת החינוך הממלכתי. אחר כך הקיבוצים נחלשו והופרטו. ההסתדרות נושלה מכוחה ונפתחה במתכונת חדשה, מוחלשת והרבה פחות פוליטית. תנועות הנוער עברו דה־פוליטיזציה. הוצאות הספרים הופרטו. וכך הלאה וכך הלאה. הדברים ידועים. במקביל, גם הציבור הפך עשיר יותר, והאינטרס שלו במוסדות שעסקו בצורכי הציבור ובתחזוקתם פחת.
לכן, למשל, אין היום יותר "מפְקדי ארגזים" – מושג שכרך יחדיו בצורה בלתי הוגנת מפקדים מושחתים באמת עם קבוצות לחץ לגיטימיות, שהורכבו מפרטים אשר התאגדו בַקהילה, או במקום העבודה, כדי לקדם אינטרס קבוצתי. התוצאה: כולנו כיום "בוחרים חופשיים" אך רוב הזמן חסרי כוח. הליברליזם ניצח, החולה מת.
בל נשכח שהם מיעוט קטן
הוגים אמריקאים כמו רוברט פטנאם, רוברט בלה ואחרים המשיכו את הקו הביקורתי של דה טוקוויל בניתוחם את האינדיבידואליזם הקיצוני שפשה בחברה האמריקאית בעקבות הליברליזם והקפיטליזם. אולם את עיקר הבעיה זיהו בירידה בתחושת הרווחה הפרטית של האמריקאים, ופחות בסכנה שיצרו הזנחת המרחב הציבורי וזניחת המוסדות שדה טוקוויל העריץ, ושבלעדיהם עלולה הזירה הפוליטית והציבורית להיות מופקרת לכוחות שמרניים וקולקטיביסטיים.
ישראל היא ההוכחה החיה לכך. התוצאה של האינדיבידואליזם הקיצוני מזה ופירוק המוסדות הציבוריים של הציבור הליברלי מזה, יצרו מציאות שבה שולטים כיום בזירה הפוליטית והציבורית קבוצות דתיות אולטרה־שמרניות. אלה האחרונות שמרו במידה רבה על מבנים קולקטיביסטיים, על מוסדות חינוך ועל תנועות הנוער, העתיקו אחרים מהתנועות הלא־דתיות הוותיקות, ובשנים האחרונות גם הגדילו ויצרו הוצאות ספרים אידאולוגיות, כתבי עת, מכוני חשיבה ועוד. כל זה יצר סביבם קהילה מבעבעת, שעה שזו הליברלית קמלה.
להיבט הדמוגרפי יש גם כן חשיבות בהסבר התופעה, אבל בל נשכח שהקבוצות השמרניות הן עדיין מיעוט קטן, שאף סובל מדליפה משמעותית משורותיו, ושחלקו באוכלוסייה רחוק מאוד מהממדים שעליהם נהוג לדבר ושאליהם אולי נגיע בעתיד – אך עליית כוחו הפוליטי הגיעה עוד לפני הגידול הדמוגרפי הצפוי (שאולי יבוא ואולי לא. דמוגרפיה היא איננה עסק ליניארי). השפעת המיעוט הזה חורגת, לפיכך, הרבה מעבר לכל פרופורציה.
פרדוקס העסקנות
כדי להבין איך נראית בפועל בישראל של שנת 2024 ההתפרקות של הציבור הליברלי ממוסדותיו, בשעה שהציבור השמרני נצמד לאלו שלו, נתבונן לרגע במשרד החינוך – ליבת העיסוק המדינתי בזהות, בערכים ובדור העתיד. כיום מכהנים במשרד שני שרים: שר החינוך יואב קיש מהליכוד ו"השר במשרד החינוך" חיים ביטון מש"ס. הראשון, למרות שייכותו כיום לליכוד, גדל וחי אף היום במעוז הליברליזם הישראלי, תל אביב, הוא צאצא לאליטה הישראלית החילונית הוותיקה, והוא אף נושא רבים מסממני היוקרה שלה ובראשם שירות כטייס בחיל האוויר.
והנה, האדם שהתחיל את הקריירה הפוליטית שלו כפעיל מיליטנטי ל"שוויון בנטל הגיוס" וכמומלץ תנועת "הליכודניקים החדשים", שניסתה לשנות את הליכוד מבפנים בכיוונים ליברליים וחילוניים, הוא היום זה שתחת משמרתו, ותוך אפס התנגדות מצדו, גדלות קצבאות האברכים ב-40 אחוז, וגדלים התקציבים לרשתות החינוך החרדיות המפלגתיות במאות מיליונים, עד לרמה שהם גבוהים יותר (בממוצע לתלמיד) מאלה של החינוך הממלכתי.
לקיש, חשוב להבין, אין שייכות קבוצתית או אידאולוגיה אמיתית, והוא נחת במשרד החינוך בלי שום ידע בתחום החינוך. אם תרצו, הוא מעין חותמת גומי של כוחות גדולים ממנו. חיים ביטון, לעומתו, הוא בן החברה החרדית שכבר בגיל 20 שימש כעוזר למנכ"ל רשת החינוך של המפלגה, אחר כך היה חבר מועצת עיר מטעם ש"ס, מנהל הלשכה של אריה דרעי בכנסת, מנכ"ל ש"ס, ובמקביל מנכ"ל רשת החינוך המפלגתית. מייד אחר כך התמנה כחבר כנסת וכשר במשרד החינוך, שתפקידו הוא לקדם ולהרחיב את רשתות החינוך של ש"ס ושל יהדות התורה, תפקיד שהוא ממלא בהצלחה רבה.
והנה העוקץ: למרות שקיש הוא השר הראשי וביטון הוא השר הנוסף שרשמית וחוקית חוסה תחתיו, אין לקיש שום סיכוי מול ביטון וכמעט אפס יכולת להשפיע בענייני משרדו החשובים באמת. מה יכול לעשות אדם חסר אידאולוגיה, שגדל בריק רעיוני ושלא מבין דבר וחצי דבר במערכת החינוך, מול אדם שגדל וצמח בתנועה פוליטית אידאולוגית, עבד במשך שנים במערכת החינוך שלה ואף ניהל אותה? כמו שאומרים הילדים, זה פשוט לא כוחות. אפילו לד"ר יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך הקודמת, המחזיקה בידע משמעותי בתחום החינוך ושעמדותיה ליברליות יחסית אבל הפעילות הפוליטית שלה מנותקת לחלוטין מתנועה וממוסדות, לא היה סיכוי מול כוחות הנגד, ולראיה היא לא הצליחה לבצע שום שינוי משמעותי בנושאי הליבה במשרד.
חיים ביטון, וזה כבר הובן היטב, הוא העסקן הקלאסי: מי שגדל בתנועה פוליטית וצמח במוסדותיה, ופועל אך ורק לטובת המגזר שלו; המגזר היחיד בישראל שאצלו הכינוי "עסקן" נושא עדיין קונוטציה חיובית. פעם, אגב, זה היה מושג חיובי בקרב מרבית הציבור. בירושלים יש אפילו רחוב שנקרא "רחוב העסקן", על שמו של אחד מראשי קרן היסוד – זכר לימים ההם. העסקנים האלה הקימו פה מדינה. היום שולטים בה עסקנים אחרים. האם צודקים הליברלים שהפכו את הכינוי הזה לגנאי?
מה בכל זאת אפשר לעשות?
לליברליזם נודעים הרבה מאוד יתרונות. בין השאר, הוא מאפשר חופש אמיתי, יחס שוויוני ומכיל כלפי מיעוטים שונים, וביטוי עצמי משמעותי ואותנטי עד כמה שניתן. בימינו הוא גם מצליח להתפשט בלי גייסות ופעילים מחויבים אלא בזכות התרבות והמדיה הגלובליים, מה שמוסיף לו כוח רב שקשה מאוד לעמוד מולו. אחרי הכל, זכויות להט"ב לא ניתנו בשנים האחרונות בזכות פעילות שוקקת בסניפי מפלגות השמאל־מרכז אלא בעיקר בשל ההשפעה התרבותית המערבית על ישראל.
ברור גם שהשיטה הקולקטיביסטית ששלטה פעם בישראל פורקה מסיבות שחלקן הגיוניות וטובות: לצד יתרונותיה, היא גרמה לעוולות רבות ומגוונות כלפי ערבים, מזרחים, אנשים שלא היו בתנועה, אנשים שלא החזיקו בפנקס אדום, וכך הלאה.
ובכל זאת, בעידן הנוכחי, חברות ליברליות, לא רק בישראל, מתקשות מאוד להתמודד מול חברות קולקטיביסטיות ושמרניות, דתיות בחלקן הגדול. בארצות הברית אלה הם האוונגליסטים וה"נוצרים הלאומיים", המאוגדים והממומנים עד לשד עצמותיהם; בישראל אלה החברה החרדית והחברה הדתית־לאומית, בדגש על החלקים החרד"ליים יותר שלה.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? לא בטוח שדה טוקוויל היה חותם על כך, אבל דומה שכדי להתחיל ולהתיר את הקשר הזה, צריך לפעול בשני הכיוונים – מצד אחד לפרק מנגנונים קהילתיים כופים ולאפשר ליחידים שרוצים בכך לפעול באופן חופשי, ומצד שני לחזק מוסדות וקהילות, וולנטריים כמובן, באזורים הליברליים.
בתוך כך, הצעד הראשון חייב להיות פירוק רשתות החינוך החרדיות המפלגתיות, אשר יוצרות תלות ממאירה של האזרחים החרדים במפלגות החרדיות (ועל הדרך מלמדות ליבה רק באופן חלקי, מחנכות לניתוק מהמדינה ומהחברה הישראלית, ועוד), ולהפנות את התלמידים החרדים לחינוך החרדי־ממלכתי. בד בבד, צריך להפחית בהדרגה את התקציב שנודע כ"קצבאות האברכים" ולהפנותו להכשרות מקצועיות ולמלגות קיום למשתתפים בהן.
הצעדים הללו חייבים לעמוד בראש סדר העדיפויות של כל מפלגה ליברלית בישראל, ולוּ בשביל לגדוע את שגשוגה של האוטונומיה האנרכית החרדית שהולכת ומוקמת מתחת לאפנו, מדינה בתוך מדינה. באותה נשימה, הפיכת מנגנוני הרווחה של המדינה לאוניברסליים ומקיפים יותר, ולא תלויי קהילה ומגזר, הינם קריטיים להפיכת האזרחים בישראל לעניים פחות, תלויים פחות בקהילותיהם וחופשיים יותר בבחירותיהם.
זו אפוא התנועה האחת של המלקחיים. התנועה השנייה היא החייאתו של המרחב הציבורי. גם הציבור הליברלי, בחברה החילונית והמסורתית במיוחד, אך גם בתוך החברה הערבית, הדתית והחרדית. הקבוצות הללו חייבות להפגין אקטיביזם הורי ולפעול למען שינויי חקיקה בכנסת ובתקנות, כדי שמערכת החינוך הממלכתית ובתי הספר של ילדיה יממשו את מטרות החינוך הממלכתי כפי שהן קבועות בחוק, ויחנכו, אכן, "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".
אין להסתפק בהפגנות ובמחאות, חשובות ככל שיהיו, אלא יש לחזור לשיטה הישנה, זו שנדונה כאן. על כל ציבור חפץ חיים להקים מוסדות ארוכי טווח שמטרתם לחנך ולהשפיע – עליו, על משפחתו, על קהילתו ובכלל – ברוח האמונות שלו; לוודא שהם מקבלים כסף ותקציבים לשם כך; ומצליחים לפרוח ולשגשג.
סכומי עתק של תורמים ליברלים מושקעים כיום, רוב הזמן בצדק, במחאה ובתרומה לנפגעי הלחימה; בהן, המאמץ ומסירות הנפש של אנשי המחאה הובילו להישגים מדהימים, שבאופן אישי לא דמיינתי שיגיעו לכדי כך, אבל אילו רק שבריר מהם היה מגיע לחיזוק המוסדות והתשתיות הרעיוניות, המחקריות והפוליטיות – ישראל היתה מקום אחר היום. רמז לזה ראינו בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות. במספר ערים שבהן פעילי מחאה תמכו במועמד לראשות העיר באופן פומבי הם כשלו, והמועמד השני נבחר.
לעומת זאת, כשתנועת "חוזה חדש" – רשת ארצית ממוסדת שנולדה מהמחאה ופעלה במשך חודשים – הריצה רשימות ב-26 רשויות, היא הצליחה להיבחר בכולן ולהכניס 80 (!) מועמדים למועצות ברחבי הארץ, לרבות הפיכתה לרשימה הגדולה ביותר בערים כמו רעננה ובנימינה. היא הצליחה להכניס מועמדים גם בערים שפחות מזוהות כליברליות כמו נתניה ובאר שבע.
הציבור הדמוקרטי־ליברלי בישראל התעורר ונעמד על הרגליים האחוריות כשהרגיש שאורח חייו מאוים על ידי ההפיכה המשטרית, והוא קם במלוא כוחו כדי למלא את מקומה של המדינה אחרי שנעלמה בימים שאחרי ה-7 באוקטובר. בבחירות המקומיות הוא הראה ניצנים ראשונים של יכולת פוליטית וציבורית. אסור שהתקומה הזאת תהא רגעית. בנפשנו הדבר.
