האיש שסיכל את סיכול חמאס

ערב ההתמודדות בין שמעון פרס לבנימין נתניהו בראשית 1996, ראש אמ"ן דאז, משה (בוגי) יעלון, אמר שאיראן מייחלת לניצחון של ראש הליכוד. ההסבר היה כדלקמן: איראן – אחת הפטרוניות של חמאס – מתנגדת לתהליך השלום וסברה שהליכוד בהנהגת נתניהו יחבלו בהתקדמותו. יעלון קבע שהאיראנים מסייעים לארגוני הטרור באמצעות כסף ונשק. ראש השב"כ דאז עמי אילון כתב לימים שהוא לא נדרש "להסביר לנתניהו, בוגר MIT, שפיגועי ההתאבדות סייעו לו לנצח בבחירות". ואילו העיתונאי עקיבא אלדר כתב ש"איראן סיפקה את הסחורה למחנה הימין, ותרמה לניצחונו של נתניהו; בחודשים שקדמו לבחירות הפר חזבאללה את הבנות מבצע 'דין וחשבון' מ-1993, והמטיר מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון. התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון שבלבנון. ישראלים נהרגו בפיגועי ההתאבדות בישראל ומאות נפצעו. נתניהו לא החמיץ הזדמנות להצטלם על רקע אוטובוסים מפוחמים ולהסית נגד 'פושעי אוסלו'". רונן ברגמן תמצת זאת במילים הללו: "נתניהו חייב לחמאס את בחירתו".

זו הסיבה לכך שבמשך 14 השנים האחרונות – למעט שנה וחצי אחת של "ממשלת השינוי" – כשהוא מיישם מדיניות של "הפרד ומשול" לגבי הגדה המערבית ורצועת עזה, נתניהו נאבק נגד כל ניסיון, צבאי או מדיני, שהיה עשוי להביא לסיום שלטון חמאס ברצועה. בפועל, מאז מבצע "עפרת יצוקה" בחורף 2008/9, בשלהי ימי ממשלת אולמרט, שלטון חמאס לא עמד מעולם תחת איום צבאי או מדיני שהיה בו כדי לפגוע במעמדו ובכושרו בצורה מהותית.

תיאור לא מדויק של יכולות חמאס

כפי שידוע היום, ראש ממשלת ישראל אִפשר את התעצמות החמאס באמצעות מימון מגורמים פרו־ג'יהאדיסטיים באזור. כשנתניהו הכריז באפריל 2019 ש"הבאנו את חמאס לרתיעה, חסמנו את צירי האספקה המרכזיים" היה זה מן השפה אל החוץ בלבד, בדיוק כמו אינספור התבטאויות דומות מצדו לאחר סבבי הלחימה הלא־מעטים בין ישראל וחמאס שהתרחשו בשנות שלטונו. מספיק לעיין בדברים שאמר נתניהו במליאת הכנסת ארבעה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר כדי לעמוד על הפער בין הכרזות ומעשים: "החזרנו [במבצע "שומר החומות" ב־2021] את החמאס כעשור אחורה. השמדנו לו את הזרוע האווירית, השמדנו את הזרוע הימית, בלמנו את מנהרות התקיפה שלו, עם הקיר הסולארי התת־קרקעי, והיכינו ב'מטרו' [רשת המנהרות בעזה]. אלו עיקר הדברים שהיו לו. נשאר לו [רק] נשק תלול־מסלול, ובזה טיפלנו במערכות ההגנה שלנו". יש לשער שנתניהו ידע שזהו תיאור לא מדויק של יכולות חמאס.

לאחר ה-7 באוקטובר, הציבור הישראלי יודע שתחת הנהגת נתניהו "צירי האספקה" רק התחזקו: כמות אדירה של אמצעי לחימה נכנסה לרצועת עזה במשך שנים – על אף הסגר היבשתי והימי שישראל מטילה עליה – דרך מנהרות רחבות מתחת לגבול ישראל־מצרים (ציר פילדלפי), המאפשרות אפילו תנועת כלי רכב בתוכן. רבות דובר לאחרונה על המימון האינטנסיבי שקטר ואיראן מספקות לחמאס, אבל מעט מדי תשומת לב הוקדשה לפרקטיקה עצמה של הברחות הנשק, שהביאה להפיכתו של חמאס לארגון בעל יכולת תקיפה משמעותית. "על רקע זה מטרידה במיוחד השאלה כיצד התאפשרה הכנסת כמויות הנשק והציוד הצבאי לרצועה", תהה ההיסטוריון אברהם סלע, והוסיף: "מטרידה לא פחות השאלה עד כמה נחשף צה"ל לנתונים על היקף אספקת הנשק לרצועה, ומה נעשה כדי לגרום למצרים למנוע זאת". התעצמות זו נעשתה תוך העלמת עין של ראש הממשלה.

על מנת להבין את ההתעלמות הבוטה של נתניהו מהברחות אמצעי הלחימה לתוככי הרצועה, אפשר להפנות את המבט מזרחה – לחומת ההפרדה. את התוואי הכולל של החומה, שמקטעים ממנה החלו להיבנות כבר בשנת 2002, אישרה ממשלת שרון בפברואר 2003, ותוואי מתוקן שלה אושר שנתיים לאחר מכן. מעבר לפונקציה הביטחונית המוצהרת שלה, ביטאה החומה את רעיון ההפרדה וחלוקת הארץ. אנו נעקוף פה את הוויכוחים על קביעת התוואי שלה ועל גזל אדמות פלסטיניות (סוגייה חשובה מאין כמותה), שכן לענייננו חשובה החלטתו של נתניהו, עת חזר לשלטון ב־2009, להקפיא את בניית הגדר לחלוטין. כפי שיודעים רבים, ישנן פרצות רבות לאורך הגדר ואחת מרכזית תוקנה רק לאחר "אינתיפאדת היחידים" ב־2016–2015. לא תקציב המדינה עניין את נתניהו בהחלטתו למנוע את השלמת הגדר, אלא הלחץ של הלובי המתנחלי ומדיניות הסיפוח הזוחל. החומה נתפסה על ידם – בצדק יש לציין – כאמצעי שיקשה על סיפוח השטחים בעתיד.

נתניהו סייע להתעצמותו הצבאית והפוליטית של חמאס בדרכים מגוונות לאורך העשור האחרון ויותר. בזמן כהונתו ארוכת השנים כראש ממשלה הפך חמאס מארגון טרור דל משאבים לגוף סמי־מדינתי, שעמו ישראל מקיימת דה־פקטו דין ודברים; הוא שהביא לשחרור אסירים פלסטינים – על אפו וחמתו של יו"ר הרשות אבו־מאזן – בתנאים לא נוחים עבור ישראל והרשות, על אף שניתן היה לעשות זאת אחרת; הוא שסיכם עם קטר על מימון חמאס בכסף מזומן (מזוודות) – דבר שאפשר לארגון לעשות שימוש בכסף למטרות טרור, בלי שיהיה ניתן לעקוב אחריו, ועוד. כל אלו יצרו סימביוזה בין פריחת הטרור הפונדמנטליסטי לבין שימור שלטונו של נתניהו. ודוק, תהיה זו טעות להניח שנתניהו חשב על רווחתם של העזתים העניים והמדוכאים – גם הם קורבנות חמאס – בהעברות הכספים (שכאמור חלקם לא שירתו בניית תשתיות אזרחיות, אלא הצטיידות צבאית): המטרה היתה לפגוע ברשות הפלסטינית ולמנוע את חלוקת הארץ.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במקביל, בהיבט הביטחוני, לפחות מאז מבצע "צוק איתן" ב־2014, הוביל נתניהו את המדיניות שהתעלמה מטרור העפיפונים, בלוני התבערה והרקטות. מדי פעם נעשו הצגות לכלי התקשורת שנועדו לסמא את עיני הישראלים, אך לא מעבר לכך. בשנה וחצי שבה כיהנה ממשלת בנט מדיניות זו שונתה, כשאחד הביטויים לכך היה הפסקת המימון של חמאס באמצעות מזוודות עמוסות מזומנים. היתה משמעות לכך לגבי יכולותיו של חמאס להמשיך ולהתחמש.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, סיכם לאחרונה את שנות שלטון נתניהו בצורה קולעת למדי עבור המגזין האמריקאי פוליטיקו: "ב-15 השנים האחרונות, ישראל עשתה הכול על מנת להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק את חמאס", הוא קבע. "עזה היתה על סף קריסה כלכלית מכיוון שלא היו לה משאבים וכסף, והרשות הפלסטינית סירבה להעביר לחמאס כספים. ביבי הציל אותם. ביבי רקם עסקה עם קטר והם התחילו להעביר מיליונים על מיליונים של דולרים לעזה".

"ביבי הדליף את זה"

נתניהו צייץ ב־ X(לשעבר טוויטר) ב־30 במאי 2022 ש"חמאס מעוניין בקיומה של ממשלת החולשה של בנט". אך חלק מחברי ממשלת "השינוי" היוו מכשול עבור חמאס, וכך גם לנתניהו. אין להבין מכך שראש הממשלה נפתלי בנט הוא שוחר שלום מושבע. נהפוך הוא. אך מיטוט שלטון החמאס הוא איום ישיר על המדיניות שנתניהו מייצג, ולכן הוא נמנע מפעולות להחלשת הארגון.

אחת ההוכחות לכך ניתנה בימי מבצע "צוק איתן" (יולי–אוגוסט 2014), כאשר לפי מספר גורמים, סביבתו של נתניהו הדליפה לתקשורת מצגת שהציג צה"ל לקבינט לגבי המשמעויות של כיבוש הרצועה. נתניהו לבטח העריך שמסמך המסווג כ"סודי", שבו צוין שכיבוש עזה יעלה בחייהם של מאות חיילים, ייצור אווירה ציבורית המתנגדת למהלך קרקעי נרחב ויקל עליו להדוף את מתנגדיו בקבינט. במרס 2019 הסביר בנט בתוכנית "המקור" (ערוץ 13), ש"מישהו טרח להדליף את זה לתקשורת כדי לייצר אליבי לאי־פעולה […] זו אחת ההדלפות החמורות בתולדות ישראל", אך לא נקב בשם מפורש. ההדלפה כמובן לא נחקרה, אף על פי שרבים דרשו זאת. אך בשיחות סגורות – כך נטען בתוכנית "המקור" – בני גנץ שהשתתף בדיונים כרמטכ"ל, אמר ש"ביבי הדליף את זה". אל מול מחאתה של הצנזורית הראשית על הדלפת המצגת, שראתה בכך פגיעה בביטחון המדינה, קבע נתניהו בלקוניות שהיו הדלפות חמורות ממנה. יש להדגיש את הדבר: סביבת נתניהו, ולפי חלק מהמעורבים הדבר יוחס לנתניהו עצמו, הדליפה מסמך "סודי ביותר" על מנת לסכל קו פעולה מדיני וצבאי שהתגבש בקבינט ושחתר להכרעת חמאס באמצעים שונים. בצל אירועי האלימות, העובדה שהחמאס הפך באותם השנים לארגון מזוין מכף רגל ועד ראש בסיוע נתניהו – לא זכתה לתשומת הלב הראויה.

השר לשעבר וראש מפלגת "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן, חזר לא פעם לאורך השנים על כך שנתניהו "כל הזמן סיכל את כל הסיכולים הממוקדים". בריאיון לערוץ הכנסת בנובמבר 2015 אמר ליברמן, שלדעתו יש "הסדר עם החמאס שהגיעו מתחת לשולחן נתניהו ו[בוגי] יעלון לאחר 'צוק איתן'". עיקרו של ההסדר הוא "ויתור ישראל על סיכול ממוקד ברצועת עזה […] יש לכל המחבלים, ממוחמד דף ו[איסמעיל] הנייה […] חסינות". אכן, מאז 2012 ישראל, הלכה למעשה, נסוגה ממדיניות זו.

בתקשורת דווח בימי המלחמה שנתניהו דחה לפחות שש פעמים בשנים האחרונות תוכניות אופרטיביות לחיסול יחיא סינוואר שהגישו שלושה ראשי שב"כ שונים. העיתונאי בן כספית כתב על "תוכניות סגורות, מוכנות לביצוע. כל מה שחסר זה אישור ראש הממשלה […] התוכניות היו גם מודולריות. אפשר היה לחסל רק את סינוואר, אפשר היה לחסל אותו עם כל צמרת חמאס, או רק עם חלקה, כדי שיישאר מי שיאסוף את השברים. נתניהו סירב לחסל אותו". יורם כהן, אחד מאותם שלושה ראשי השב"כ, הוסיף ואמר בריאיון ש"אני, ואלו שהגיעו אחריי, המליצו לדרג המדיני, שאנחנו נעשה מכת פתע […] חלק קוראים לזה מבצע 'עריפה', שאתה פוגע בצמרת אתה בהחלט נותן נזק גדול לארגון".

הדברים האחרונים נאמרו בזמן המלחמה האחרונה, אך כבר במאי 2022 דווח בחדשות ערוץ 12 שבין השנים 2020– 2018 היו הזדמנויות שונות לפגוע בצמרת חמאס, והדרג המדיני – כלומר נתניהו – דחה אותן. בהזכירנו את הסיכולים הממוקדים אין ענייננו בסוגייה המוסרית והמשפטית של הסיכולים (שבכל מקרה לא עניינה כהוא זה את נתניהו), אלא במשמעות הפוליטית והצבאית של השארת בכירי חמאס פעילים. מבחינת בכירים במערכת הביטחון, סיכולים ממוקדים היו מייתרים – בסבירות גבוהה – את הצורך לכבוש את הרצועה (היה מי שדחף לכך) והיו פוגעים ביציבותו של הארגון. בכל מקרה, כפי שנראה עוד מעט, לא היה באמת צורך לכבוש את הרצועה.

אין מתונים פלסטינים

מדיניות נתניהו לבסס את חמאס כבעל הבית ברצועה לא התבטאה רק (א) בהתנגדות לפעולה צבאית בעלת משמעות אסטרטגית; (ב) בהתנגדות לסיכולים של בכירי חמאס, אלא גם (ג) בהתנגדות להסדרה פוליטית של מערכת היחסים בין הרשות הפלסטינית – פתח – לבין חמאס. "אחד הביטויים לתפיסת הבידול במדיניות ישראל הוא ההתנגדות לפיוס בין תנועת חמאס לפתח, ולממשלת אחדות לאומית מוסכמת על שתי התנועות", כתב שלמה ברום, לשעבר סגן היועץ לביטחון לאומי. לא נסקור פה את שלל הניסיונות שנעשו ב-15 השנים האחרונות לפייס בין שני הצדדים הפלסטיניים. אך העמדה הישראלית תחת נתניהו נותרה יציבה לאורך כל השנים: למשל, כאשר נחתם באפריל 2014 הסכם פיוס (אחד מתוך כמה ניסיונות) והוקמה ממשלת אחדות פלסטינית, ישראל התנגדה למהלך נחרצות, לא היתה מוכנה לעבוד מול הממשלה הפלסטינית החדשה, פעלה לטרפד סעיפים בהסכם הפיוס (למשל העברת משכורות לעובדי ציבור בעזה) ואף איימה בצעדי ענישה נגד הרשות. דבריו של ברום מצדיקים שנביאם באריכות:

"ישראל התעלמה מכך שהסכם הפיוס היה שונה הפעם ברקע ובמאפיינים מההסכמים הקודמים. הרקע להסכם היה משבר חריף בחמאס בעקבות אובדן בעלי־ברית ומקורות סיוע עיקריים [דוגמת סוריה ואיראן בתחילה, ולאחר הפלת הנשיא המצרי מוחמד מורסי ביוני 2013 – גם את תמיכת מצרים]. […] אובדן זה פגע בו בצורה החמורה ביותר, בשל ההחלטה המצרית לפעול נגד ההברחות דרך המנהרות. החלטה זו השלימה את הסגר סביב עזה והביאה את חמאס למשבר פיננסי חמור. חמאס פנה להסכם הפיוס כדרך לצאת מהמשבר, על מרכיביו הפיננסיים והמדיניים, ולכן היה מוכן לוותר בסעיפים רבים שנדרשו על ידי פתח. כך הסכים חמאס להעביר את הנושאים האזרחיים בעזה לשליטת הממשלה ברמאללה, ובעצם הסכים לוותר על חלק משמעותי משלטונו ברצועת עזה, ואף הסכים לנוכחות אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית במעברים, בהתאם לתנאים של מצרים. אולם, הסכם הפיוס נכשל, ובמידה לא מועטה – מבחינת חמאס – בשל התנגדותה של ישראל, ובכך נסללה הדרך להתפרצות האלימה בעזה [ב-2014]".

מרטין אינדיק, שליחו המיוחד של אובמה למשא ומתן הישראלי־פלסטיני, תמצת זאת כך: "הפיוס של אבו־מאזן עם החמאס נתן לנתניהו תירוץ מושלם להימנע ממשא ומתן". נתניהו החזיק את המקל משני קצותיו.

דוגמה נוספת לכך היא מהלכיו של נתניהו בסוף 2017, שלוש שנים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר התקיימו שיחות פיוס פנים־פלסטיניות נוספות בין הפתח והחמאס, וכשכוחו והשפעתו של הארגון היו מצויים בשפל חסר תקדים. גם הפעם סלע המחלוקת בין אבו־מאזן לחמאס נגע להכפפת כוחו הצבאי של חמאס לרשות. אבו־מאזן לא הסכים לסגת מדרישתו הקבועה ל"שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד". חמאס, מצדו, הסכים שהרשות תחזור לרכז בידיה את כלל הסוגיות האזרחיות בעזה (שני העיקרים הראשונים בדרישתו של אבו־מאזן), אך המשיך להתנגד להניח את נשקו. מצרים וארצות הברית תמכו בפיוס ופעלו בנחישות להשגתו. לעומתם, חזר נתניהו והסביר כי "פיוס בין חמאס לפתח מקשה על השגת שלום".

עמדתו של ראש הממשלה שירתה את התעצמות החמאס, שנתלה בחוזקה בעמדה העיקשת של ישראל. גם ב-2019, בימי המתיחויות הארוכות סביב הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל, חזר נתניהו על כך ש"עשינו הרבה בעזה, לא כבשנו אותה כי היינו צריכים להחזיק ולקחת עוד שני מיליון פלסטינים תחת רשותנו או לתת את זה למישהו. שוחחתי עם מנהיגים ערבים רבים, אף אחד לא התנדב". מלבד, כמובן, מתנדבת אחת לאורך הדרך: הרשות הפלסטינית.

בניגוד למדיניות השלום הסרבנית של נתניהו חזר אבו־מאזן והדגיש פעמים רבות שפניו להסדרה ולשלום. אל מול "חומת הסרבנות" של ראש הממשלה, שהלעיט את הציבור לעייפה שאין הבדל בין חמאס ופתח, חזר אבו־מאזן והבהיר שכל עוד הוא מכהן בתפקידו לא תהיה אינתיפאדה שלישית. בראיון לא שגרתי – יש שיאמרו אמיץ – לחדשות 2 בסוף 2012, אמר: "לא נחזור לטרור ואלימות. אנחנו נפעל רק בדרכים דיפלומטיות ובדרכי שלום". אבו־מאזן הדגיש שאומנם הוא פליט מ-1948 מצפת, אך הוא ישוב לשם רק כתייר ולא כאזרח. "בשבילי פלסטין זה גבולות 67' עם מזרח ירושלים. אני פליט. אני גר ברמאללה. הגדה ועזה זה פלסטין. כל השאר זה ישראל", הדגיש ללא כחל וסרק.

נתניהו, בפומבי, ביטל במהרה את דבריו של אבו־מאזן. הסיבה לכך נגעה באחת מההבחנות החשובות – או "אי" ההבחנות – של נתניהו: שלילת קיומם של מתונים פלסטינים. מנקודת מבטו של נתניהו אין כלל "מתונים" פלסטינים: "ה'מתונים' של אש"ף אותגרו על ידי ה'קיצונים' בראשות חמאס", הוא כתב בספרו האוטוביוגרפי. לדידו, שני הקצוות של הפוליטיקה הפלסטינית שהשמאל הנאיבי חוזר עליהם והאמריקאים אימצו הם מדומיינים, ושניהם מאוחדים במטרת העל: "מחיקה מוחלטת של המדינה היהודית". ההבדל לשיטתו הוא בניואנסים, כלומר בפוליטיקה. אש"ף מחזיק בתורת השלבים מפה, ואילו חמאס בפעולות טרור ישירות מפה. לא מעבר לכך.

"ביטול" המתונים איננה מסקנה כנה אליה הגיע נתניהו (אדם שאין בקיא ממנו במאמצי הרשות הפלסטינית למניעת טרור). זו סחורה אידאולוגית המשווקת לישראלים לצורכי פנים. נתניהו מכיר היטב את עמדותיו של אבו־מאזן בנושא הפליטות וזכות השיבה, שסתרו את "תזת 48'" וחיסול "המדינה היהודית", שאותה הוא ושותפיו הפיצו ועודם מפיצים לכל עבר. עבורו, הפנמה ציבורית של העמדה ולפיה הנהגת הרשות ויתרה דה־פקטו על "השיבה" היא בגדר סכנה פוליטית ממדרגה ראשונה. הרי, שלטונו מבוסס בין היתר על הפחדת הציבור הישראלי מפני נחשולי פליטים פלסטינים העתידים לכבוש את ציון ולהחריבה אם נתניהו יאבד את השלטון.

אין להתפלא שגם בהדיפת דברי אבו־מאזן המוזכרים התייצבו נתניהו וחמאס באותו הצד. דבריו של אבו־מאזן – ועוד לכלִי תקשורת ישראלי – גרמו לסערה פוליטית אדירה בגדה ובעזה. בגדה אמנם לא התקיימו הפגנות ועצרות נגדו, אך ברצועת עזה הועלו תמונותיו של יו"ר הרשות באש, במחאה על שוויתר ליהודים על "זכות השיבה" – סוגייה מרכזית אצל החמאס המשמשת אותו, כמו את נתניהו, למניעת התקדמות ממשית בפתרון הסכסוך. יצא אפוא שבמקום שאבו־מאזן יקבל יד מושטת מראש ממשלת ישראל, הוא קיבל סטירה משני הכיוונים: מירושלים ומעזה.

עסקת גלעד שליט

דוגמה נוספת למכה שהנחית נתניהו על אבו־מאזן (ולטובתו של חמאס) היא עסקת שליט. איננו עוסקים בה מנקודת המבט הציבורית שחייבה את העסקה, וגם לא בנכונותו של נתניהו לשחרר 1,027 מחבלים בתמורה לשחרורו של חייל אחד – אלא במשמעותה לגבי מדיניות הבידול של ראש הממשלה. פרשת עסקת שליט מלמדת גם עד כמה קצר ונוח לתמרון הזיכרון ההיסטורי של הציבור הישראלי. לא רבים זוכרים, אך במשך שנים ארוכות נתניהו התנגד לבקשות חוזרות ונשנות של הרשות הפלסטינית למחוות ישראליות בדמות שחרור אסירים פלסטינים (לבסוף הסכים לשחרור של כ-100 אסירים במסגרת המשא ומתן שהוביל מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי). למהלכים שכאלו היתה משמעות רבה במאבקה של הרשות על דעת הקהל הפלסטיני אל מול חמאס.

ההחלטה של נתניהו לשחרר את האסירים במסגרת הסכם בלעדי מול חמאס — בזמן שאותו נתניהו התנגד באותן השנים בעיקשות לבקשות צנועות בהרבה של אבו־מאזן — חיזקו את ארגון הטרור ברחוב הפלסטיני בצורה שלא היה לה תקדים עד אז. ברשות מתחו ביקורת על העסקה, שנחתמה בזמן שאבו־מאזן ערך סדרת ביקורים במדינות אמריקה הלטינית על מנת לגייס תמיכה למדינה פלסטינית עצמאית. החלטת נתניהו להתקדם עם ההסכם היוותה מכה קשה לאבו־מאזן, שמהלכיו המדיניים באותם הימים סייעו לו להשתלט על סדר היום הפנים־פלסטיני והביאו לדחיקתו של החמאס לשוליים. אין אפוא להתפלא על כך ששר החוץ של הרשות, ריאד אל־מאליכי, תקף במילים חריפות את חמאס ותהה בדבר "תזמון חתימת העסקה בין ישראל לחמאס". אכן, אין להניח שנתניהו לא ידע שאבו־מאזן אינו נמצא באותו זמן ברמאללה. אל־מאליכי, מצדו, הפנה אצבע מאשימה לישראל ולחמאס, שחברו יחדיו כדי לסכל את מהלכיו של יו"ר הרשות.

עובדה חשובה אחת מושמטת תדיר מהדיון בעסקת שליט, שחזר לשיח הציבורי על רקע המלחמה הנוכחית והדיון על החטופים המצויים בידי חמאס. בשלב מסוים בתהליך מורט העצבים של התגבשות העסקה, הוחלט שלישראל תעמוד הזכות הבלעדית לקבוע אילו אסירים ישוחררו. המהלך הוצג כמחווה כלפי נשיא מצרים חוסני מובארכ וראש הרשות אבו־מאזן, "כדי לעמעם את ההישג של חמאס וליצור רושם של הישג פוליטי עצמאי של הרשות הפלסטינית בשחרור מספר אסירים גדול מזה ששחרר חמאס". עם זאת, בחודשים שחלפו מאז השלב השני של העסקה, היחסים בין אבו־מאזן לנתניהו הידרדרו עוד יותר ו"לפיכך סירב ראש הממשלה בנימין נתניהו לעשות מחוות כלפי אבו־מאזן ולהתייעץ עם נציגיו בשאלה – את מי מהאסירים לשחרר. כך הוקהה עוקצו של המהלך שנועד להעניק נקודות זכות גם לרשות הפלסטינית במאבק של חמאס על ליבם של הבוחרים הפלסטינים".

המהלך של נתניהו אותת לשחקנים הפוליטיים השונים באזור מסר ברור: באמצעות טרור ניתן להגיע להישגים ממשיים ואילו דרך הדיפלומטיה – לצד תיאום ביטחוני ענף ושיתוף פעולה בין הרשות וכוחות הביטחון הישראליים – אינה משתלמת וסופה השפלה פוליטית. פרשן פלסטיני אחד קבע ש"עסקת שליט חיזקה את חמאס והחלישה את הרשות – וכך גם המלחמות האחרונות בעזה"; פרשן נוסף הבהיר ש"אבו־מאזן לא הצליח להביא לשחרור של האסירים הללו. הציבור הבין שהדרך היחידה זו עסקה, או בעצם לחטוף." אין פלא שבאחת מעצרות התמיכה באסירים המשוחררים, ההמון צעק "העם רוצה גלעד חדש!" וקרא לחטוף ישראלים נוספים. בימים אלו גם החברה הישראלית לומדת על בשרה את השיעור הזה.

מה שראו מרמאללה ראו גם במערכת הביטחון בישראל. בעיתון ישראל היום הביאו לאחרונה את דבריו של בכיר במערכת הביטחון, שהסביר ששחרור האסירים ב-2011 לא רק שינה משמעותית את פני ארגון חמאס, אלא גם הפך "את חמאס לגורם הדומיננטי ביותר בצד הפלסטיני, עם יתרון מובנה על הרשות הפלסטינית ופתח. הם עיצבו את סדר היום, גם שלהם וגם של הצד שלנו, ב'שומר החומות' וכמובן היום. הם, ולא הרשות הפלסטינית, הפכו לפטרונים של 'הבעיה הפלסטינית', של 'ירושלים', של 'אל־אקצא'". לימים, אהוד אולמרט שפך אור נוסף על המוטיב מאחורי החלטתו של נתניהו לבצע את העסקה: "עסקת שליט לא נעשתה בגלל שביבי חשב שזו עסקה ראויה בקנה המידה הרגיל בעסקאות עם ארגוני טרור. מיליון איש יצאו לרחובות בבת אחת [בימי המחאה החברתית], ובכל ההפגנות נגד ביבי בשנים האחרונות זה לא קרה. זה היה איום שחייבים להסיט את תשומת הלב ממנו, העסקה עשתה את זה".

על אדם רז

היסטוריון וחוקר ב"עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני". הקטע לקוח מתוך ספרו הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל, שרואה אור בהוצאת פרדס. מראי המקום הושמטו מגרסה זו.