Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
כבר לא מעט זמן נדמה לי שאחת המגבלות של הניסיון להתמודד מבחינה תיאורטית עם המשטר הקפיטליסטי היא שהתיאוריות שלנו על אודותיו כלואות כל אחת ברמת ניתוח שונה, בתוך מרחב חברתי מוגדר, בתוך "תחום מדיניוּת" ספציפי. אולם הקפיטליזם פועל בכל המרחבים החברתיים בעת ובעונה אחת. ומכיוון שבין המרחבים החברתיים מתקיימים יחסי חליפין, זליגה, הבְנייה הדדית ותלות, כל הסבר שאנו מציעים למשטר הקפיטליסטי נותר חלקי.
ספר המסות החדש סיבות להישאר, מאת תהל פרוש, הוא מעין ניסיון להתמודד עם הבעיה הזאת. מגוון הנושאים במסות הוא רחב. חלקן עוסקות בנושאים כלכליים מובהקים כמו מעברים בין דירות שכורות, עבודה, תרבות ההיי־טק, שאלות על פנסיה ועוד. מסות אחרות הן אישיות יותר: על העץ מול חלון ביתה של פרוש, על לידת בנה, או על מות אביה. כאוסף, אפשר לקרוא אותן כניסיון לנסח את הכּוּלִיוּת של המערכת הקפיטליסטית כפי שאנחנו חווים אותה.
במונחים פילוסופיים, הייתי אומר שיש כאן ניסיון לפנומנולוגיה של הקפיטליזם בעידן הנוכחי בישראל, כלומר, נסיון להתבונן בחוויה ובהתנסות "שלי" כאמצעי להבנת המערכת שבתוכה ה"אני" פועל וחי. לכאורה זו נקודת מבט מוגבלת – היא אישית וסובייקטיבית – אבל היתרון שלה הוא שהסובייקט הוא האתר שבו כל המרחבים השונים מצטלבים. באופן פרדוקסלי, דווקא הכתיבה האישית של פרוש נושאת הבטחה לכוליות.
כדי לפענח את הספר, אני מציע לקרוא אותו דרך ארבעה מושגים שכל אחד מהם מייצג מרחב של יחסי כוח במשטר הקפיטליסטי: ההון, המדינה (ולחילופין הלאום), המשפחה והגוף. במילים אחרות, כדי להבין את הקפיטליזם בעידן הנוכחי, לא מספיק להבין את היחסים המעמדיים בין ההון והעבודה, כפי שביקש מאיתנו מרקס, אלא יש לדון גם במדינה, במוסד המשפחה ובאופן ההבנייה של הגוף והעצמי. אלה ארבעה מרחבים המייצרים היררכיות שלעתים משכפלות זו את זו, אך במקרים אחרים הן חותרות זו תחת זו, ואגב כך מייצרות את הסתירות הפנימיות המאפיינות את המשטר הקפיטליסטי – סתירות שסיבות להישאר מדגים כל כך טוב.
סיבות להישאר מראה את תחומי החפיפה בין ארבעת המרחבים הללו, שכל אחד מהם מתנהל על פי לוגיקה פוליטית שונה. זו הסיבה שבגינה הסובייקט הקפיטליסטי לעולם לא יוכל לציית באופן מלא למערכת הנורמות שאליה הוא כפוף, גם אם הוא מאוד רוצה. התמונה העולה אפוא מהחיבור היא שהקפיטליזם – במובנו הרחב, הכולל גם מוסדות שאינם פועלים על פי היגיון השוק, כמו המשפחה, המדינה והגוף, אך הם המאפשרים אותו – איננו מערכת רציונלית כפי שתיארו אותה הליברלים לאורך השנים, ואפילו לא קוהרנטית, כפי שעולה, להבדיל, מקריאות מסוימות של מרקס. הרי גם כדי לנצל יש צורך במבנה קוהרנטי, באינטרסים ברורים, ברצונות מנוסחים. המערכת הקפיטליסטית, כפי שהיא משורטטת בסיבות להישאר, היא ערמומית הרבה יותר: היא מייצרת סובייקטים משוסעים הפועלים בתוך לוגיקות חברתיות הסותרות זו את זו, ומטילות על הסובייקט הקפיטליסטי את האשמה התמידית, האינהרנטית: "אתה לא מספיק טוב", "את לא מספיק טובה".
היופי שאני מצאתי בסיבות להשאר אינו נובע רק מחדות ההבחנה והכּנות האכזרית שלקחה על עצמה הכותבת, ושאידרש אליהן מייד, אלא גם מהבחירה המאופקת, לעתים מלנכולית לעתים משועשעת, שלא להעמיד את המבנה הקפיטליסטי כולו על נקודה ארכימדית אחת – למשל, על השאיפה לרווח – אלא לשמור על תנועה פנימית בין המרחבים השונים.
כך למשל, לצד אותה שאיפה לרווח, הסובייקט של הקפיטליזם כַָּמֵהַּ למרחב משפחתי כמרחב המגונן מפני כוחות השוק, אך אותו המרחב גם תורם לשכפול יחסי הכוח המעמדיים, בכך שליחיד קשה להיחלץ מהמעמד שאליו נולד. דוגמה אחרת היא עוצמתה של המדינה היכולה לאלף את כוחות השוק, אך היא עלולה לעשות זאת לעתים כדי לקדם האינטרסים שלה ולא את אלו של אזרחיהּ – כפי שקורה למשל בתקציב המדינה האחרון, שמעביר כספים מקבוצות ליברליות לקבוצות הנאמנות לשלטון הימין, בניגוד כביכול להיגיון הקפיטליסטי המיידי.
מה שנותן לאוסף המסות מבנה פחות או יותר קוהרנטי, חרף הלך הרוח הפנומנולוגי המשוחרר שאיננו מקובע למבנה נושאי או כרונולוגי, הוא הסובייקט "תהל פרוש" שאיתה אנחנו יוצאים למסע ושמבעד לעיניה אנו מתבוננים במציאות. העובדה הזאת היא החלק החזק של הספר, אבל בה־בעת היא גם חושפת אותו לסיכון. היא חושפת את סיבות להישאר לביקורת על כך שאין בו דין וחשבון "אוניברסלי". להפך: הספר מכיל סתירות פנימיות ונקודות מבט שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. הסתירות האלה לא צריכות להירשם לחובתו של הספר. נהפוך הוא: זה חלק ממה שהאסופה מבקשת להנכיח ואף להדגיש. ואכן, בקריאה של אסופת המסות הזו, אנחנו נדרשים להפקיד את הכמיהה להבנה "אוניברסלית" של הקפיטליזם, ולקבל כרטיס כניסה למסע עם "תהל פרוש" בהרפתקאותיה בין המרחבים הפוליטיים שהקפיטליזם מעצב.
ההון
הסובייקט "תהל פרוש" רוצה מאוד דירה. אין חולק על כך. היא מספרת על שיר שלה שפורסם במקום אחר, שבו היא פונה אל הבנק: "הו, בנק שלי זַיין אותי". היחס של "תהל פרוש" להון הוא אירוטי. זהו רגש המקיף, מאידך גיסא, את "שנאת העשירים" היוקדת, אבל מאידך גיסא, גם את ההתאוות אל ההון. האם בכלל ניתן לחיות בעידן הקפיטליסטי ולא להתאוות להון?
מבחינת פרוש, התשובה היא "לא". במובן הזה, סיבות להישאר חורג מן השיח המרקסיסטי, המבקש להציע פתרון אוניברסלי לאי השוויון שיוצר המשטר הקפיטליסטי ובמובלע גם מטיל עלינו ציווי בלתי אפשרי: להימנע מהתשוקה לכסף ולרכוש. העניין הוא שבמקרים רבים מי שיכול להרשות לעצמו את הפריווילגיה הזאת – לזלזל בתשוקה לרווח – הוא מי שכבר מחזיק בהון. דווקא לבעלי ממון קל יותר לטעון ש"אנשים לא נמדדים בכסף" ואפילו להאמין בכך. שרי אריסון היא דוגמה שעולה מייד על הדעת, אבל כך גם כל העולם ה"רוחְני" המאפיין היום חלקים לא קטנים מהבורגנוּת.
המשפט "בנק שלי זיין אותי" מזכיר לי את המימרה הפרובוקטיבית של הכלכלנית ג'ואן רובינסון: "מה יותר גרוע מלהיות מנוצל? לא להיות מנוצל". רובינסון כתבה את הדברים בהקשר של היחסים בין המדינות המתפתחות למדינות המפותחות: הקפיטליזם העולמי ללא ספק מנצל את המדינות המתפתחות, והמערב העשיר הרוויח מהסחר החופשי עשרות מונים יותר מאשר המדינות המתפתחות. אולם, במציאות שיצר הקפיטליזם העולמי, מצבן של מדינות שאינן מנוצלות גרוע בהרבה. על מדינות באפריקה, למשל, שנדחקו אל שולי המערכת הכלכלית העולמית, נגזר עוני קשה יותר מזה שהתמודדו עמו מדינות מתפתחות באסיה. רק חדירתה של סין ליבשת בעת האחרונה שינתה זאת קמעה.
כוחו של הקפיטליזם, אם כן, איננו בכפייה הישירה – כפי שעשו האימפריות המרקנטליסטיות – אלא בכך שהוא הופך את החיים מחוץ למערכת הקפיטליסטית לבלתי אפשריים. לכן, עבור השחקנים הפריפריאליים – גאוגרפית או חברתית – הדרך להתמודד עם החיים בעולם קפיטליסטי כרוכה לעתים בדרישה "נצל אותי!".
פרוש מתיקה את התובנה המדינית של רובינסון לסובייקט הקפיטליסטי. הקריאה "בנק שלי זיין אותי" – או באופן כללי יותר, לשון התאווה המופנית לרכוּש, לבעלות, לדירה ולכסף – היא המבנה של הלא־מודע של הסובייקט הקפיטליסטי. אי אפשר להתקיים בעידן הקפיטליסטי מבלי להפנים את החוק הזה: עליְנו לאהוב כסף. סיבות להישאר מצביע פה על מאפיין מהותי של הקפיטליזם, שלפעמים חומק מן הדיון המבני המרקסיסטי: הבעיה עם הקפיטליזם אינה (רק) בכך שהוא לא מספק לנו את מה שאנחנו צריכים אלא (גם) בכך שהוא מאלץ אותנו לאהוב את מה שאין ולא יכול להיות לנו.
במילים אחרות, אם אין לסובייקט הקפיטליסטי בעלות על הון, אז לפחות שההון יבעל אותו. שכן, הרצון להיות מנוצל על ידי הבנק עדיף על פני האדישות של הבנק. אין לך גורל אכזר יותר מאשר להיות מיותר מבחינת המערכת הקפיטליסטית. חִשבו על זה: בעולם המושגים המרקסיסטי, יחסי החוב הנובעים, למשל, מהתחייבות על משכנתא הם יחסי ניצול בין בנק לבין מקבל האשראי. משכנתא היא התחייבות מעיקה אמנם, ורבים סובלים ממנה. צריך רק לזכור שהיא גם פריווילגיה. לא כל אחד יכול לקבל משכנתא. הפריווילגיה להיות מנוצל על ידי המערכת הבנקאית ניתנת רק למי שיש לו הון התחלתי. מכאן הקריאה אל הבנק: נצל אותי.
תהל פרוש – הפעם הסופרת, להבדיל מהסובייקט המספר, או הדמות בַספר – לוקחת פה סיכון כדי לדבר על הלא־מודע של הסובייקט הקפיטליסטי. היא חושפת את הכללים הבלתי־כתובים שהסובייקט הקפיטליסטי נדרש להיצמד אליהם, אבל אסור לו להגיד אותם. לסובייקט הקפיטליסטי – וגם אדם עני נכלל בקטגוריה הזו – אסור להגיד שהוא רוצה להיות מנוצל על ידי מושא התשוקה שלו, אבל כך בדיוק הוא צריך להתנהג.
המדינה/הלאום
ההיררכיה השנייה שבה עוסק הקובץ היא של הפרט מול המדינה. שני הכוחות העיקריים המניעים את הקפיטליזם העולמי הם כוח ההון וכוחה של המדינה הריבונית. אלה שני כוחות שלכאורה נאבקים זה בזה, אך למעשה מייצרים ומעצבים זה את זה. היסטורית, ההון והמדינה הופיעו במקביל, וההיסטוריה שלהם כרוכה לבלי הפרד.
סיבות להישאר מציע הסבר, ולוּ חלקי, לקֶשר בין המדינה, ההון והלאומיות: מדינת הלאום מציעה אפשרות לבעלות ציבורית על נכסים בתיווך המדינה, עבור מי שאין לו בעלות פרטית, קניין פרטי. "יש הרבה סיפוק בבעלות הסימבולית שמעניקה הלאומנות, ומהזווית הזאת מדינה, שבה אנשים רבים מדי לא יכולים לקרוא לשום דבר קורת גג משלהם, צריכה לעודד מלחמות ואיומים לאומיים", כותבת פרוש. אם אין דירה, תאכלו מלחמה.
המדינה ממלאת תפקיד דיאלקטי בסיבות להישאר: היא גם טורפת וגם מגוננת. "אני מעדיפה לשלם יותר מסים למדינה", קוראת הדוברת במסה "תן לי דירה", "במקום לשלם לעשירים על הזכות שלי לקורת גג". בכך היא נותנת ביטוי לקוטב המגונן, הגורס שתפקידה של המדינה הוא להגן עלינו מפני תאוות הבצע של בעלי ההון. זה היה נכון אילו באמת היה ניגוד מוחלט בין המדינה להון. במציאות יש גם שיתוף סמוי ביניהם. פרוש מודעת לכך. היא תוהה: "הממשלה באמת מאמינה שאף אחד לא שם לב שהיא זרקה את האנשים במדינה הזאת לפח אשפה?".
במקרה הישראלי, למדינת הלאום יש תפקיד נוסף. במסה היפה "סימפטום מלנכולי", נכתב: "הציונות הבטיחה לשקם את האובדן ואולי בזאת טמונה המלנכוליה שלה־עצמה: אי אפשר להחזיר את מה שאבד. להתעקש ולהכריז שוב ושוב 'חזרנו!' פירושו לא להבין עוד מה איבדנו. הציונות עצמה מלנכולית מכיוון שהיא איבדה את מושג האובדן עצמו. היהודי החדש הוא מלנכולי מכיוון שהוא מבוסס על מחיקת ההיסטוריה ואינו יודע מה האובדן שקיומו מבוסס עליו. כך פרויד גם מבדיל בין אֵבֶל לבין מלנכוליה: המלנכולי אינו יודע מה אבד לו".
לתת מקום למלנכוליה, כפי שאני מבין זאת, היא הצעה פוליטית. "האם ייתכן שאמת כזאת, האמת של המלנכולי, שרואה עצמו באור קשוח, יכולה להביא למשחק פוליטי אחר", תוהה פרוש. ייתכן שהמלנכוליה ביחס לציונות, היא ביטוי לחוסר היכולת להכריע בין היותה של המדינה מוסד בעל פוטציאל מגונן (מפני ההון) לבין היותו גם מוסד טורפני. הדואליות הזו, ואי הוודאות הכרוכה בה – שתיהן מאפיינות של הפוליטיקה המלנכולית – אינן מובילות את הסובייקט לעמדה מהפכנית המבקשת לשנות את הסדר מן היסוד, אבל גם לא לעמדה שחיה איתו בשלום ושלווה.
המשפחה
התשוקה לבעלוּת, התשוקה ל"דירה", לא יכולה שלא להציב במרכז הדיון גם את מוסד המשפחה. בניגוד לטענה הרווחת, שלפיה כוחות השוק הם המוסד העיקרי שמייצר אי־שוויון, אחד המוסדות האחראים לכך יותר מכל הוא דווקא מוסד המשפחה.
המשפחה היא מוסד בעל קיום משפטי, חברתי, ביולוגי ופוליטי, המעצב אולי יותר מכל גורם אחר את דפוסי הבעלות על רכוש לאורך ההיסטוריה. זאת ועוד, המשפחה היא גם אחד המניעים של ההומו־אקונומיקוס, האדם הכלכלי בן זמננו, מאחורי רצונו בצבירה אינסופית של עושר, תוך הצדקתה בדאגה למעין עצמי־מורחב הכולל גם את צאצאיו העתידיים. באותה מידה שהתחרות בין פירמות שונות יוצרת את ה"מרוץ לתחתית" של שכר העובדים, כטענתו של מרקס, כך מוסד המשפחה הוא בעל פוטנציאל לייצר אכזריות חברתית גדולה לא פחות, שכן אין כמו אהבה של הורים לצאצאיהם כדי להצדיק תאוות בצע. די אם נזכיר בהקשר הזה את מלחמתו של מעמד שלם נגד מס ירושה, שהיה יכול לחתוך דרמטית את שיעור אי השוויון, המכרסם בבריאות החברה.
ועם זאת, המשפחה היא גם מקום של סולידריות, של הגנה מפני כוחות השוק, ושל הגנה מפני אי־הוודאות החברתית. המתח הזה, בין שני פניו של מוסד המשפחה, הוא עוד אחד מהסתירות המעצבות את המשטר הקפיטליסטי, ובהתאם גם עוד פיצול פנימי בנפשו של הסובייקט הקפיטליסטי.
המשפחה אינה מושג מופשט עבור הדוברת בסיבות להישאר. הרי המשוואה ידועה: משפחה=בית=דירה=הון. ראשית: "בית הוא צורך בסיסי, קיומי", אך כיצד ניתן להשיג בית, "ומה אם אין הורים? מתו ההורים! לא השאירו ירושה, ומתו!". האלטרנטיבה היא נוודות: "לפעמים אני חושבת על עצמי כבת למעמד חדש – מעמד נוודים עירוניים. מכיוון שהמערכת הכלכלית לא יכולה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה, ויותר מזה גם ברעיון מגורי קבע, כי אין שכירויות מוגנות וארוכות טווח, נגזר עלינו להיות נוודים".
אבל איך ניתן לממש את אופציית הנוודות כאשר צריך לגדל ילד? "רציתי את ההיריון, רציתי את ניסוי גוף האישה שאליו נולדתי", מספרת הדוברת. אותו היריון גורם לה להבין את ה"כוח [ה]אַלים הכרוך באהבה [לצאצא]". האין זה אותו "כוח אלים" בשמו נלחמים אנשי העשירון העליון במס ירושה? הם נאבקים על הרחבתה של זכות הקניין מן הפרט אל המשפחה, ובאופן זה חותרים תחת היסודות האידאולוגיים של הקפיטליזם עצמו.
ואם ההורים שלנו אחראים על העושר שלנו, מה תאמר הדוברת על אביה שלא סיפק לה דירה? שלא סיפק לה את עורק החמצן במשטר הקפיטליסטי, הנדל"ן? ציפיתי למידה מסוימת של כעס מצדה אלא שבמשפחה יש שארית שאינה נענית לניתוח החברתי־כלכלי הקר. במסה המרגשת "מותו של אבי" היא כותבת: "הוא רצה לתת לנו הכול והיה מוכן להסתפק במועט בשבילנו והוא אהב אותנו אהבה לא מדוברת במלוא נפשו והצטער שלא יכול היה לתת יותר ואני לא יכולתי לסבול את המשאלה הזאת שלו". זאת אהבה אמיתית, גם אם היא מנוסחת במונחים כלכליים: אהבה וחמלה סביב מה שהאב לא נתן. מלנכוליה.
בעוד שבנוגע להיררכיות של ההון ושל המדינה, שהכותבת מנכיחה היטב את הסתירות הפנימיות שהן מייצרות, המשפחה מוצגת כמקום של אהבה ושל סולידריות, ואין התייחסות מפורשת לפוטנציאל הכוחני והאלים הגלום בה. הנושא הזה נותר כשאלה לא־פתורה בקריאת האסופה.
הגוף
המסה "איבר הכסף" נפתחת כך:
"יש לי יחס שערורייתי לכסף, לא הולם תרבותית. אני לא רוצה אותו, לא שמה לב אליו, לא רוצה לחשוב עליו, מתייחסת אליו כאל גורם מפריע ומופרע, וחושבת שאנשי אמת הם שונאי בצע, וששורש כל הרעות הוא אהבת כסף. יש לי גם בעיה מובנֵית עם כסף, כי יחס כזה לכסף בימינו תובע בהכרח ערֵ מות של כסף וזהב, ולי באופן מאוד מצער אין כאלה. זה יוצר אצלי סיבוך אפיסטמולוגי מסוים. הרבה פעמים אני חושבת ביני לבין עצמי אם יחס כזה לכסף הוא פגם מולד, אם חסר לי איבר הכסף, אם ניתן להשתיל אותו".
הפסקה היפה הזו הזכירה לי את הטענה של ניטשה כי המפנה המודרני, שכלל את הופעת האינדיבידואל, הליברליזם, השוק והדמוקרטיה, נדרש למשימה כמעט בלתי אפשרית: "לגדל חיה שיכולה להבטיח". ניטשה מצביע על כך שהחיים בחברה ליברלית דורשים יכולת פיזיולוגית להתאפק, שהיא תנאי לכל הבטחה.
החיים בעולם קפיטליסטי, כך אני מבין, אינם דורשים מהאדם הבנה, קבלה, או שכנוע שאלו הם החיים הראויים. אפשר לעבור חיים שלמים במערכת הקפיטליסטית, לבקר את השיטה ולדחות אותה. החיים בעולם הזה דורשים אדפטציה של הגוף, כלומר של הלא־מודע. ובאותה מידה שהליברליזם דורש איבר של הבטחה – הקפיטליזם דורש איבר של אהבת הכסף.
אחת התובנות שאני גוזר מההתייחסות של פרוש לגופו של הסובייקט הקפיטליסטי, היא שבקפיטליזם אנחנו לא צריכים להאמין במערכת כדי לאשרר אותה; מספיק שנפעל כאילו אנחנו מאמינים. אנחנו מופעלים על ידי המערכת ומאשררים אותה, גם אם אנחנו סבורים שהיא לא צודקת, שהיא מבוססת על פיקציה, שהיא עומדת לקרוס. הגוף שלנו הוא תוצר של המערכת הקפיטליסטית, וזה ההסבר לקושי העצום לייצר התנגדות לשיטה.
ביטוי למהלך הזה מתגלה במסה המשעשעת "פורנו בנות", שבה מספרת הדוברת על תהליך החניכה המיני שלה על יסוד ספרי סוגת הרומן הרומנטי שקראה אמהּ: "פסיכוזת האהבה שהציגו הספרים האלה היתה החונכת הגדולה שלי לאהבה ולמיניּות, ודרכם למדתי לְמה אני צריכה לצָפות". בהמשך מספרת הכותבת על ההתפכחות האינטלקטואלית שלה מהסוגה, כאשר הבינה שאין הבדל עקרוני בין תיאורי האהבה הטהורה ברומן הרומנטי לבין צילומי הגופים העירומים, החלקים והמשוחים בשמן בפורנו עבור בנים. אולם ההתפכחות האינטלקטואלית אינה משנה את העובדה שהגוף לא בהכרח נענה להבנה התיאורטית. אנחנו נמשיך ללגלג על ספרי הרומן הרומנטי, אך הגוף שלנו ימשיך לנהל אותנו בהתאם לקוד הרומנטי שהוטמע בו כתוצאה ממהלך חיינו כסובייקטים של הקפיטליזם.
סיבות להישאר?
הכותרת "סיבות להישאר" יכולה להיקרא כ"סיבות להישאר בישראל" – במיוחד לאחר אירועי אוקטובר 2023 – וחלק מן המסות בהחלט מחזקות את הפרשנות הזו. אולם אני קורא את הכותרת כ"סיבות להישאר בַמקום", כי אולי אנחנו כלל לא יכולים לזוז. על כן אנו זקוקים להצדקות בשבח התקיעות. במובן הזה, יש אכן טון מלנכולי שנשמר לכל אורך החיבור.
לקפיטליזם אין אחר. אין חוץ. הקפיטליזם הוא ההוויה שלנו ב-300 השנים האחרונות לפחות. השאלה שיש לשאול ביחס אליו, לכן, היא לא איך משנים אותו אלא איך חיים איתו. לחילופין, השאלה על אודות שינוי הקפיטליזם בעתיד, יכולה להישאל כיום בעיקר על ידי מי שמספיק נוח לו בהווה. עבור מי שפחות נוח לו, שאלת השינוי נתפסת כפריווילגית.
אם כן: כדי לחיות עם הקפיטליזם, הסובייקט הלא־פריווילגי נדרש לחפש נישות, כמו חיות פרה־היסטוריות ששרדו משום שמצאו נישות אקולוגיות. בניגוד, אולי, לדוברת בסיבות להישאר, אינני סבור שהקפיטליזם הוא השיטה הגרועה ביותר עלי אדמות. אבל אני מזדהה עם הניסיון שלה לחפש את הדרך לחיות עם הקפיטליזם, מתוך הבנה מלנכולית שאולי לא ניתן לשנות אותו, ושאם ישתנה, ייתכן, למגינת הלב, שזה לא יהיה בהכרח לטובה.
על פרופ' אריה קרמפף
פרופסור לכלכלה פוליטית ויחסים בינלאומיים במכללה האקדמית של תל אביב יפו.
