הסכמי אוסלו נחשבים לאות הקין של הסכמי השלום בהיסטוריה הישראלית. היותם הסכמי ביניים והצלחת הסלוגן "אל תתנו להם רובים" רק חיזקו את הרושם הזה. אבל היכרות מעמיקה איתם, מלמדת לא רק שהתמונה מורכבת יותר אלא שהם היו ועודם הדרך לדמיין מציאות אחרת

היא הורידה את מספר הנפגעים הישראלים, נעשתה בתיאום הדוק עם האמריקאים תמורת ערובות שמומשו, והיתה תוצאה של אסטרטגיה מחושבת ולא של גחמה פוליטית של כמעט נאשם בשחיתות. הימין הצליח לקבע אותה ככישלון נחרץ בדעת הקהל הישראלי, אבל ההתנתקות מעזה היתה הצלחה

לאורך עשרות שנים טענה מדינת ישראל כי השליטה הצבאית בשטחים ושלילת זכויות האזרח של הפלסטינים הן עניין זמני בלבד, ולכן לא ניתן להתייחס אליהן כאפרטהייד. ואז הגיעה ממשלת נתניהו הרביעית – ואיתה סיפוח הגדה

למרות קווי דמיון בהצעות הקונקרטיות והמילים המטושטשות שנבלעות בקלות בגרון, האידיאולוגיה שמאחורי גישת צמצום הסכסוך ברורה מאוד: המשך השליטה של ישראלים על פלסטינים. שמאלנים שמאמינים בשוויון לא יכולים לעמוד מאחוריה

מה עומד מאחורי הטענה שההתנחלויות תורמות לביטחון? האם יש היגיון בגישת "ניהול הסכסוך" של נתניהו? ומה רע כל-כך בסיפוח קטן בשטחים? קריאה מודרכת במפה האידיאולוגית של הוויכוח המדיני-ביטחוני בישראל

רוב התומכים בפתרון שתי המדינות לא מכירים כמעט את המתרחש במה שהייתה אמורה להיות המדינה הפלסטינית העצמאית ובחיי תושביה. מוסדותיה, שנבנו לאורך עשורים, מאיימים עכשיו להפוך לאגדה. רוב האחריות מוטלת על ישראל, אבל מעשיה של הרשות הפלסטינית הופכים גם אותה לאשמה

ג׳ו ביידן הוא דמוקרט מתון וזהיר שהיה מעדיף להעביר את הנשיאות שלו – אם תהיה כזו – בכמה שפחות עימותים עם ישראל. המהלכים הפרועים של קודמו, שאיפות הסיפוח של נתניהו, והתחזקות האגף השמאלי במפלגה שלו יקלקלו לו כנראה את התוכניות

כבר שנים שנבואות הזעם על התרסקות המעמד הבינלאומי של ישראל אינן מתממשות. האם כל זה הולך להשתנות בעקבות סיפוח השטחים?

האביב הערבי הוריד את קרנה של הדת בפוליטיקה, חיזק את מוסד המדינה והוליד את האזרח הערבי, אך הוא הכה קשות בתמיכה בפלסטינים בקרב מדינות ערב והותיר אותם לבד לגורלם. הלאומיות הפלסטינית אומנם שרויה במצוקה חריפה, אך בלעדיה לא ייכון שקט בר-קיימא בין הים לנהר

עמוס עוז קרא לו "התנגשות טרגית בין צודקים לצודקים", אבל בניגוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכיבוש נתון לשליטתה המוחלטת של ישראל. מפתרון למצוקת הדיור החרדית ועד להעברת הסמכות לרישום האוכלוסין הפלסטיני – למדינה יש דרכים לסיים את הכיבוש בלי לפגוע בביטחון אזרחיה

סבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים התמקדו תמיד בהיבטים מעשיים של סוגיות הליבה, אבל האפשרות לדמיין שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום עוברת דרך שני עמים שמחויבים לבניית אמון ביניהם. זה יקרה רק כשסוגיות של צדק מעברי יעלו על השולחן

על המחנה הפרוגרסיבי בישראל להתנער מהדה לגיטימציה שעשה הימין לשיתוף פעולה בינלאומי ולנהוג בדיוק כפי שנוהג הימין עצמו: לטוות רשתות קשרים בינלאומית על בסיס אידיאולוגי וכך למקסם את כוחו ולהגדיל את השפעתו הפוליטית

מקובל לחשוב שמדיניות ישראל בשטחים כללה רק שני מודלים של פעולה: עם אזרחים ועם צבא – כמו בגדה המערבית, או בלי אזרחים ובלי צבא – כמו שנעשה בעזה. אבל בצפון השומרון יישמה ישראל מודל שלישי ומוצלח. זו ההתנתקות שכדאי לשכפל בעתיד

בתחילת שנות ה-70 נערך דיון סוער במפלגת העבודה על עתיד השטחים הכבושים. אבא אבן, הדיפלומט מספר אחת שניסוחיו הרהוטים היו מקור לבדיחות רבות, העמיד בו טיעונים בהירים בזכות עקרונותיה של אסכולת הפשרה, אמו הורתו של פתרון שתי המדינות

הוא עומד מאחורי השירים של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, יהודית רביץ ויהודה פוליקר, אבל בקריירת הסולו שלו הוא מתעקש לחשוף את חולייה של החברה הישראלית. מ"שיר לשלום" ועד "הסיפור הגדול" – כבר 50 שנה שיענקל'ה רוטבליט, הפזמונאי הכי פוליטי בישראל, לא מפסיק לשיר

רעיונות הם אלה שמניעים מציאות, עכשיו הזמן לרעיונות שלנו