כאשר שנאת השמאל הופכת לאהבת פוטין

ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, טוען שבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית תביא לסיומה המהיר של המלחמה באוקראינה. טראמפ יסרב לשלם "ולוּ פני אחד" בכספי סיוע, כך שהלכה למעשה יכפה על אוקראינה להיכנע לרוסיה. הצהרתו של אורבן, שהגיעה בעקבות פגישתו עם טראמפ בחודש מרס, היא תזכורת בוטה במיוחד לעומק הפיכתה של המפלגה הרפובליקנית בגלגולה הטראמפיסטי למפלגה אנטי־אוקראינית – עמדה הרחוקה מאוד מהתמיכה הדו־מפלגתית במאבקה של אוקראינה נגד התוקפנות הרוסית, שביטאה ארצות הברית בראשית המלחמה.

התנגדות לשליחת סיוע לאוקראינה אינה כרוכה, בהכרח, בתמיכה בוולדימיר פוטין; נהוג להצדיקה, בין השאר, בכך שארצות הברית צריכה להתמקד בבעיות פנים, באיום הגדול יותר הנשקף מצד סין, או בכך שאוקראינה אינה יכולה לנצח ולכן הארכת המלחמה תייצר רק עוד ועוד מוות וסבל. ובכל זאת, ראוי לעמוד על כך שבימין האמריקאי הולכות ומשתרשות תפיסות הנוחות לפוטין. בנקודת הזמן הנוכחית, התמיכה בפוטין כבר איננה זרם תת־קרקעי או מגמה סמויה ברטוריקה הימנית: היא גלויה ומוצהרת.

לא כל השמרנים־אוהדי־פוטין עשויים מקשה אחת. אצל חלקם, שנאת השמאל האמריקאי משתיקה כל רגש שעשוי להתעורר בליבם נגד פוטין. ואילו אחרים נוקטים עמדה אידאולוגית יותר: הם מתנגדים לפרויקט המערבי הליברלי כולו. רק התרת חוטי המחשבה אלה מאלה תסייע להסביר מדוע רבים כל כך בימין האמריקאי בימינו מאמצים עמדות שעד לאחרונה היו גורמות לשמרנים אחרים להוקיעם בתור עושי דברו של הקרמלין.

קחו לדוגמה את טאקר קרלסון, לשעבר איש ערוץ פוקס ניוז, ואת ההרפתקה שיצא אליה לאחרונה במוסקבה. קרלסון, שתכניו משודרים היום בטוויטר ובאתר האינטרנט שלו, נסע בפברואר לראיין את פוטין ועלה בדרגה בתפקידו כשופר של תעמולת הקרמלין. לטענתו האבסורדית, אף עיתונאי מערבי לא "טרח" לראיין את הנשיא הרוסי מתחילת המלחמה עם אוקראינה. אבל כפי שציינו ארגוני חדשות שונים, וכפי שאישר גם דוברו של פוטין, דמיטרי פסקוב, רבים ניסו; אלא שרק קרלסון קיבל אישור לכך, משום שכפי שהבהיר פסקוב, הקרמלין ראה בו מראיין נוח יותר.

והריאיון אכן היה מפגן חנופה בן שעתיים, שלא אִתגר כלל את פוטין ואת שקריו (רק בסוגיית אוון גרשקוביץ', העיתונאי האמריקאי העצור ברוסיה בהאשמות ריגול שקריות, העֵז קרלסון להשמיע דברי מחאה רפים). הדובדבן שבקצפת היה סרטונים משתפכים שפרסם קרלסון בשבחי הסופרמרקטים של רוסיה והרכבת התחתית המופלאה של מוסקבה, שהוקמה בתקופה הסובייטית.

פוטין בעייתי, אבל…

קרלסון משקף את הרוח השלטת היום בימין הטראמפיסטי, שאם אינה תומכת בפוטין באופן פעיל, כי אז היא לכל היותר אנטי־אנטי־פוטיניסטית. האנטי־אנטי־פוטיניסטים עשויים להודות שפוטין אינו איש טוב במיוחד, אבל יתעקשו שדברים אחרים הם גרועים בהרבה: למשל קרטלי הסמים במקסיקו, הפילנתרופ הפרוגרסיבי ג'ורג' סורוס, "השמאל" באופן כללי, או "המעמד השליט" באמריקה. כמו אותם אנשי שמאל שבעבר לימדו סניגוריה על המשטר הסובייטי, היום בודה הימין אסירים פוליטיים באמריקה (הכוונה לפרשה מבחירות 2016 שבמסגרתה טרול ימני קיצוני הצליח להונות 5,000 אנשים כדי ש"יצביעו" להילארי קלינטון במסרון, במקום ללכת ולהצביע) כדי לרמז לקיומה של זהות ערכית בין ארצות הברית לבין הרודנות של הקרמלין.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מאמר שהופיע בפדרליסט השמרני למחרת פלישתה של רוסיה לאוקראינה ממחיש היטב את הלך הרוח הזה. מחברו, כריסטופר בדפורד, שעמד בעבר בראש אתר החדשות דיילי קולר ונחשב לכותב פורה בתקשורת הימנית, לא רק קבע בבוטות ש"רבים מאיתנו שונאים את האליטות שלנו הרבה יותר משאנחנו שונאים איזה דיקטטור זר", אלא הודה שהוא מוצא סיבות רבות להתפעל מן הדיקטטור המסוים הזה; למשל – בזכות הסניגוריה הבלתי מתפשרת של פוטין על "הדת, התרבות, וההיסטוריה" של רוסיה, בעוד שהאליטות במערב מבזות את אלה שלהן.

אין חידוש מסעיר בכך שאמריקאים ימנים רבים רואים ברוסיה של פוטין אנטיתזה ל"נעורוּת" (wokeness) המערבית. הדבר נכון במיוחד במה שנוגע לנורמות מיניות ומגדריות: עָמַדתי על ראשית המגמה הזו בשנת 2013, כאשר כמה ארגוני ימין ופרשנים שמרנים שיבחו חוק רוסי שצנזר "תעמולה" הומוסקסואלית. מי שעסק לאחרונה בתופעה הזאת בהקשר של המהפך האנטי־אוקראיני שהתחולל במפלגה הרפובליקנית, ציין דוגמאות כמו השבחים שחָלַק סטיב בנון לדמותו ה"אנטי־נעוֹרה" של פוטין ולמדיניוּת המגדרית השמרנית ברוסיה; או טענתו של ג'ורדן פיטרסון ולפיה מלחמתה של רוסיה באוקראינה היתה בין השאר הגנה עצמית מפני הדקדנטיות של "המערב הפתולוגי".

תפיסתה של רוסיה כמצודה מסורתנית וכמעוז של התנגדות לנעורוּת היא דימוי שמשטרו של פוטין מטפח בכוונת מכוון – ולא רק כדי לפנות לנטיות הלב של האוכלוסייה המקומית ברוסיה, אלא גם כדי לעשות נפשות בקרב שמרנים במערב. ורבים אכן מתפתים לאהדה שחורגת הרבה מעבר לרוח אנטי־אנטי־פוטיניסטית.

אנשי הימין הללו מהנהנים כאשר פוטין מכריז – אגב סיפוח ארבעה מחוזות באוקראינה – שרוסיה נלחמת למען משפחות שיש בהן "אבא ואמא" ולא "הורה 1" ו"הורה 2", או כאשר רוסיה מסווגת רשמית את הפמיניזם ואת "התנועה הלהט"בית" כאידאולוגיות "קיצוניות". הם מתים על מודעוֹת גיוס שמעלות על נס גְברים גַבריים, להבדיל מגברים אמריקאים "מסורסים". וגם אם הם לא שמעו פוליטיקאים רוסים המהדהדים בלוגרים שמתרגזים על כך שנשים צעירות רבות מדי נרשמות ללימודים במקום ללדת ילדים, הם אוהבים אקלים תרבותי שבו דעות כאלה משגשגות. הם גם ממהרים לעבור לסדר היום על תופעות כמו סגרי קורונה מחמירים או הפלות חוקיות (רק לאחרונה החלו להיעשות מהלכים שנועדו להגבילן ולצמצמן), ובלבד שהן קורות ברוסיה – על אף שדברים דומים באמריקה גורמים להם להשתלח ב"משטר" הליברלי.

אנטי־אמריקאים במהותם

ואולם, סלידתו של הימין האמריקאי מהליברליזם החברתי והמיני שהתפתח אחרי שנות ה-60 למאה הקודמת אינה מספקת הסבר משביע רצון לאהבה שהוא מרעיף על פוטין. חלק מהרטוריקה האוהדת את פוטין בימין מעידה על דחייה רדיקלית בהרבה של הליברליזם, אפילו בגרסאותיו הקלאסיות (הליברליזם של ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל, להבדיל מן הפרוגרסיביזם של מישל פוקו או של איבְּרם אקס קֶנְדי). מובן שדמויות כמו הבלוגר הניאו־ריאקציונרי קֶרטיס יארווין, שמפנטזות על כך שרוסיה של פוטין תשוב לגלם את התפקיד שמילאה רוסיה הצארית במאה ה־19 כמדכאת הליברליזם באירופה, הן בגדר מטורפי שוליים (למרות קשריו לכאורה של יארווין עם הימין הטראמפיסטי). אבל שימו לב לְמה שנשמע כמעט כשיר הלל לפוטין בזירה מכובדת בהרבה: הרצאה שנשא בשנת 2017 כריסטופר קולדוול, סופר ועמית בכיר במכון קלרמונט, בסמינר בקולג' הילסדייל. הן קלרמונט הן הילסדייל נחשבים למוקדים אינטלקטואליים של השמרנות הלאומית הטראמפיסטית.

קולדוול, שבלי בושה מהלל את פוטין כ"גיבורם של השמרנים הפופוליסטים", מודה באותו חוסר בושה שה"גיבור" הזה דיכא "הפגנות שלוות" וגם כלָא וכנראה רצח יריבים פוליטיים. ובכל זאת הוא טוען ש"אילו השתמשנו באמות מידה מסורתיות כדי להבין מנהיגים, אמות מידה שמהותן הגנה על הגבולות ושגשוג לאומי, כי אז פוטין היה נחשב למדינאי הדגול של ימינו". גם אם נניח בצד טענות מפוקפקות בדבר "שגשוגה" של רוסיה תחת פוטין, הדבר המאלף ביותר אולי בכתב־הסניגוריה הזה הוא השימוש המפורש שלו בסטנדרטים פרה־מודרניים, שדוחים ערכים מימי הנאורות בדבר חירות, ממשל עצמי, וזכויות אדם.

מאלפים לא פחות הם השבחים שחולק קולדוול לסירובו של פוטין לקבל "תפקיד של זוטר במערכת עולמית המנוהלת בידי אמריקה ומשורטטת בידי פוליטיקאים זרים ומנהיגים עסקיים". בהמשך הוא מציג אנלוגיה מדהימה: "שמרנים פופוליסטיים רואים [את פוטין] כפי שפרוגרסיבים ראו פעם את פידל קסטרו: כאדם היחיד האומר שלא ייכנע לָעולם הסובב אותו. לא צריך להיות קומוניסט כדי להעריך את האופן שבו קסטרו חצב מרחב אוטונומי עבור מדינתו – גם אם לפעמים הוא נסחף".

הטענה ש"שמרנים פופוליסטיים" חובבי פוטין הם המקבילה לפרוגרסיבים חובבי קסטרו מימי המלחמה הקרה היא גול עצמי מרהיב. היא גם מעידה לא מעט על מי שמשמיע אותה.

די בדומה לשמאלנים תומכי קסטרו מפּעם, ימנים תומכי פוטין בימינו הם אנטי־אמריקאים במהותם. הם שונאים את המנהיגות והכוח הגלובליים של ארצות הברית. הם שונאים גם את מדיניות החוץ האמריקאית ואת מוסדות הביטחון הלאומי שלה. מכאן האימוץ הנלהב של נראטיבים שמקורם בקרמלין ולפיהם "מהפכת הכבוד" האוקראינית, שהפילה ב־2014 משטר רודני־למחצה ואוהד מוסקבה, היתה "הפיכה בגיבוי הסי־איי־איי". הם שונאים, באופן מהותי עוד יותר, את אמריקה של המאה ה-21: אמריקה שאותה הם רואים כמי שהושחתה בידי רב־תרבותיות, הגירה מן "העולם השלישי", פמיניזם, זכויות להט"בים וחופש מיני, ושנשלטת בידי "אליטות" הבזות לשמרנים.

מותר כמובן לבקר היבטים שונים של התרבות הפרוגרסיבית המודרנית באמריקה, ובפרט את גלגולה הזהותני הלא־ליברלי. אפשר אפילו להסכים שפרוגרסיביזם הסבור כי המורשת הליברלית של המערב רוויה בדכאנות גזעית, מינית, הומופובית, וקפיטליסטית, שוחק את המחויבות שלנו לדמוקרטיה ליברלית בה בשעה שהרודנות הפוטיניסטית אורבת מעבר לפינה. אבל תהום פעורה בין ביקורת מן הסוג הזה לבין "איבה לממשלתם ולאזרחי ארצם", במילותיו של המסאי מט ג'ונסון – איבה שבקלות הופכת לאהדה לאויביה של אמריקה.

יתר על כן, המרמור והטינה המצויים בלב הלאומיות הטראמפיסטית מזכירים מבּחינות מסוימות את רוח הלאומיוּת הפוטיניסטית ברוסיה: זו הראשונה מתפלשת בכך שהפסידה במלחמת התרבות, כמו גם בזלזול כלפיה מצד "האליטות"; וזו האחרונה מתפלשת בכך שהפסידה במלחמה הקרה, כמו גם בזלזול כלפיה מצד המערב. אולי אפשר להסביר כך קווי דמיון נוספים בין שני הלכי הרוח הללו – החל מנטייה לפרובוקציות והתרסה נגד נורמות ועד חיבה לתיאוריות קונספירציה. יותר מדי ימנים באמריקה מביטים במשטרו של פוטין ורואים נפש תאומה.

תרגום: יניב פרקש

על קאת'י יאנג

כותבת בעיתונים The Bulwark, Newsday, ו־Reason. המאמר פורסם לראשונה במגזין Persuasion.

בינתיים בישראל | ניר רייזלר

כמו מקבילו האמריקאי, גם הימין האנטי־ליברלי בישראל מנהל כבר שנים רומן חד־צדדי עם ולדימיר פוטין. גילוייו נעים מסלחנות, דרך אהדה בלתי־מוסתרת ועד הערצה של ממש.

הדוגמה הזכורה ביותר היא, כמובן, קמפיין הבחירות של הליכוד ב-2019, שבמסגרתו נתלו שלטי חוצות עם צילום של נתניהו לוחץ יד לפוטין ותחתיו הכיתוב: "נתניהו. ליגה אחרת". ניתן לתמוה על הבחירה של נתניהו להתהדר ביחסיו הטובים עם הרודן הרוסי לאור העובדה שרק חודשים ספורים קודם לכן, באוקטובר 2018, העבירה רוסיה למשטר הסורי שלושה גדודי S-300 – מערכות נ"מ מתקדמות, בידיעה שיכוונו נגד טייסים ישראלים.

הדימוי של רוסיה כמעוז השמרני האחרון העומד בפני המערב הפרוגרסיבי והשמאל הביא גם אידאולוגים ימנים אנטי־ליברלים בישראל, כמו בארצות הברית, להגן עליה לאחר שנקטה תוקפנות בלתי נסלחת וביצעה פשעים נגד האנושות בפלישתה לאוקראינה. כך, לדוגמה, במרס 2022 תהה רן ברץ – מייסד האתר השמרני "מידה" ומי שהיה אחראי ההסברה בלשכת נתניהו – שמא "מגיע לחבליה הדרום־מזרחיים [של אוקראינה] להיות עצמאיים או רוסיים, כהחלטתם… בטח שכדאי להתחשב ברגישות הרוסית להתחמשות משמעותית בגבולם המערבי".

תועמלן הימין נועם פתחי האשים במתקפה הרוסית באוקראינה את "כל אותן מדינות נאט"ו שהתגרו שוב ושוב בפוטין"; בצלאל סמוטריץ' כתב בפוסט פייסבוק: "אני ממש לא מתיימר לקבוע מי צודק בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה" והזהיר מפני "הנטייה האוטומטית לצד החלש", ששורשיה "נטועים עמוק בתפיסה הפרוגרסיבית"; ויגאל כנען, איש מפלגת נעם שהתפרסם במסע הצלב הסהרורי שניהל נגד בני נוער עם צרכים מיוחדים, כתב ש"ההתייצבות הטוטאלית של הסמול והתקשורת הישראלית לטובת אוקראינה היא, כחוק אצבע, הוכחה לכך שרוסיה צודקת בסכסוך".

ההתייצבות המוחלטת של רוסיה לאחר ה-7 באוקטובר לצד חמאס, בחירתה לארח ברוב פאר והדר את משלחת הארגון במוסקבה רגע אחרי הטבח הנורא, ועסקאות הנשק שלה עם איראן – ומנגד, התמיכה הביטחונית והמדינית הבלתי מסויגת של ארצות הברית בישראל – האירו את הסנטימנט הפוטיניסטי בימין באור מגוחך מתמיד.

ועם זאת, ביום שבו מת מתנגד המשטר אלכסיי נבלני, בנסיבות בלתי טבעיות כנראה, השתפך איש הימין הקיצוני ארז תדמור בהערצה בלתי מוסתרת לפוטין באולפן סוף השבוע של "מידה" בהנחיית גדי טאוב: "מדובר במדינאי ובמנהיג עם שיעור קומה מרשים, אדם מבריק", אמר.

משפיעני הימין האלה וגם אחרים מתרפקים, כמו בני דמותם הטראמפיסטים, על הברוטליות של שלטון פוטין כמודל לכוח, גבריות וכבוד לאומי. כן, גם כשאותו משטר אינו מכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני מתקפת טרור רצחנית. כך, בחודש שעבר, בעקבות פרסום סרטון שבו אנשי כוחות הביטחון הרוסיים עוצרים חשוד בפיגוע הטרור של דאעש במוסקבה, כורתים אחת מאוזניו ומכניסים אותה בכוח לפיו, פיארו אנשי התקשורת הביביסטים יותם זמרי ויהודה שלזינגר את המעשה והציעו לעשות אותו הדבר למחבלים פלסטינים.

בהכללה ניתן לומר כי ההערצה לפוטין בישראל נותרה תופעה מרכזית פחות מאשר בימין הטראמפיסטי. אולי בשל התמיכה ארוכת השנים של רוסיה במדינות ערב וסיועה לסוריה, מדינת אויב, ואולי בשל סיבות אחרות – המנהיג האוטוריטרי המועדף על הפופוליסטים בישראל הוא ויקטור אורבן ההונגרי. הללו נוטים להשליך עליו את הפנטזיות האנטי־ליברליות שלהם, ואף לקיים איתו קשרים של ממש.  

אולם יש פה עניין נוסף. יאנג מזהה במאמרה בחוכמה סנטימנט אנטי־אמריקאי מובהק, המפעם בקרב הימין הטראמפיסטי, של סלידה מההגמוניה הכלכלית, הצבאית והמדינית של ארצות הברית. אצל הפופוליסטים הישראלים ניתן לזהות סנטימנט אנטי־ציוני דומה, שמתבטא למשל בכך שמגיש ערוץ 14 שמעון ריקלין הפיץ תעמולה נתעבת שלפיה הציונות החילונית היתה תנועה אנטישמית שסייעה לרצח היהודים בשואה.

דמיון זה בין הימין הטראמפיסטי לביביסטי מחדד מכנה משותף חשוב ביניהם: אצל שניהם האהדה לפוטין מסגירה לא רק איבה לסדר הליברלי ולמערב, אלא גם עוינות והתנכרות כלפי האומה שלהם עצמם. למרבה האירוניה, שתי התכונות הללו ממחזרות במדויק את הלך הרוח שאפיין בעבר את השמאל הרדיקלי שתמך בברית המועצות.