הנטייה האוטומטית לצד הרשע

כמו מקבילו האמריקאי, גם הימין האנטי־ליברלי בישראל מנהל כבר שנים רומן חד־צדדי עם ולדימיר פוטין. גילוייו נעים מסלחנות, דרך אהדה בלתי מוסתרת ועד הערצה של ממש.

הדוגמה הזכורה ביותר היא, כמובן, קמפיין הבחירות של הליכוד ב-2019, שבמסגרתו נתלו שלטי חוצות עם צילום של נתניהו לוחץ יד לפוטין ותחתיו הכיתוב: "נתניהו. ליגה אחרת". ניתן לתמוה על הבחירה של נתניהו להתהדר ביחסיו הטובים עם הרודן הרוסי לאור העובדה שרק חודשים ספורים קודם לכן, באוקטובר 2018, העבירה רוסיה למשטר הסורי שלושה גדודי S-300 – מערכות נ"מ מתקדמות, בידיעה שיכוונו נגד טייסים ישראלים.

הדימוי של רוסיה כמעוז השמרני האחרון העומד בפני המערב הפרוגרסיבי והשמאל הביא גם אידאולוגים ימנים אנטי־ליברלים בישראל, כמו בארצות הברית, להגן עליה לאחר שנקטה תוקפנות בלתי נסלחת וביצעה פשעים נגד האנושות בפלישתה לאוקראינה. כך, לדוגמה, במרס 2022 תהה רן ברץ – מייסד האתר השמרני "מידה" ומי שהיה אחראי ההסברה בלשכת נתניהו – שמא "מגיע לחבליה הדרום־מזרחיים [של אוקראינה] להיות עצמאיים או רוסיים, כהחלטתם… בטח שכדאי להתחשב ברגישות הרוסית להתחמשות משמעותית בגבולם המערבי".

תועמלן הימין נועם פתחי האשים במתקפה הרוסית באוקראינה את "כל אותן מדינות נאט"ו שהתגרו שוב ושוב בפוטין"; בצלאל סמוטריץ' כתב בפוסט פייסבוק: "אני ממש לא מתיימר לקבוע מי צודק בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה" והזהיר מפני "הנטייה האוטומטית לצד החלש", ששורשיה "נטועים עמוק בתפיסה הפרוגרסיבית"; ויגאל כנען, איש מפלגת נעם שהתפרסם במסע הצלב הסהרורי שניהל נגד בני נוער עם צרכים מיוחדים, כתב ש"ההתייצבות הטוטאלית של הסמול והתקשורת הישראלית לטובת אוקראינה היא, כחוק אצבע, הוכחה לכך שרוסיה צודקת בסכסוך".

ההתייצבות המוחלטת של רוסיה לאחר ה-7 באוקטובר לצד חמאס, בחירתה לארח ברוב פאר והדר את משלחת הארגון במוסקבה רגע אחרי הטבח הנורא, ועסקאות הנשק שלה עם איראן – ומנגד, התמיכה הביטחונית והמדינית הבלתי מסויגת של ארצות הברית בישראל – האירו את הסנטימנט הפוטיניסטי בימין באור מגוחך מתמיד.

ועם זאת, ביום שבו מת מתנגד המשטר אלכסיי נבלני, בנסיבות בלתי טבעיות כנראה, השתפך איש הימין הקיצוני ארז תדמור בהערצה בלתי מוסתרת לפוטין באולפן סוף השבוע של "מידה" בהנחיית גדי טאוב: "מדובר במדינאי ובמנהיג עם שיעור קומה מרשים, אדם מבריק", אמר.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

משפיעני הימין האלה וגם אחרים מתרפקים, כמו בני דמותם הטראמפיסטים, על הברוטליות של שלטון פוטין כמודל לכוח, גבריות וכבוד לאומי. כן, גם כשאותו משטר אינו מכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני מתקפת טרור רצחנית. כך, בחודש שעבר, בעקבות פרסום סרטון שבו אנשי כוחות הביטחון הרוסיים עוצרים חשוד בפיגוע הטרור של דאעש במוסקבה, כורתים אחת מאוזניו ומכניסים אותה בכוח לפיו, פיארו אנשי התקשורת הביביסטים יותם זמרי ויהודה שלזינגר את המעשה והציעו לעשות אותו הדבר למחבלים פלסטינים.

בהכללה ניתן לומר כי ההערצה לפוטין בישראל נותרה תופעה מרכזית פחות מאשר בימין הטראמפיסטי. אולי בשל התמיכה ארוכת השנים של רוסיה במדינות ערב וסיועה לסוריה, מדינת אויב, ואולי בשל סיבות אחרות – המנהיג האוטוריטרי המועדף על הפופוליסטים בישראל הוא ויקטור אורבן ההונגרי. הללו נוטים להשליך עליו את הפנטזיות האנטי־ליברליות שלהם, ואף לקיים איתו קשרים של ממש.  

אולם יש פה עניין נוסף. קאת'י יאנג מזהה במאמרה החכם סנטימנט אנטי־אמריקאי מובהק, המפעם בקרב הימין הטראמפיסטי, של סלידה מההגמוניה הכלכלית, הצבאית והמדינית של ארצות הברית. אצל הפופוליסטים הישראלים ניתן לזהות סנטימנט אנטי־ציוני דומה, שמתבטא למשל בכך שמגיש ערוץ 14 שמעון ריקלין הפיץ תעמולה נתעבת שלפיה הציונות החילונית היתה תנועה אנטישמית שסייעה לרצח היהודים בשואה.

דמיון זה בין הימין הטראמפיסטי לביביסטי מחדד מכנה משותף חשוב ביניהם: אצל שניהם האהדה לפוטין מסגירה לא רק איבה לסדר הליברלי ולמערב, אלא גם עוינות והתנכרות כלפי האומה שלהם עצמם. למרבה האירוניה, שתי התכונות הללו ממחזרות במדויק את הלך הרוח שאפיין בעבר את השמאל הרדיקלי שתמך בברית המועצות.