חורשים בתלם

סדרת מארזי תוכן, שעוסקים בבירור
עמדות ערכיות בנושאים המרכזיים
שעומדים על סדר היום הישראלי. כל
מארז מנגיש נושא אחד באמצעות
פינות תוכן שונות ומאמרי יסוד.

מארזי התוכן מבוססים על תלם -
כתב עת לשמאל ישראלי, מיסודה
של קרן ברל כצנלסון.

מונחון

חברתי כלכלי

יוקר המחיה

טקסט דמי על יוקר המחיה שהתייחסה לאירועי מלחמת ששת הימים ונוסחה על סמך הצעה בריטית, ברוב קולות במועצת הביטחון של האו״ם. עיקרי ההחלטה נסבו על שמירה על חופש השייט בנתיבים בינלאומיים, פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, סיום מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות של כלל מדינות האזור, פתרון צודק לשאלת הפליטים וכן שאלות טריטוריאליות אזוריות הנוגעות לכל מדינות האזור וזכותן לקיום בשלום ובגבולות בטוחים. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967 מתוך פרשנות שעל פיה היא לא מחויבת לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה בטענה שאינה מכירה בפלסטינים כעם, אלא מתייחסת אליהם בעקיפין מתוך אזכור בעיית הפליטים. במרוצת השנים עמדה זו השתנתה ואש״ף קיבל את ההחלטה באופן מפורש בדצמבר 1988, עד כדי אזכור רשמי שלה בהסכמי אוסלו. מאז קבלתה מהווה החלטה 242 בסיס מהותי לכל תהליכי המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים, ודרך השינויים בפרשנותה אפשר להתחקות אחרי שאלות ותהליכים תודעתיים מרכזיים בקרב ההנהגה הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. מתווה טראמפ, שהוצג ב־2020, היה השינוי המהותי הראשון בגישתה של ארצות הברית לעקרונות החלטת 242.

שכר בסיסי לכל (UBI)

טקסט דמי על שכר בסיסי לכל בטענה שאינה מכירה בפלסטינים כעם, אלא מתייחסת אליהם בעקיפין מתוך אזכור בעיית הפליטים. במרוצת השנים עמדה זו השתנתה ואש״ף קיבל את ההחלטה באופן מפורש בדצמבר 1988, עד כדי אזכור רשמי שלה בהסכמי אוסלו. מאז קבלתה מהווה החלטה 242 בסיס מהותי לכל תהליכי המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים, ודרך השינויים בפרשנותה אפשר להתחקות אחרי שאלות ותהליכים תודעתיים מרכזיים בקרב ההנהגה הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. מתווה טראמפ, שהוצג ב־2020, היה השינוי המהותי הראשון בגישתה של ארצות הברית לעקרונות החלטת 242. לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה

ועדת טרכטנברג

טטקסט דמי על ועדת טרכטנברג, אלא מתייחסת אליהם בעקיפין מתוך אזכור בעיית הפליטים. במרוצת השנים עמדה זו השתנתה ואש״ף קיבל את ההחלטה באופן מפורש בדצמבר 1988, עד כדי אזכור רשמי שלה בהסכמי אוסלו. מאז קבלתה מהווה החלטה 242 בסיס מהותי לכל תהליכי המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים, ודרך השינויים בפרשנותה אפשר להתחקות אחרי שאלות ותהליכים תודעתיים מרכזיים בקרב ההנהגה הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. מתווה טראמפ, שהוצג ב־2020, היה השינוי המהותי הראשון בגישתה של ארצות הברית לעקרונות החלטת 242. לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה

מדיני בטחוני

ארגון אש״ף

הארגון לשחרור פלסטין (מוּנְטַ׳מַת אל תַחְרִיר אל פִילַסְטִינִיָה, ובאנגלית: The Palestine Liberation Organization) הוקם בינואר 1964 בוועידת פסגה של ראשי מדינות ערב, כארגון גג מדיני מייצג של הערבים הפלסטינים. הארגון הוקם על ידי אחמד אל־שוקיירי, שהיה יו״ר אש״ף הראשון ונציג הוועד הערבי העליון. באותה שנה אושרה האמנה הלאומית הפלסטינית, שבה הוצהרה זכותו החוקית של העם הערבי הפלסטיני למולדתו (פלסטין). בנוסף, מי שישבו בפלסטין עד 1947 וצאצאיהם הוכרו כאזרחים פלסטינים. האמנה הכריזה גם כי אחת המטרות המרכזיות של אש״ף היא ״לגרש את הנוכחות היהודית מפלסטין״, תוך ערעור הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לאדמת פלסטין. ב־1964 אש״ף גם הצהיר על כוונתו להקים מדינה ערבית פלסטינית עצמאית, דמוקרטית וחילונית והוקם צבא השחרור הפלסטיני. ב־1974 הכירו מדינות ערב באש״ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובזכותו להקים בית לאומי ברצועת עזה ובגדה המערבית. רבות מהן (הבולטות היו סעודיה ונסיכויות המפרץ) גם התירו לאש״ף לקיים פעילות צבאית ומדינית במדינותיהן וסייעו לארגון גם במשאבים כלכליים. בתחילת דרכו התמקד אש״ף בפעולות טרור שנועדו לעורר תהודה למטרותיו בקרב מדינות העולם ולהפגין כוח מול ישראל ובעלות בריתה. רבות מפעולותיו התרכזו בשדות תעופה; אחת הידועות שבהן לציבור הישראלי היא טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972) שהוציא לפועל ארגון ״ספטמבר השחור״, שהיה מקושר גם הוא לאש״ף. פעולות טרור רבות הוציא אש״ף מתוך שטחה של ירדן ולאחר מכן מלבנון. מעמדו של הארגון בזירה הבינלאומית היה מורכב במשך השנים, הן בשל תמיכתו בטרור ושימוש בו כדרך פעולה מרכזית והן בשל מעמדה של ישראל בזירה זו. עם השנים החלו בעלות הברית של אש״ף לדחוק בו להתקדם למשא ומתן מדיני כדרך פעולה שתביא להקמת מדינה פלסטינית. התנאים הבשילו לראשונה בשנות ה־90, ראשית בוועידת מדריד ובהמשך בהסכמי אוסלו שהיוו תקדים להכרה פלסטינית במעמדה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי ולנכונות ישראלית לשיח על גבולות 1967, בעקבות החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו״ם. יאסר ערפאת, שצמח בארגון הפת״ח, הפך ליו״ר אש״ף מאז 1969 ועד למותו ב־2004. הפת״ח השתלט על רוב המושבים באש״ף וזכה בשליטה מרכזית בו וגם ברשות הפלסטינית כאשר הוקמה.

גדר ההפרדה

ב־2002 אישרה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את בנייתו של מכשול הפרדה בתוך הגדה המערבית ומסביב לה. המכשול נועד למנוע פיגועי טרור באמצעות חסימת כניסתם של פלסטינים ללא היתרים לאחר תקופה שבה התבצעו פיגועים רבים בישראל. אורכו של תוואי הגדר הוא 712 ק״מ (אורכו של הקו הירוק, לצורך השוואה, הוא 311 ק״מ) וכ־85% ממנו עובר בדרך זו או אחרת בתוך הגדה המערבית עצמה, ולא על הקו הירוק או ממערב לו בשטחה הריבוני של ישראל. רובו של המכשול כולל גדר אלקטרונית שמשני צידיה דרכים, תעלות וגדרות תיל. קטעים מסוימים ממנו נבנו כחומת בטון מוגבהת בגובה 9 מטרים (בעיקר סביב אזורים עירוניים כירושלים, קלקיליה ועוד). מעבר להקמת המכשול כמערך חיץ ביטחוני למניעת הסתננות, אין ספק כי הוא משרת אינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים הקשורים בתעדוף ההתנחלויות ופגיעה מתמשכת במרקם החיים הפלסטיני. לצורך הקמתו של המכשול תפסה ישראל בצו צבאי קרקעות פלסטיניות וקטעה רצפים עירוניים, קהילתיים ולעתים אף משפחתיים. על פי נתוני המשרד לעניינים הומניטריים של האו״ם, בניית הגדר ניתקה תושבים בכ־150 קהילות פלסטיניות בגדה מאדמותיהם, בהן שטחי חקלאות ומרעה, שנותרו בין הגדר ובין הקו הירוק. השערים שהוקמו למעבר נותרו סגורים ברובם, וקבלת היתרי עיבוד אדמה או עבודה מחוץ לגדר מותנית באישור המינהל האזרחי ומהווה מכשלה קשה לרבים מהתושבים הפלסטינים שנותקו מאדמותיהם ומהמסורות החקלאיות וספגו פגיעה כלכלית ורגשית מתמשכת. אם תושלם עבודת בניית הגדר כפי שתוכננה, ינותקו מהגדה המערבית 526,677 דונם, 8% משטחה הכולל. הניתוק של הפלסטינים יוצר פגיעה מתמשכת בזכויות האזרח והפרט שלהם והשפיע בעקיפין על תהליך הסיפוח הזוחל באמצעות שרטוט תוואי המכשול.

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו״ם

ב־22 בנובמבר 1967 התקבלה החלטה 242, שהתייחסה לאירועי מלחמת ששת הימים ונוסחה על סמך הצעה בריטית, ברוב קולות במועצת הביטחון של האו״ם. עיקרי ההחלטה נסבו על שמירה על חופש השייט בנתיבים בינלאומיים, פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, סיום מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות של כלל מדינות האזור, פתרון צודק לשאלת הפליטים וכן שאלות טריטוריאליות אזוריות הנוגעות לכל מדינות האזור וזכותן לקיום בשלום ובגבולות בטוחים. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967 מתוך פרשנות שעל פיה היא לא מחויבת לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה בטענה שאינה מכירה בפלסטינים כעם, אלא מתייחסת אליהם בעקיפין מתוך אזכור בעיית הפליטים. במרוצת השנים עמדה זו השתנתה ואש״ף קיבל את ההחלטה באופן מפורש בדצמבר 1988, עד כדי אזכור רשמי שלה בהסכמי אוסלו. מאז קבלתה מהווה החלטה 242 בסיס מהותי לכל תהליכי המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים, ודרך השינויים בפרשנותה אפשר להתחקות אחרי שאלות ותהליכים תודעתיים מרכזיים בקרב ההנהגה הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. מתווה טראמפ, שהוצג ב־2020, היה השינוי המהותי הראשון בגישתה של ארצות הברית לעקרונות החלטת 242.

חמאס

החמאס (ראשי תיבות של חרכת אל־מקאומה אל־אסלאמייה - תנועת ההתנגדות האיסלאמית. בנוסף, פירוש המלה ״חמאס״ בערבית הוא התלהבות, להט, גבורה, אומץ וקנאות) היא תנועה עממית שהוקמה ב־1987, סמוך לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, על ידי השייח אחמד יאסין. ארגון החמאס הוקם על תשתית של שני ארגונים - ״האחים המוסלמים״, ארגון איסלאמי שמקורו במצרים, וארגון ״המרכז האיסלאמי״, שהקים יאסין ב־1973 ועמד בראשו. אמנת החמאס פורסמה ב־1988 ועיקריה דנים במחויבות לאיסלאם, במלחמת ג׳יהאד נגד הכובש הציוני ובאי־הכרה בישראל כמדינה ריבונית. בנוסף, באמנה מנוסחות מטרות הארגון: הקמת מדינה פלסטינית על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, הכרה ברעיון הבית הלאומי הפלסטיני וקריאה לסולידריות בין כל בני העם הפלסטיני למען השגת מטרות אלה.

החמאס מחזיקה בשתי תפיסות אידיאולוגיות מרכזיות ששלובות זו בזו: דבקות באורח החיים הדתי־האיסלאמי וחתירה לשחרור לאומי פלסטיני. בהתאם לכך, פועלת התנועה בשתי זרועות ארגוניות מרכזיות - זרוע ה״דעווה״ שעוסקת בצדקה, בקיום פעילות חברתית לשכבות החלשות ובתמיכה חברתית וכלכלית בבני העם הפלסטיני; וזרוע הג׳יהאד, שממוקדת בהדהוד המסרים האידיאולוגיים הקיצוניים של התנועה בעולם ובביצוע פעולות טרור אלימות כדי להגשים את מטרותיה. הנגישות לשכבות הנמוכות באוכלוסייה, הפעילות החינוכית והתמיכה הכלכלית של התנועה מזינות את הפעילות הצבאית ובונות דורות של צעירים פלסטינים המתגייסים לשורות התנועה.

הזרוע הצבאית של התנועה, ״גדודי עז־א־דין אל קאסם״, הוקמה רשמית ב־1992 ולאחר החתימה על הסכמי אוסלו (1993) החלה לבצע פיגועי טרור, לרבות פיגועי התאבדות שזכו למעמד קדושה דתי. במשך השנים התעוררו חילוקי דעות רבים בין ארגוני החמאס והפת״ח על דרכי הפעולה הנכונות לעם הפלסטיני. חוסר ההסכמה בין הצדדים הוביל גם לעימותים אלימים ולבסוף להשתלטות מוחלטת של החמאס על רצועת עזה ב־2007. החמאס המשיך בירי טילים ופעילות טרור במשך השנים מאזור הרצועה לישראל, ואלה הובילו לכמה סבבי לחימה עקובים מדם מול צה״ל, ביניהם מבצע צוק איתן ב־2014 ומבצע שומר החומות ב־2021.

יוזמת ז׳נבה

הצעה להסכם קבע ישראלי־פלסטיני שניסחו צוותים לא רשמיים בראשות מזכ״ל הוועד הפועל של ארגון אש״ף אז, יאסר עבד־רבו, ושר המשפטים לשעבר יוסי ביילין. ההסכם נולד בעקבות הפסקת השיחות הרשמיות בין המשלחת הישראלית לפלסטינית בוועידת טאבה (2001) והמשך השיחות ביניהם בערוצים לא רשמיים, בתמיכת ממשלת שווייץ. המכתב המלווה להסכם נחתם בז׳נבה ב־2003, הוא מתבסס על מתווה קלינטון (ר׳ ועידות והסכמים, עמ׳ 44) ומציע פתרון מלא ובו גם הסכמה של שני הצדדים על סיום הסכסוך וקץ התביעות. במרכזו פתרון של שתי מדינות עם הכרה הדדית, חלוקה טריטוריאלית, הסדרי גבולות וביטחון, פתרון לירושלים והמקומות הקדושים על ידי חלוקה והצעה לפתרון בעיית הפליטים באמצעות מעבר למדינה הפלסטינית והקמת קרן בינלאומית שתהיה אחראית על פיצוי כספי. ההסכם נהפך לסמל למשא ומתן שהצליח להציע פתרון המקובל על ידי שני הצדדים (שחתומים עליו) גם אם אינו רשמי ומעולם לא הוצא אל הפועל.

שאלות ותשובות

חברתי כלכלי
- מאיפה נשלם על כל זה?
- האם לאדם לא מגיעה האפשרות להשיג יותר בתמורה לעמל רב יותר?
- כיצד מס ירושה הוגן?
- האם המחאה של 2011 נכשלה?
מדיני בטחוני
- למה הפתרון הציוני הוא שתי מדינות לשני עמים?
- האם לא עברנו את נקודת האל־חזור וכבר אין אפשרות לשתי מדינות?
- מהי האחריות הישראלית להמשך הסכסוך ומהי האחריות של הפלסטינים?

חברתי כלכלי

מאיפה נשלם על כל זה?

טקסט דמי טקסט דמי טקסט דמי טקסט דמי טקסט דמי טקסט דמי טקסט דמי ללמה הפתרון הציוני הוא שתי מדינות לשני עמים טקסט דמי ללמה הפתרון הציוני הוא שתי מדינות לשני עמים ב־22 בנובמבר 1967 התקבלה החלטה 242, שהתייחסה לאירועי מלחמת ששת הימים ונוסחה על סמך הצעה בריטית, ברוב קולות במועצת הביטחון של האו״ם. עיקרי ההחלטה נסבו על שמירה על חופש השייט בנתיבים בינלאומיים, פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, סיום מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות של כלל מדינות האזור, פתרון צודק לשאלת הפליטים וכן שאלות טריטוריאליות אזוריות הנוגעות לכל מדינות האזור וזכותן לקיום בשלום ובגבולות בטוחים. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967 מתוך פרשנות שעל פיה היא לא מחויבת לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמה אלא רק מחלקם, מתוקף ההכרה בזכותה לגבולות בטוחים ומוכרים שלאו דווקא חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק ששורטטו בתום מלחמת העצמאות. חיזוק לתפיסה זו מגיע גם משאלות שמעורר נוסח ההחלטה ותרגומו. בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ״שטחים שכבשה״ (ללא ה״א הידיעה). ארגון אש״ף, כנציג העם הפלסטיני, סירב תחילה לקבל את ההחלטה בטענה שאינה מכירה בפלסטינים כעם, אלא מתייחסת אליהם בעקיפין מתוך אזכור בעיית הפליטים. במרוצת השנים עמדה זו השתנתה ואש״ף קיבל את ההחלטה באופן מפורש בדצמבר 1988, עד כדי אזכור רשמי שלה בהסכמי אוסלו. מאז קבלתה מהווה החלטה 242 בסיס מהותי לכל תהליכי המשא ומתן של ישראל עם הפלסטינים, ודרך השינויים בפרשנותה אפשר להתחקות אחרי שאלות ותהליכים תודעתיים מרכזיים בקרב ההנהגה הישראלית בנוגע לתהליך המדיני. מתווה טראמפ, שהוצג ב־2020, היה השינוי המהותי הראשון בגישתה של ארצות הברית לעקרונות החלטת 242.

האם לאדם לא מגיעה האפשרות להשיג יותר בתמורה לעמל רב יותר?

כיצד מס ירושה הוגן?

האם המחאה של 2011 נכשלה?

מדיני בטחוני

למה הפתרון הציוני הוא שתי מדינות לשני עמים?

במשך השנים התמודדה התנועה הציונית עם שני אילוצים שהקשו על השגת המטרות הללו: הראשון, קיומו של רוב דמוגרפי ערבי בשטחה של פלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית; והשני, הכרה בינלאומית בשאיפות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולבית לאומי משלו בשטח זה. לכן, נאלצה התנועה הציונית למצוא פתרון שיצליח לאזן בין יעדיה ושאיפותיה ובין המציאות ולהכריע בנוגע לסדר העדיפויות שלה בהשגת שלושת היעדים. כך, עמדו בפניה שלוש אפשרויות: מדינה יהודית על כל שטחה של פלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית, אופציה שבחירה בה בעת הזאת תיצור מדינת אפרטהייד או דיקטטורה של המיעוט; מדינה דמוקרטית על כל שטחה של פלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית, שתהיה 1 . למה הפתרון הציוני הוא שתי מדינות לשני עמים? בפועל ערבית, בשל הרוב הערבי, וכך תבטל את היעד של מדינה בעלת זהות יהודית; ומדינה יהודית ודמוקרטית, שתיווצר באמצעות ויתור על חלק מהטריטוריה והשטח של פלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית. האופציה השלישית נהפכה להחלטה האסטרטגית המובילה של ההנהגה הציונית מאז ימי ״ועדת פיל״ ) 1937 ( והיא הפתרון הציוני היחיד גם היום, משום שרק הוא מאפשר לישראל להיות מדינה דמוקרטית בעלת רוב דמוגרפי יהודי, וכך גם לשמור על סממנים לאומיים וזהות יהודית, בדיוק כפי שנקבע בהצהרת בלפור, שבה הובטחה הקמתו של הבית הלאומי לעם היהודי.

האם לא עברנו את נקודת האל־חזור וכבר אין אפשרות לשתי מדינות?

במילה אחת - לא. גם היום ישנה היתכנות מרחבית טריטוריאלית לפתרון שתי המדינות ואפשר בהחלט, באמצעות משא ומתן וחשיבת עומק אסטרטגית, להגיע להסכמה עם הפלסטינים בכל אחת מסוגיות הליבה המרכזיות )ירושלים, פליטים, גבולות וטריטוריה, וביטחון(: גבולות וטריטוריה. חילופי שטחים בגודל של כ־4% יאפשרו למדינת ישראל לשמור 80% מהישראלים שגרים מעבר לקו הירוק בתוך שטח מדינת ישראל ובו־זמנית יאפשרו מתווה שטח פלסטיני שלא יפגע במרקם החיים או ברצף הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית. ביטחון. פתרון שתי המדינות מציב שני אתגרים מרכזיים מבחינה ביטחונית לישראל: הראשון, היעדר עומק אסטרטגי, שיוחרף בעת הנסיגה של צה״ל מהגדה המערבית לטובת הקמתה של המדינה הפלסטינית; השני, קיומו של תסריט שבו קורסת המדינה הפלסטינית - מוסדות השלטון בה מתמוטטים וגורמי טרור עוינים לישראל משתלטים עליה. לאתגרים הללו יש שני פתרונות מרכזיים: הקמתה של המדינה הפלסטינית כמדינה מפורזת ואיסור על קיומן של בריתות צבאיות של המדינה הפלסטינית עם מדינות וארגונים העוינים את ישראל, או על אפשרות של חצייה או חניה של מדינות וארגונים כאלה בשטחה. ירושלים. כפי שעלה בסבבי משא ומתן שונים, ירושלים ניתנת לחלוקה אתנית: שכונות יהודיות לישראל ושכונות ערביות לפלסטין. נוסף על כך, אפשר וצריך להסדיר את הריבונות באזור האגן הקדוש ואת הפיקוח על האזור באמצעות מדינות צד שלישי והסדרי ביטחון וגבול מוסכמים על שני הצדדים. פליטים. אפשר להגיע להסכמה בנושא הפליטים הן באמצעות יישובם במדינה הפלסטינית שתקום וכניסה של מספר פליטים סמלי ומוסכם לישראל והן באמצעות הקמת קרן בינלאומית שתסדיר את נוש א הפיצויים הכלכליים.

מהי האחריות הישראלית להמשך הסכסוך ומהי האחריות של הפלסטינים?

אחריותה של ישראל מתבטאת בכמה תחומים: 1. קיפאון בתחום המדיני. מאז כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ) 2009-2006 ( לא התנהלו משאים ומתנים משמעותיים בין ישראל לפלסטינים. יותר מכך, ישראל בראשות נתניהו דוחה ככלל את הפרמטרים שהוסכמו באנאפוליס 2008 ועל פיהם יתקיים המשא ומתן בין שני הצדדים בארבע סוגיות הליבה. יוזמת השלום האמריקאית האחרונה שפורסמה עד כה, ״חזון השלום של הנשיא טראמפ״ ב־ 2020 , התבססה על שיח בין ארצות הברית ובין ישראל )ישראל אף תרמה לכתיבתה( וכלל לא הביאה בחשבון את הצד הפלסטיני. זוהי אמירה בעלת משמעות רבה בכל הקשור לעמדתה של ישראל כלפי קיומו של משא ומתן מדיני ישיר עם הפלסטינים. 2. הרחבת מפעל ההתנחלות. בשנים האחרונות ישראל מאיצה את מדיניות הסיפוח הזוחל - היא מאפשרת התרחבות של התנחלויות קיימות, בעיקר מחוץ לגושי ההתיישבות, ומלבינה את המאחזים הלא חוקיים. מדיניות זו מחריפה את האי־אמון של הפלסטינים ומקשה מאוד גם על משא ומתן עתידי בסוגיית הגבולות והטריטוריה, בגלל הרחבת הנוכחות הישראלית בשטחים. 3. מניעת פיתוח והקמה של תשתיות בשטחי המדינה הפלסטינית. ישראל מקשה מאוד על הפלסטינים בפיתוח הכלכלה, התעשייה והקמת התשתיות בשטחי C הנמצאים תחת אחריותה. כל פעולת פיתוח צריכה לעבור אישור רשמי של ישראל לביצועה. בנוסף, ישראל הורסת בנייה בשטחי C, מגבילה את השימוש במים לחקלאות ולתעשייה ומקשה מאוד בכל הנוגע להענקת היתרים להקמה של מפעלים או עסקים פלסטיניים בעלי פוטנציאל תרומה גדול להתפתחות כלכלית משמעותית. 4. הרחבת התשתיות הלאומיות הישראליות בגדה המערבית. ישראל מקיימת פיתוח מואץ של תשתיות עבור אזרחי ישראל בגדה המערבית, הכולל סלילת כבישים, אספקת שירותי חשמל ומים, ועוד. התשתיות הללו מייצרות, על חשבון הרציפות ומרקם החיים הפלסטיני, חיבור משמעותי יותר בין ההתנחלויות לישראל, הן מבחינת נוחות הגישה אליהן ומהן והן מבחינת איכות החיים, וכך מהוות זרז משמעותי וסימבולי להרחבת ההתנחלות. אחריותם של הפלסטינים מתבטאת גם היא בכמה תחומים: 1. היעדר בניית המדינה שבדרך. ההנהגה הפלסטינית מאופיינת בשחיתות גדולה, תקציבים ממשלתיים שאינם מתחלקים באופן שווה בין שכבות האוכלוסייה השונות, היעדר תכנון אסטרטגי סדור עם הפנים קדימה , ואובדן האמון של העם בנבחרי הציבור הולך ומחריף עם הזמן. 2. היעדר כתובת אחת. הפיצול בהנהגה הפלסטינית ב־ 2007 בין פת״ח לחמאס יצר קרע משמעותי ונתק כמעט מוחלט )מבחינה שלטונית( בין הגדה המערבית לרצועת עזה. היעדר המשילות המשותפת פוגע מאוד ביכולת הפלסטינית לנהל משא ומתן כולל, מאפשר לחמאס לפעול נגד ישראל בפעולות אלימות ודוחק את תושבי עזה לעבר אסון הומניטרי וייאוש כבד מהמצב. 3. פגיעה בתהליך הדמוקרטי. הליכים דמוקרטיים בלתי סדורים ושקופים, העדפת מקורבים וטוהר בחירות מוטל בספק בתוצאות ההצבעה - כל אלה יוצרים חוסר אמון בשלטון הפלסטיני וביכולת לקיים דמוקרטיה ומשמשים קרקע לצמיחת ייאוש בציבור הפלסטיני וכך גם לחוסר אמון ביכולת לקיים תהליך מדיני כולל ובתוצאותיו.