התיאולוגיה של הלאום

Getting your Trinity Audio player ready...

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, מתעקש ההוגה בנז'מן קונסטן כי אין יותר היגיון בכתיבת מחזות על עיוורונו של הגורל או טרגדיות על הקושי להתמודד עמו. מה שעבד עבור היוונים איננו עובד יותר. תחת זאת, הוא מציע למחזאים להציב את הגיבור מול "המדינה ומעשֵי החברה". קונסטן (1767–1830), הוגה פוליטי שוויצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", טוען ש"הסדר החברתי, האופן שבו החברה משפיעה על הפרט […] – אלו הם הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת לתמרן. הם המקבילה של הפטליזם אצל הקדמונים".

קונסטן הבין שמשהו יסודי השתנה, יסודי הרבה יותר מחוסר האמונה של בני זמנו באלות הגורל. עם כניסתנו לעידן המודרני, הפכנו לאינדיבידואלים. חדלנו לראות את עצמנו כחלק מסֶדר הוליסטי, משרשרת ארוכה של הוויה הנמתחת מהשמיים אל השאול ומכפיפה אותנו לסדר קבוע מראש, שאליו היה נכון והכרחי להתאים עצמנו. כיום מרכז חיינו הוא האוטונומיה שלנו, והאיום על האוטונומיה הזו לא מגיע מהאלים אלא מהממשלה ומבתי המשפט. המדינה מחזיקה כעת בכוח שהיה פעם נחלתם של זאוס או של אלוהי אברהם, יצחק ויעקב.

הדרמה המודרנית מתממשת בדרך החתחתים הכרוכה בחיים תחת שלטון. למן מידה כנגד מידה של שייקספיר ועד למשפט של קפקא, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט לבין המערך הפוליטי־חברתי. וכשם שליבה של האמנות פועם פוליטיקה ולא תיאולוגיה, כך גם ליבה של הדת.

היכן הלב של הנצרות

היכן נמצא ליבה של הנצרות? תמיכתם המאסיבית של אוונגליסטים בדונלד טראמפ עוררה ספקות לגבי מידת מסירותם לעקרונותיהם המוצהרים. הפורעים שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, אחזו בלא מעט צלבים ובפוסטרים של ישו חובש כובע של תנועת (MAGA (Make America Great Again. לאחר שהצליח לחדור לתוך הקפיטול, ג'ייקוב אנתוני צ'נסלי, המכונה "השאמאן של QAnon" [תיאוריית קשר על מזימה נגד טראמפ שמפיצים תומכיו; המתרגמת], הוביל תפילה מעל דוכן הסנאט, והודה לאלוהים שאִפשר לו ולשותפיו "לשלוח לכל הרודנים, הקומוניסטים והגלובליסטים את המסר שזו האומה שלנו, ולא שלהם". אחרים שרו: "טראמפ הוא הנשיא, ישו הוא המלך", במעין שעטנז של דת ופוליטיקה שבמסגרתו התואר "בן האלוהים" נוטה יותר לכיוון המלוכני מאשר לזה השמיימי. כרזת בחירות אחת הכריזה: "ישו 2020".

ללא ספק, מדובר כאן בלאומנות נוצרית. דת ופוליטיקה שוביניסטית שזורות פה זו בזו, אולם ראוי לשים לב כי בתווך, מקומה של המסורת הדתית הצטמצם מאוד. למעשה, הנצרות המסורתית, עקרונות האמונה, האתיקה, הטקסים והמנהגים נדחקו כולם למושב האחורי באוטובוס קמפיין הבחירות הזה, אם בכלל נמצא להם מקום. ניכר חוסר רצון עמוק לאפשר לאמונות ולאיסורים המסורתיים להוות מכשול בדרך לפוליטיקה הרצויה, והמיזם כולו אינו קשור עוד בפולחן. נכון, שם האל ממשיך להישמע, אולם הוא כבר לא מעלה על הדעת דמות אב טרנסצנדנטלית כל־‏יודעת, אלא מנהיג פוליטי־מפלגתי.

זוהי שבטיות, אבל היא לא נובעת מחוסר אמונה או לחילופין מבורוּת. ההליכה לכנסייה איננה ממתנת אותה, היא מעצימה אותה. לפי נתוני Pew Forum שנאספו בחודשים שלפני הבחירות בארצות הברית ב-2016, 77 אחוז מהאוונגליסטים הלבנים שהולכים לכנסייה לפחות פעם בחודש, אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ. מבין אלו שנוהגים ללכת לכנסייה מדי שבוע, 78 אחוז אמרו שיצביעו עבורו. ורק 67 אחוז מאלה שנוהגים ללכת לכנסייה פחות מפעם בחודש אמרו שהם יצביעו עבור טראמפ.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בספרם Taking America Back for God ("לוקחים את אמריקה בחזרה למען האל") אנדרו ווייטהד וסמואל פרי מציגים נתונים נוספים הממחישים כי "אותם האמריקאים שדוגלים בצורה הנחרצת ביותר באמונות לאומניות נוצריות נוטים גם להיות הדתיים ביותר, כפי שניתן למדוד מפעילויות כמו הליכה לכנסייה, תפילה וקריאת כתבי הקודש". הם גם מסיקים ש"הנצרות של הלאומנים הנוצרים היא יותר מאשר דת גרידא… היא אתנית ופוליטית כשם שהיא דתית".

אם הנצרות של הברית החדשה היא דת אוניברסלית, הרחוקה מהשבטיות, הרי שהדת שמתעצמת כיום מבכרת את הפוליטיקה על פני כתבי הקודש. בהתייחסו לטראמפיזם כַביטוי המרכזי של הלאומנות הנוצרית, מגיע הסוציולוג פיליפ גורסקי למסקנה דומה וקובע ש"הטראמפיזם הוא, בין היתר, גרסה מחולנת של הלאומנות הנוצרית הלבנה, וכי התומכים האוונגליסטים הנלהבים ביותר של טראמפ הם למעשה יותר לאומנים מאשר נוצרים".

המקרה ההודי

מה נדרש כדי להפוך נוצרי אדוק לאדם שהרגש הלאומני שלו גובר על הנוצרי? ניכר כי יש משהו באופן שבו הדת מתפקדת כיום שכורך אותה ביחד עם מאווים פוליטיים. למרבה האירוניה, הדת מולאמת באמצעות הכנסייה.

סקר של Pew Forum משנת 2017 מצא שבמערב אירופה, "נוצרים שלא נוהגים ללכת לכנסייה, נוטים פחות להביע דעות לאומניות מאשר נוצרים שנוהגים ללכת לכנסייה", ו"נוצרים שלא נוהגים ללכת לכנסייה נוטים פחות לתפוס את המוצא האתני כמפתח לַזהות הלאומית, מאשר נוצרים שנוהגים ללכת לכנסייה". מערב אירופים שנוהגים ללכת לכנסייה גם מביעים יותר רגשות שליליים כלפי מהגרים ובני מיעוטים.   

לא מדובר רק בתופעה מערבית או נוצרית. בהודו, ה-BJP, מפלגת העם ההודי, תחת ראש הממשלה נרנדרה מודי, משנה את צורתו של ההינדואיזם ומעצבת אותו מחדש. מדת הכורכת יחדיו מגוון של מסורות, שבין חלקן יש מרחק גדול יותר מאשר בין הנצרות לאסלאם, ההינדואיזם הולך ונדחק לתוך תבנית מונוליתית, שאיננה אלא אתוס לאומני. הראשטריה סוויאמסווק סאנג (RSS) – תנועה לאומנית הינדית שממנה צמחה מפלגת העם ההודי ושכיום היא חלק מה"בייס" שלה – רואה בהודו אומה הינדית, ומאתגרת את אופייה החילוני של המדינה שעוצב על ידי ראש הממשלה הראשון ג'ווהרלל נהרו ושמעוגן גם בחוקה ההודית.

הלאומנות ההינדית העכשווית מציגה לראווה את כל הסממנים המאפיינים תנועות לאומניות ימניות – החל מההתעקשות על "גבולות בטוחים" והפחד מהגירה בלתי חוקית, עבור בעידוד האזרחים לקחת את החוק לידיהם והכרזת מלחמה אלימה על "נישואי תערובת" בין קבוצות אתניות שונות, וכלה בהשתקת מתנגדי השלטון. את כל זאת היא עושה תוך שימוש בסימבוליקה דתית ובהצדקות דתיות. יש כאן תיאולוגיה קוהרנטית; תיאולוגיה לאומנית־שבטית של האומה, כלומר מסגרת דתית שמתייחסת לאומה (ולא לאלוהִי) כדאגתה התיאולוגית העיקרית, ושהינה גמישה דיה כדי לשנות את עיקרי האמונה המסורתיים על מנת שיטיבו לשרת אותה.

דבר אינו מדגים זאת טוב יותר מאשר החניכה של מקדש ראם מנדיר בעיר איודיה, בינואר השנה. המקדש המפואר, על חורבותיו של מסגד מהמאה ה-16, נבנה בשנים האחרונות לאחר מאבק אזרחי ומשפטי ארוך ומפרך, שגם הידרדר לעתים לפרעות של ממש שבהן אלפים קיפחו את חייהם. המקדש נחנך במה שנראה כמו פסטיבל לאומי הודי (אם כי הינדי בלבד), כאשר ראש הממשלה מודי משמש כמעין מנהל הטקס ומקריב קורבנות (צמחוניים) לאל ראם. מסוקים צבאיים המטירו על ההמונים המריעים עלי כותרת צבעוניים, והמסר המרכזי של מודי בנאום שנשא באירוע היה "מהאלוהות למדינה, מהאל ראם לאומה".  

אין מדובר בכנסייה בחסות המדינה

אין לבלבל בין התיאולוגיה של הלאום לבין דת אזרחית. איננו עדים פה לאתוס אזרחי מקיף המשתמש במסגרות התייחסות דתיות גנריות כדי לבטא את הערכים הקהילתיים המובלעים של מדינת הלאום. דת אזרחית, כפי שהגדיר אותה רוברט בלה במאמרו המכונן משנת 1967, היא מוסד חברתי שהוקם על ידי המדינה, אתוס משותף של האזרחים הפועלים יחדיו למען הרפובליקה שלהם, בעוד שהתיאולוגיה של הלאום היא צורך דתי אשר עושה שימוש בסמלים דתיים מובהקים ומחזיק בשאיפות דתיות, תוך טיפוח הלאומיוּת ושלהוב קהילות המאמינים.  

אין גם מדובר בכנסייה בחסות המדינה ובשליטתה, מצב שבו המשטר מפעיל מערכת דתית להעצמת הלאומיות (כמו בספרד של פרנקו וברוסיה של פוטין). להפך: כאן לא הדת משמשת את הלאומיות, אלא הלאומיות משמשת את הדת. כמו אצל האוונגליסטים האמריקאים, המסורת הדתית מאמצת את המדינה כנקודת ההתייחסות המרכזית שלה ועושה שימוש בלאומיות כהקשר התיאולוגי הדומיננטי שלה.

מובן שהכוחות הפוליטיים שמחים לתמרן את האמונה הדתית לטובתם, והם אף עושים זאת תדיר. אולם במקרה הזה, הדת זקוקה לַפוליטיקה יותר מאשר להפך. המסורת רואה בספֵרה הפוליטית כוח מחייה, המסייע לגבש אותה באמצעות מאבקי המדינה והאומה. התיאולוגיה של הלאום נולדה מתוך משברי המסורת המודרניים.

שתי התגובות המסורתיות להיחלשות המסורת

עם כניסתה למאה ה-18, המסורת הדתית במערב היתה צריכה לתת את הדעת על שתי התפתחויות חברתיות־תרבותיות שונות אך משלימות. ההתפתחות הראשונה היתה היווצרותו של הסובייקט המודרני. על בימת ההיסטוריה הופיעו אנשים שמקורות המשמעות, הסמכות והזהות שלהם עברו הפנמה, והם ראו עצמם כסובייקטים מתפתחים, מודעים לעצמם. אלה היו אינדיבידואלים שהאוטונומיה שלהם היתה בראש מעייניהם ושתפסו את חירותם כמימושה חסר הגבולות. מטבע הדברים, כוחה של המסורת הדתית – שבמרכזה פולחן קהילתי ושפועלת תחת סמכותו של העבר ושל פרשניו הרשמיים – נחלש משמעותית במסגרת הניסיון לענות על צורכיהם.

ההתפתחות השנייה היתה יצירת מדינת הלאום. לאורך המאה ה-17 הועלה על נס עיקרון חופש המצפון, אשר דרש מהמדינה שלא להתערב באמונות ובמנהגים דתיים אישיים, וזאת כחלק מתפיסה של הדת כעניין פנימי ופרטי. ברי שהיתה הלימה בין התפיסה הזאת של הדת לבין היווצרותה של המדינה המודרנית, ששאפה להשליט סמכות ריבונית אחת בגבולותיה, אך נאלצה לנהל משא ומתן על תנאיהּ מול ציבור שהמעורבות הפוליטית שגילה היתה גדולה מאי פעם ושהיה חרד לאובדן האוטונומיה שלו.

בכך שסימנה את הדת כחלק הפרטי והכמוס בחייו של הפרט, הפכה המדינה ל-res publica, לדבר האובייקטיבי, הקהילתי, הציבורי. כשם שאמונתו של האדם היא עניינו הפרטי, כך המרחב האזרחי שייך כולו לעם והוא בחזקת האינטרס הציבורי שלו. וכמו ביחס להתהוות האינדיבידואליזם, כך גם כאן: מסורת דתית שרגילה לתפוס את כוחה העצום על האוכלוסייה כמובן מאליו, מוצאת את עצמה חלשה וחסרת אונים.    

ישנן שתי תשובות דתיות מודרניות לבעיה חדשה זו. תשובה אחת היא הפונדמנטליזם, קרי, הניסיון לקיים זהות וסמכות דתיות באמצעות מסגרת נוקשה וקולקטיביסטית המתיימרת להיות האמונה האמיתית היחידה. באמצעות המרת האותנטיות של הבחירה האישית באותנטיות של "המסורת המקורית", הפונדמנטליזם מזמין את הפרט המודרני לחפש הגשמה לא בביטוי החופשי של רצונו, אלא בקבלת סמכות עליונה המתיימרת לאמיתיותה הבלעדית.

זה עובד עד לגבול מסוים. והגבול הזה מכתיב את ממדיהן הקטנים בהכרח של הקבוצות הנוצרות במיזמים שכאלה. במילים פשוטות: הפונדמנטליזם אינו פופולרי. כפועל יוצא מכך, נבחנת נכונותה של כל קבוצה וקבוצה פונדמנטליסטית לקבל על עצמה מעמד של מיעוט. כשהקבוצה מסרבת לקבל זאת, כמו באיראן של האייתוללות או ב"מדינה האסלאמית" (דאעש), האופק היחיד העומד לרשותה הוא באמצעות שימוש באלימות, והתוצאות הינן אומללות כשם שהן גרוטסקיות.

תשובה פופולרית נוספת היא לא להתנגד לשינוי אלא לאמץ אותו. הרוחניות העכשווית (הניו־אייג') מציעה דת אישית התפורה למידותיו של הפרט. הדגש מושם כאן באופן מודע למדי על הממדים הפנימיים, החווייתיים והרגשיים; מנגד, הדת הקהילתית, המסורתית, הפולחנית או הדוגמטית סופגת התעלמות בוטה. למעשה, עבור חלק ממחפשי הדרך הרוחניים, הדת הממסדית תופסת את המקום שמילא השטן רק לפני 100 שנה, ונדחית כאויב מסוכן; אבן נגף בדרך לחיבור האמיתי אל האלוהי. תופעת הניו־אייג', שנעשתה פופולרית בשנות ה-60 במסגרת תרבות־הנגד, הפכה לחלק מהשוק הקפיטליסטי, והיא מציגה פחות או יותר את אותם הערכים שמציג הזרם המרכזי בתרבות המערבית.

התיאולוגיה של הלאום מציעה נתיב נוסף. לצד הרוחניות הניו־אייג'ית העכשווית וסוגים שונים של פונדמנטליזם, היא מתפקדת כנוסחה שבאמצעותה ניתן לבצע מודרניזציה לצורות מסורתיות של אמונה. היא מציעה לחסידיה נתיב המתווך בין הקהילתי לבין האינדיבידואלי, ומאפשר חיבור לזרם המרכזי בַחברה. יתרונה המובהק על פני שאר צורות המודרניזציה הדתית הוא בכך שהיא מצליחה לקרוץ לחלקים רחבים של החברה. חסידיה רואים את עצמם לא כמיעוט נבדל ומבודד, כמו חברי תנועות פונדמנטליסטיות, וגם לא כאינדיבידואלים במפגיע, כמו במילייה הניו־אייג'י, אלא ככוח החלוץ מטעם הציבור כולו. הם קולו של הרוב המוסרי, הפועל למען העם.

כמו בפונדמנטליזם, תיאולוגיית הלאום מבקשת לתקן את הקרע המודרני בין הפרטים בחברה, ולחזור לאחווה קהילתית המציגה ערכים משותפים וחזון קולקטיבי. אולם היא מנסה לעשות זאת לא באמצעות נסיגה לדוקטרינת "המסורת המקורית" – שבו מחזיקים, באופן בלתי נמנע, מעטים נבחרים – אלא על ידי ניכוס האתוס הלאומי שבו מחזיק הרוב. לא פחות חשוב, היא גם אינה מוותרת על הסוכנות והאוטונומיה של האינדיבידואל. הרחבת מעגל ההזדהות מן הקהילה הדתית אל האומה, מאפשרת ביטוי אינדיבידואלי משמעותי יותר – למעשה, היא מעודדת אינדיבידואליזם ותומכת בו.

שכן, כפי שאבחן הסוציולוג החשוב גאורג זימל כבר בתחילת המאה ה-20, ככל שהמעגל החברתי שעמו אנו מזדהים גדול יותר, כך גדלה האוטונומיה האינדיבידואלית שלנו. הלאומיות מעניקה לנו זהות משותפת ואחווה קולקטיבית רחבה, תוך הצבת דרישות מועטות בלבד כלפי חיינו האישיים. היא מחזקת את האינדיבידואליזם בכך שהיא מעניקה לאנשים משמעות משותפת, ומצד שני מאפשרת להם מרחב גדול יותר של בחירה אישית כיצד לבטא את המשמעות הזאת.

התיאולוגיה של הלאום מצליחה אפוא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. היא מציגה מסר דתי לחלק רחב מהאוכלוסייה, מזמינה את קבוצת הרוב כולה להצטרף למסע הצלב הקדוש שלה, ומציעה למצטרפים משימות ומטרות משותפות; אך בה בעת, היא מציבה דרישות מינימליות בלבד בנוגע לאורח החיים שלהם ולבחירותיהם האישיות. ככל שהחברה שלנו תשים דגש גדול יותר על האוטונומיה האינדיבידואלית, כך המערכות הדתיות ירבו להשתמש בלאומיות כהקשר הדומיננטי של הנראטיב השלט שלהן. וככל שהן ירבו לעשות זאת, כך התיאולוגיה של הלאום תיטיב להגדיר אותם. זוהי אפוא צורה דתית המתאימה לתקופתנו כמו כפפה ליד. לפחות כל עוד אנו מסתפקים בחיים דתיים שבהם פולחן האלוהות נדחק לשולי הבמה.

הגרסה היהודית לתיאולוגיה של הלאום

הגרסה היהודית לתיאולוגיה של הלאום מעניינת במיוחד, משום שהקהילה האתנית היהודית מגדירה את עצמה בעידן המודרני גם כדת וגם כעם. הלאומיות היא אפוא חלק בלתי־נפרד מהחבילה במקרה של היהדות, או לכל הפחות בגדר פרשנות סבירה שלה. ואכן, הציבור הדתי־לאומי בישראל נושא את הצימוד הזה בשמו ממש. יתרה מכך, בישראל יש זרם רדיקלי של משיחיות דתית הרואה במדינה את הגורם המרכזי, המכריע, בדרמה הדתית.

הקוקיזם, הזרם הדתי שהתפתח מתוך משנתו של הרב צבי יהודה קוק (1891—1982), ייחס למדינת ישראל משמעות עילאית, קדושה. אבל הקוקיזם היה לאומיות דתית, לא דת לאומנית. האלוהי מילא בתוכו תפקיד הכרחי ובלתי נמנע; נקודת ההתייחסות של הקוקיזם היתה הסמכות הטרנסצנדנטית של האל ובמרכזה עמדו פעולות פולחן, ולא אג'נדות מפלגתיות. רק עם ניוונו של הקוקיזם והסתלקותו הסופית בעשור הראשון של המאה הנוכחית, לאחר שנכזבו הבטחותיו המשיחיות בנוגע להתקרבות הגאולה וחוסר האפשרות של נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים, עשתה הציונות הדתית בישראל את המעבר הסופי לתיאולוגיה של הלאום.

הציונות הדתית העתיקה את מרכז הכובד שלה מהחלק השני של שמהּ לחלקו הראשון, מהדתיות לציונות. הביטוי הפוליטי של מציאות חדשה זו הגיע בשנת 2012, כאשר נפתלי בנט נבחר ברוב גדול להנהיג את המפלגה הדתית־לאומית (המפד"ל) ושינה את שמה ל"בית היהודי". היתה זו הפעם הראשונה שהמפלגה העמידה בראשה מנהיג שלא למד את ההלכה ואף לא הקדיש לה חשיבות מיוחדת. בנט הוא שומר מצוות, אך התעלמותו מפרטי ההלכה היהודית רחוקה מלהיות סוד. למעשה, הוא עצמו התוודה בפומבי ביוני 2017 שיש בו מעט אמונה: "אני ישראלי ויהודי. הזהות הבסיסית שלי היא לא דתית".

השילוב בין ישראליות ויהדות הוא זה שמַבְנֵה את דתו הלאומית של בנט, כמו גם את זו של מצביעיו. תחת הנהגתו, גויסו ימנים חילונים כחברי כנסת של המפלגה, בעוד שברור שמועמד שמאלני דתי לעולם לא היה מתקבל אל בין שורותיה. הלאומיות הפכה למכנה המשותף המרכזי, תוך רידוד חשיבותה של הדת, וכתוצאה מכך הפכה המפלגה הדתית־לאומית ללא יותר מאשר ברית פוליטית ימנית קיצונית המשתמשת בשפה דתית רק כדי לתת לגיטימציה למדיניות הלאומנית שלה ולגייס מצביעים.

ניתן לראות את אותו הדפוס גם בקמפיין הנוגע לעלייה ולתפילה יהודית בהר הבית/אל־אקצא. רוב הציונים הדתיים העולים להר עושים זאת, על פי הודאתם, על מנת "לחזק את הריבונות היהודית" במקום. ואכן, בסקר שנערך בשנת 2014 בקרב הציבור הציוני־דתי, בתשובה לשאלה "אילו סיבות מצדיקות עליית יהודים להר הבית?", 54.4 אחוז סברו שיש לעלות "על מנת לקיים 'מצוות עשה' ותפילה במקום", 58.2 אחוז טענו כי העלייה "תעלה את המודעות למקדש ולמשמעותו", ולא פחות מ-96.8 אחוז ענו שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש". באופן התואם מגמה זו, כשהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עלה להר הבית ביולי 2023, הוא הצהיר כי "אנחנו [היהודים] צריכים לחזור ולהראות את המשילות שלנו כאן".

כפי שהראה מחקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2015, "ימניוּת" הפכה למאפיין נפוץ יותר בהגדרתם העצמית של חוגי הציונות הדתית מאשר שמירת מצוות. עולם המושגים שלהם עודנו אפוף חרדת קודש דתית, אבל מושא הפולחן המרכזי שלהם התחלף.

כמו במקרה של האוונגליסטים האמריקאים או של חברי ה-RSS ההינדים, הציונים הדתיים החליפו את אלוהים במדינה. ההשקעה המתמשכת בהתנחלויות איבדה מזמן את הלהט המשיחי שאפיין אותה והיא מוצגת כעת כצורך ביטחוני (עם קורטוב של "ארץ ישראל השלמה"). המאבק לגירוש מבקשי המקלט הסודנים והאריתריאים בישראל מובל על ידי קואליציה של דתיים וימניים, על אף שלפי המסורת, היהודים מחויבים לקבל פליטים ולסייע להם. הר הבית נעשה מסמל דתי לסמל לאומי. והשמאל הישראלי סומן כלא מספיק יהודי, בניסיון לזהוֹת בין לאומיות לזהוּת יהודית ולהעצים את השיח על אודות "טוהר" ו"נאמנות". ולבסוף, הברית ההולכת ומתהדקת בין הציונות הדתית לנוצרים האוונגליסטים מעידה כאלף עדים על קדימותן של אג'נדות לאומניות על פני העדפות תיאולוגיות.

בד בבד עם הערצה של האוונגליסטים כלפי טראמפ בארצות הברית, האתנוצנטריות בישראל החליפה את הערכים הדתיים, ולאזרח הישראלי הוצג התפריט הרגיל של "גבולות בטוחים", היפר־פטריוטיות ודה־לגיטימציה של התנגדות פוליטית. כמו בביטויים אחרים של התיאולוגיה של הלאום, השימוש בלאומיות כאידיאל דתי בישראל אִפשר לדתיים למשוך פנימה חלקים רחבים יותר באוכלוסייה, ולא פחות חשוב מכך, לתמוך בזהות הדתית ההולכת ונחלשת שלהם.

דילול העומק התיאולוגי

עם הכניסה לעידן הנוכחי, נפרדה הדת מהמבנים המסורתיים שלה ואימצה תפיסות מודרניות של משמעות. בחברה שהולכת ונעשית חילונית ואינדיבידואליסטית, התיאולוגיה של הלאום מסייעת בשמירה על מראית עין של מסגרת התייחסות דתית. ואכן, ניתן לטעון שהדת מתפקדת כיום כנראטיב־על קולקטיבי רק בצורתה כלאומיוּת, כלומר, אם ניזכר בדבריו של גאורג זימל, כמסגרת שמרחיבה את מסגרת ההתייחסות שלה תוך דילול העומק התיאולוגי שלה ותוך העצמת הפרט.

הפופולריות העולמית של ניסוי זה בזמננו היא עדות ליעילותו ולתחולתו הרחבה. כפי שציין התיאולוג השוויצרי הרפורמי המבריק קרל בארת' בפרשנות שלו מ-1919 ל"איגרת אל הרומיים" מהברית החדשה, "המפעל של הקמת ה'לא־אלוהים' [האלילים] נוקם בכך שהוא מצליח". עבודת אלילים עובדת. הפוליטיקה השתלטה על ליבה של הדת. הלאומיות צומחת מתשוקות שלא מצאו את מקומן, תקוות ריקות לגאולה, ומהמאבק המגושם של הדת במודרניות. "הדימויים והצלמים", ממשיך בארת, "שאת משמעותם לא הצלחנו לתפוס, הופכים בעצמם למטרה ולתוכן. וכעת באמת הפכו בני האדם לעבדים ולבובות של הדברים".

תרגום: דפני קסל

על ד"ר תומר פרסיקו

חוקר במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת Nexus.